וידוי

 בס"ד

  

אני מנסה לחיות את הוידוי שכתוב בסידור. מנסה לחשב את הצעדים. מנסה לעשות את הכל בכדי לא לחזור על העקבות שהשארתי אחרי. מבקשת לא לחזור אחורה.

כל המילים בוידוי צפות לנגד עיני. מכאיבות בכל פעם מחדש. מזכירות לי שלא הרבה השתנה מאז אותו היום שהבנתי לאן הולכים מעכשיו.

חלק מהדבר העצום הזה שנקרא וידוי בא לנקות אותי. להוריד ממני מטען של שנים. של גלגולים. של ימים. ושל לילות ארוכים.

מטען של מחשבות. של כוונות שלא יצאו לפועל. מטען של רגשות וכפיות של טובה. על יציאה מאיזון, שלא היה שם אף פעם.

אני משתדלת לחיות את הוידוי ולזכות למחילה. לזכות לסליחה שמבינה את רחשי הלב. את הגידים והעצמות. את היותי בשר ודם.

לא פעם תהיתי מה היה קורה אם לא היה וידוי על האמת. אם לא היתה תשובה. על איבוד. על פספוס. על אבק של דמעות. דמעות של חרטה.

לא בטוח שהיתה נובטת בי המשכיות, או חיות כלשהי. ומן הסתם גם הלב היה שוכח לומר את מה שיש לו. שלא לדבר על הנשימות שהיו הופכות בהדרגה לנשימות דקות, עם מעט מאד אוויר.

הוידוי פוגש אותי גם באור וגם בחושך. בכל בוקר ובכל לילה זה שם. מחכה שאלמד משהו חדש על עצמי. שאולי אכיר בעובדה שאני לא מצליחה להשתנות.

אני מבקשת בכל יום את הסליחה ואת המחילה. את החיבוק שאומר שזה בסדר. שעברתי את המבחן. שאני רצויה. שאני ראויה.

בכל פעם שאני מבקשת את המחילה. את הריצוי. את השינוי שיעשה בי הוידוי, אני מבינה שאני חסרה. שהתשובה עדיין לא בנויה כמו שצריך. שיש אבן אחת שחסרה. אבן של השלמה.

אבן שמחברת עבר ועתיד. אבן שמחברת את האפשרות להיות או לחדול. אבן שבונה עבורי את הגשר שאיתו אני מרגישה יכולה. גשר שמרגיש את האהבה.

אבן שמבקשת גם מעצמי את הסליחה. את ההבנה למציאות שהיתה קיימת. מציאות שחפרה בי בורות בלי שליטה. מציאות ששמה אותי בגלות מרה.

אני רוצה להיות התלמידה של השם יתברך בסלחנות. בסבלנות כלפי עצמי. ללמוד לסלוח. לסלוח לעצמי. לסלוח על שגיאות. על זדונות.

אני רוצה לסלוח לעצמי על השכחה. על הכניעה ליצר. על חוסר האמונה. על ההתנכרות, על חוסר הידיעה. סליחה על שנים שלא דפקתי על הדלת, ובחרתי להישאר בחוץ.

אולי הגיע הזמן להניח לעבר. ולהמשיך הלאה. אולי הגיע הזמן להניח לייסורי המצפון, ולכאבים שבאים בעקבותיו. אולי הגיע הזמן לשחרר.

אני חושבת שהגיע הזמן לסליחה. הגיע הזמן לגאולה פרטית. הגיע הזמן שלי לחבק את עצמי, ולקבל אותי כמו שאני. ופשוט לסלוח. לסלוח באמת.

הבורחים

 בס"ד

 

פעם הייתי טובה בריצה למרחקים קצרים. לא אהבתי את מה שכרוך במסלולים ארוכים. זה הרגיש לי מייגע לחשב את המרחק ואת הנשימות בכדי שאצליח להגיע לקו הסיום.

תמיד העדפתי את הקצר. את המהיר את מה שדורש ממני כמה שפחות. שנים סברתי שאני לא בנויה למשהו אחר. שאין לי את יכולת ההתמדה. את העקשנות הנדרשת.

