הרבנית רונית שיינפלד - החושך הוא סיבת האור

הרבנית רונית שיינפלד - תמימות בעבודת השם

שירת הנופלים

בס"ד

עשיתי הכל בכדי לטפס למעלה. בכדי לעלות כמה שיותר גבוה. אף פעם לא העזתי להביט למטה או לחשב את הקילומטרים שעברתי. מאד נזהרתי שלא למעוד. שלא להחליק.

תמיד אהבתי את הטיפוס. את הקושי. את המאמץ. אני אוהבת כל רגע באתגר הזה שנקרא יהדות. במתנה הנדירה הזאת שנקראת "נעשה ונשמע".

בדיוק כשהייתי בטוחה שהקרקע יציבה מתחתי, היא הגיעה. והגיעה בגדול. משאירה אותי להתווכח עם מה שהכי מפחיד אותי בעולם.

בדיוק באותו הרגע כשהרגשתי בנוח, נשענת על כריות בטחון בצבע ורוד, היא לקחה אותי לארץ אחרת שדי הרבה זמן שכחתי מקיומה.

בדיוק באותו הרגע כשהתקרבתי אל הפסגה הלבנה הגיעה הנפילה. נפילה שהזכירה שדי הרבה זמן לא הייתי שותפה למחול הנסיבות. למחול הסיבות והתירוצים שלא נגמרים.

בדיוק באותה הנשימה שהייתה סדורה ועמדה באותו הקצב עם דפיקות הלב, הרגשתי איוושה קטנה. סוג של הפרעה מטרידה שהוציאה אותי מהשלווה וזרקה אותי ואת הבטחון העצמי שלי מחוץ למעגל.

ניסיתי לברר בתוכי למה היא הגיעה ולמה אני מפחדת ממנה. מפחדת ליפול.  למה כולנו מפחדים כל כך מהכישלון. מהגילוי הזה. למה אני מתכווצת רק מהאפשרות שבסוף היום אשאר חסרת אונים.

בהתחלה חשבתי שמדובר במבחן של אמונה. במבחן של רצון. סוג של בקרת איכות על היכולת להזדקף. סברתי שמדובר בבדיקת העקשנות. בדיקת ההתמדה.

ככל שחפרתי בעומק מצאתי שהבעיה כולה מתחילה ונגמרת באגו שלי. באגו הקטן הזה שיש לו התמחות מיוחדת בלהסתיר את השמש. יש לו יכולת מיוחדת להקדים עבורי את שעון החורף.

האגו שלי שכנע אותי שאני בלתי מנוצחת, שבכל מלחמה עם יצר הרע אצא עם ידי על העליונה. שאף אחד לא יכול עלי. לא יעזור כלום, אני לא נופלת. נקודה.

הבטחון שהפגנתי דאג שהפעם הזאת תהיה כואבת במיוחד. כאב שיביא אותי להכרה שהמציאות בשטח היא שונה. שהמציאות שלי מורכבת מתמהיל של חולשות. חולשות עם דינמיקה בלתי תלויה. חולשות שלא עובדות לפי פקודה. חולשות שיש להן דרך משונה להסתיר את עצמן, ולהתגלות ברגע הממש לא נכון.

הבנתי שאני מפחדת מהנפילה כי אני לא מוכנה לקבל הפסד. גם לא תיקו. ומה שיצא בסוף זה שאחד ועוד אחד שווה לאפס. והאפס הזה הוא אני. והאפס הזה צריך ללמוד שזאת נקודת המוצא, ויש רשות לנפילה להיכנס בדלת בכל פעם שאשכח להתגורר ברחוב האפסיות פינת הענווה.  

כל הפחד הזה נובע בעצם מההרגשה שאתה כלום. שאתה הכי נמוך מכולם. ומהמפלס התחתון שאני ממוקמת בו כעת, נשאר לי רק לצעוק לקדוש ברוך הוא שהבנתי את המסר. שהבנתי שאני לא מלכת העולם. נשאר רק לצעוק לו שירחם עלי, ויוציא אותי משם.