הייתי באזור הנוחות והשלווה. אזור שכבש אותי לגמרי. אזור ששמור לאלו שבוחרים בפחד. במוכר. לאלו שלא רוצים לחצות את הקווים.

כנראה שהיה לי נוח. נוח מידי. עד שהשם יתברך החליט להוציא אותי מהמשבצת המוכרת, וללמד אותי שיעור בריצה. שיעור ביגיעה. שיעור שיימשך עד היום האחרון.

כל ההתנגדות שהגשתי, כולל בקשות בשלושה העתקים שבהם הבעתי את מחאתי על הדרך, ועל האורך של המסלול, לא עזרו לי. השם החליט להריץ אותי אליו, ויהי מה.

זה התחיל עם מחלה שהכאיבה לי בכל הגוף, בואכה ייסורים בנפש ובהבנה חד משמעית שאני לא יכולה יותר לעמוד במקום. שהגיע הזמן להחליף את הנעליים. הגיע הזמן לשים נעלי ספורט ולצאת לדרך.

כשעליתי על המסלול שמוביל בית אל, שמתי לב שאני שייכת לקבוצה גדולה מאד של ספורטאים. קבוצה של רצים. אני שייכת לקבוצה של בורחים.

קבוצה שכבר אלפי שנים בורחת אל אבא. בורחת מהשקר. בורחת מההבל. בורחת מהכאבים, ובמקרה שלי, בורחת בעיקר מעצמה.

אני שייכת לאלו שבורחים. לאותה קבוצה של אלופי העולם בריצה מהירה לעבר המטרה. לעבר קו הסיום. לעבר הקדושה. קבוצה של עקשנים.

אני שמחה להיות שייכת לקבוצה הותיקה בעולם שמחזיקה בכתר, שמחזיקה בתורה כבר אלפי שנים, וממשיכה לרוץ כנגד הרוח. כנגד כל הרוחות כולן.

אני עדיין בתחילת המסלול שמלמד אותי איך לקחת אוויר ואיך לנשום נכון. איך להזהר מהבורות שבדרך, ואיך לשים לב לכל אלו שרצים לידי. אני עדיין לומדת איך לעשות את זה נכון.

למדתי תוך כדי תנועה שהכי בטוח זה לברוח אל השם. לברוח אל המסתור. לברוח אל הכנפיים שעוטפות. לברוח אל הידיים שמחבקות.

אני ממשיכה לברוח בכל הכח ומנסה להדביק את הפער. מנסה לבנות את הגשרים. מנסה להשאיר מאחורה את כל ההרגלים. את כל השקרים שליוו אותי בדרך הקצרה.

אני ממשיכה לברוח עם רגליים כואבות, ועם שרירים תפוסים, אני ימשיך יחד עם כולם לרוץ לעבר הרחמים. אני אמשיך לרוץ עד שאשיג את הדבקות בחי העולמים. 

 

 

ההבדל בין החיים למתים

 בס"ד

 

 

חזרתי הביתה מהחתונה. מתוקף הנסיבות יכולתי להשתתף רק בחופה. הללי חיכתה לי בקוצר רוח שאחזור ואספר לה איך היה. סקרנית לשמוע את הפרטים.

אחרי שהשבתי על כל השאלות, הרגשתי שמשהו מציק לה. כיסיתי אותה בשמיכה ושמעתי אותה קוראת לי  בשקט "אמא", הקול שלה היה מהוסס משהו. "כן מתוקה" השבתי בתקווה שזה לא יגרום לה להישאר ערה עוד הרבה זמן.

"אמא", הללי נתנה לי את היד, מתבוננת בי מתוך החושך "מה היית עושה אם לא היית חוזרת בתשובה, איפה היית היום?" הייתי קצת מופתעת. לא הייתי מוכנה לשאלה הישירה הזאת.

שאפתי עמוק לתוך ריאותיי נשימה עמוקה. מנסה לברור את המילים שלי. לדייק בתשובה לילדה בת עשר בסך הכל, שיודעת לצלול לנבכי הנפש.

"האמת", השבתי לה תוך כדי שאני מאמצת אותה חזק לתוכי, "האמת, הללי, שאם לא הייתי חוזרת בתשובה, אני לא בטוחה שהייתי חיה היום".

הרגשתי שהדמעות חונקות את הגרון, מנסות להשאיר בפנים את הסיפורים. את הדמויות. את הריחות. את כל המקומות שלא כתובים בשום מקום.

אני באמת חושבת שלא הייתי בחיים היום. כי חיים בלי להיות מחובר לקדוש ברוך הוא זה לא חיים. כי חיים ללא שבת, ללא ניגון, ללא הכנפיים של אבא, זה לא חיים.

"למה את בוכה אמא?" המשכתי לחבק אותה.  איך אפשר להסביר לילדה בת עשר מה זה לחזור בתשובה. כמה ויתורים אתה עושה. כמה חתיכות ממך אתה משאיר מאחור.

איך אפשר להסביר לה מה זה לחצות את ים סוף כשכל מצריים רודפת אחריך. מצריים שנחושה להחזיר אותך אליה. עם כל העבודה זרה ופרעה שעומד בראשה.

איך אפשר להסביר לילדה כל כך קטנה מה זה לעמוד מול כל העבר שלך שהיה לו טעם של מים גנובים ולהילחם על כל חלק בנשמה שלך. על כל פיסה של שמים.

איך אפשר להסביר את הקושי בלהשתחרר מיצר הרע שכל הזמן מזכיר לך איפה השארת את העקבות שלך. איפה פישלת בדרך. וכמה פסגות עוד יש לפניך.

איך אפשר להסביר לה שיותר מידי זמן הייתי בגלות. גלות של הדעת, יותר מידי זמן הייתי רחוקה, חיה חיים מקבילים. חיים של חוסר משמעות. חיים שמבחינתי הם לא חיים בכלל.

"אני בוכה הללי שלי, כי אם לא הייתי חוזרת בתשובה הייתי מתה. אחרי שחזרתי בתשובה הבנתי לראשונה מה ההבדל בין החיים למתים".

נשקתי לה על המצח, מבקשת ממנה לישון כי מחר יש בית הספר. נושמת לתוכי את הריח המתוק שלה. ריח שהוא עדות נוספת לרחמים הרבים. לרחמים שנקראים תשובה. לרחמים שנקראים יהדות. לרחמים שנקראים דבקות. לרחמים שנקראים להיות בין החיים.

לצעוק בדממה

 בס"ד

 

הרבי מקוצק זצ"ל אמר בשם רבו היהודי הקדוש מפשיסחה, ש"אין זעקה כדממה". הרבי רצה לומר לנו שהזעקה החזקה ביותר נשמעת בדממה. היא נשמעת הכי חזק כשאף אחד לא שומע.

העולם כולו בנוי על צעקה.  על שקט מתמשך שמופר ברגע אחד וחותך את הדממה. משאיר אותה מכווצת כולה. מנסה להכיל את העוצמה.

העולם שלנו בנוי מאבנים שנערמות אחת על השניה. אבנים של זעקה. של שוועה, של עיניים קרועות לרווחה שמביטות למעלה ומבקשות את העזרה.

העולם שלנו בנוי על דקה אחת של חוסר אונים שבה הלב נפתח וקורא לשוכן מרומים. מבקש את הקירבה. את חבל ההצלה.

העולם שלנו בנוי על אותה נקודה של זמן שבה מושטת היד ומבינה את האפסיות של עצמה. מבינה את אוזלת ידה. את העובדה שרק הוא יכול לחבק אותה.

לפעמים הייתי רוצה ללכת לאיבוד בתוך אותה המציאות. בתוך אותו השקט. בתוך מחול התפילות הבלתי נשמעות. בתוך ים המילים. בתוך ים הדמעות.

הייתי רוצה ללכת בשדות ירוקים. ביערות עם צמרות של עצים שלא נגמרים, ולספר לו את האמת. ללחוש לו את הצעקה. ללכת לאיבוד בתוך הדממה.

הייתי רוצה ללכת בכיוון של הרוח ולצעוק את הלב. להוציא אותו החוצה. לבקש ממנו שיתן לי הרבה הרבה כח. לבקש ממנו שלא ישכח שאני כאן מחכה.

הייתי רוצה לנשום עמוק את האוויר ולשחרר אנחה אחת מדוייקת. לשחרר דפים שלמים שכתובים בתוך השקט. לשחרר את השאלות. את ההסברים.

הייתי רוצה לעלות אל ראש ההר ולצעוק לו שזה קשה. שזה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הדבר הנכון. הדבר הראוי. המקובל.

הייתי רוצה לצעוק אליו עד בלי די. עד שיגמרו הכוחות. עד שיעלמו להן כל האותיות. הייתי רוצה לצעוק עד שיירגעו בתוכי רוחות סוערות.

הייתי רוצה לקבל ממנו הבטחה. שלעולם לא יקח ממני את הצעקה. כי לחיות בלי תפילה, זה לא חיים בכלל. זה כמו לחיות עם גוף בלי נשמה. זה לנשום בלי אוויר.

הרבי מקוצק אומר שאין זעקה כדממה. ואני חושבת שזה מדוייק עד להכאיב. זה מסביר במשפט אחד את המהות של העולם. את המהות של הנשמה. את הקשר. את האהבה. את הפשטות שיש בצעקה שנשמעת בדממה.

 

 

מחכה

 בס"ד.

 

 

חיכיתי בשקט. חיכיתי לשקט. חיכיתי לרגע שיתחולל בי השינוי. השינוי שאני מחכה לו כל כך הרבה ימים. שינוי שאני מבקשת כל כך הרבה שנים.

למדתי שסבלנות זה דבר שלפעמים מכביד על הלב. ולמדתי שלחכות זה אפילו כואב. זה משהו שמביא אחריו סוג של תסכול על חוסר של תנועה. על קפאון. על עמידה במקום.

אני עדיין מחכה לשינויים שיכו בי שורש, ויעזרו לי להתעלות. יעזרו לי לרוץ לחיים אחרים שנמצאים שם מעבר. חיים בלי קטנות של מוחין שאוחזת בי לעיתים.

אני מחכה לרגע שאצליח לפנות את המקום שאני תופסת. שאצליח לאפשר לדברים אחרים לקרות לידי. שאשאיר מקום ריק לכל העולם שמתקיים לצידי.

אני מחכה לרגע שאצליח להתרגש מהתפילה. שאתרגש מהמילים של התורה. שאצליח להגות כל אות כאילו אמרתי אותה בפעם הראשונה.

אני מחכה לנגיעה של הענווה שתפתח לי את הפתח הרחוק של האמונה. שתיקח ממני את האגו ואת התחושה המטעה כל כך של ההצלחה.

אני מחכה לקרבה שתעורר בי את האהבה. שתעורר את היראה לאינסוף. לכמיהה הבלתי נגמרת של חיים שאין בהם העמדה של פנים. חיים של אמת אחת ברורה.

אני מחכה לרגע שיהיה בי את האומץ להוריד את המסיכה. מסיכה שנמצאת איתי מהיום הראשון של החיים. שאליה אני בדרך כלל בורחת בעיתות של סכנה. בעיתות של שכחה על קיומה של נשמה.

אני מחכה לרגע שתעלה על ליבי הכרה של תודה. הכרה מתמשכת על קטן ועל גדול. על חושך ועל אור. על יש ועל אין. ועל רגע אחד בודד.  

אני מחכה לרגע שאדע איך לאהוב. לאהוב את מה ששונה. את מה שמוזר. לאהוב את הדקות, לאהוב את הדקויות. לאהוב עם לב שלם בלי פניה שנמצאת באמצע של רחוב.

אני מחכה לרגע שאסלח על טעויות. שאסלח על שגגות, שאסלח על חוסר היכולת, ועל רצון מתפשר. שאתבונן לתוך הלב של עצמי ואמצא את המחילה. מחילה על אותם ימים של שוטטות בארץ זרה.

אני מחכה לרגע שאזכה לשפלות הנעימה. שפלות שמעידה על ביטול. על הכנעה. על חתירה בלתי מתפשרת להשגת הדבקות. להשגת המטרה.

אני מחכה לרגע של עבדות אמיתית. עבדות מכבלים של זמן ושל גוף. עבדות שמגיעה בלי שום ספקות ובלי שום קושיות. עבדות שלא משאירה הרבה מקום לשאלות.

אני מחכה לשמים של תכלת בלי עננות מצויה. בלי רוח שסוערת ורוחות שמנשבות. אני מחכה לשמים בהירים שילבשו בתוכי צורה. שישקפו אותי ואת הרוח הנכונה.

אני מחכה לניגון הנכון. לניגון המדוייק. לפריטה על המיתר שיחזיר אותי לאינסוף ברוך הוא, שיחזיר אותי לקדושה. את הניגון שיחזיר את הנשמה לכור מחצבתה. אני מחכה לניגון האישי שלי לשוכן מרומים. אותו הניגון שמבקש את הרחמים.

עד עלות השחר

 בס"ד

 

לפעמים אני מנסה לשכנע אותה לדבר איתי. לבקש ממנה שנשב יחד לשיחה מעמיקה על כוס קפה עם חלב סויה, בדיוק כמו שהיא אוהבת.

אני מנסה לתפוס את תשומת הלב שלה ברגעים מסויימים ולומר לה שהיא חייבת לעשות את הדברים אחרת. שהיא חייבת לעשות שינוי.

אני מנסה להסביר שהזמן קצר ובעל הבית דוחק. והחיים לא ממש נמשכים לנצח. לפחות לא בעולם הזה. לפחות לא בחיים האלה.

אני מנסה לגייס את כל עורכי הדין המקצועיים ביותר בכדי לומר לה שצריך לראות את הדברים מנקודה שונה. שאי אפשר לעזוב את העולם הזה בדיוק כפי שהגענו לכאן.

אני מנסה להסביר לה שלא תתייאש מהמחוגים של השעון, אותם מחוגים שמסתובבים בדייקנות מעייפת, ומשכנעים אותה שבעצם לא זזו כאן דברים לאחרונה.

אני מנסה להזכיר לה שהיא בעצם נמצאת במלחמה מתמדת עם החרדות שנולדו מתי שהיא נולדה. ועם ההרגלים שכנראה יישארו עד יום מותה.

אני מנסה לדובב אותה שתספר לי מה מציק לה. מה הדבר שמתסכל אותה יותר מהכל. איזה פצע עדיין כואב. איזו צלקת זורקת אותה לחוסר האונים שהיה כאן כמה שנים קודם.

אני מנסה להקשיב לקול הפנימי שלה מבקש להשתחרר מהכבלים של השקר. מהחוסר אמון שמכרסם בתוכה כלפי כל מה שנדמה שהוא נכון. כלפי המסגרת. כלפי כל אלו המהלכים רק כי הולכים.

אני מבקשת ממנה שתמשיך לחפש את האור. שלא תבהל מהחושך שנמצא גם בשעות של היום. שתשנן לעצמה איפה היא לא רוצה להיות.

אני מבקשת ממנה להלחם. לא לוותר. להתנגד לכל רוח שנושבת לכיוון הלא נכון. להמשיך לפסוע למקום בו השמש לא שוקעת אף פעם.

אני מבקשת ממנה לא לסגת. להמשיך ללכת. לבקש את האמת הנכספת. לחפש אותה בכל מקום. להמשיך לקרוא לה גם כשנדמה שהיא רחוקה. גם כשנשארת ממנה רק טיפה אחת קטנה.

אני מבקשת ממנה כמעט כל יום שתמשיך במאבק. אני מבקשת ממנה לא לעזוב את הידיים. לא לעזוב את החבל. שתחזיק חזק. שתחזיק במאבק עד עלות השחר.

אני מבקשת מהנשמה שלי קצת סבלנות. אני מבקשת ממנה שתחכה לרגעים שבהם האמת תהיה יותר גלויה ואי אפשר יהיה לרמות אותה. אני מבקשת ממנה שתחכה לימים יותר בהירים. ימים שבהם מרגישים את הארת פנים.