שאריות

בס"ד

השאריות של הקפה בבוקר מזכירות לי שמשהו שנשאר. משהו תמיד נדבק לתחתית ומנסה להיאחז בכל הכח. כפי הנראה מדובר בפחד נטישה שלא אובחן כראוי.

השאריות של הקפה מזכירות לי שאריות של עצמי. שאריות של משהו שתמיד נמצא לו שם בין מפתחי הלב ולא רוצה לצאת. שאריות של רונית. אותה רונית שהיתה פעם.

כשאני שומעת את המושג לחזור בתשובה אני חוככת בדעתי אם כבר הצלחתי לחצות את הקווים הדמיוניים שנמצאים רק במחשבה העייפה שלי. אם יודע תעלומות יכול להעיד שנכנסתי בפתח של השער.

אין לי מושג אם עלה בידי לעשות שינוי, אם עלה בדעתי לטעת כרם חדש במקום השדה שהיה כאן רגע לפני, אותו שדה שהרחיק אותי מהשם יתברך כמה שנים קודם לכן.

בכל בוקר שמקיש על החלון אני מגלה שנותרו לי עוד כמה עצים לנטור. שעדיין ישנה עשבייה שנותרה מהזמן ההוא ומזכירה לי נשכחות, שלא לומר מזכירה עוונות. מכאיבה במיוחד ולוחצת על המקום הכי רגיש בעולם.

בכל פעם שאני בטוחה שהיא נעלמה לה אותה הילדה אני מגלה שהיא הותירה אחריה שאריות. שאריות של מי שהיתה כאן לא מכבר. שאריות של נעורים ואיבוד של דרך.

כל כך הרבה שנים התאמצתי למחוק את מה שהיה. לנקות את מה שנדבק לתחתית של כוס הקפה. לעשות נקיון יסןדי שמתחיל מהשורש, בלי הנחות ומבצעים של סוף העונה.

אני חייבת להודות שלא נולדתי עם כשרון טבעי לנקיונות. אף פעם לא הייתי טובה בתחום. הייתי הרבה יותר טובה בלברוח, בלפחד. הייתי ממש מצטיינת באיך לא להתמודד.

מה שגורם לי לחשוב שאולי העובדה שאני נכשלת בכל פעם מחדש בלהסיר עקבות, זה בעצם רצונו של השם. שאלמד איך לחיות איתן בשלום. בלי לרצות לטשטש את זאת שהיתה, ואת מה שהיא מזכירה.

ואולי הקדוש ברוך הוא רוצה שאביט לה לתוך העיניים, ולפחות פעם אחת אלמד לחבק אותה. בלי לבדוק מאיפה היא הגיעה ואיזה שדה היא בחרה לעזוב.

ואולי זאת הדרך של טאטע ללמד אותי איך חיים איתי. איך חיים עם מי שהייתי ועם מי שאני עתידה להתעורר לצידה מחר בבוקר. או שאולי זאת רק הדרך שלו ללמד אותי שיעור פשוט באמונה.

כנראה שאך פעם לא אדע את התשובה, אבל יצאתי לדרך. יצאתי לדרך של גילוי. דרך של השלמה. הדרך הזאת מוציאה אותי לטיול בתוך עצמי. להשלים עם מי שאני ועם המקומות הכי חלשים שמתחבאים להם בתוך הנשמה. בדרך הזאת יש ריח של קפה מהביל, ושאריות של ילדה. שאולי בסופה היא תלמד לקבל את עצמה.

ללמוד לעוף

בס"ד

לפני שנים, בבית המדרש של האדמו"ר מקוצק שכידוע היה איש אמת, חסיד אחד פסע הלוך וושוב, מוטרד מאד, אפוף מחשבות שלא נותנות לו מנוח. עצר אותו הרבי ושאל "התפללת היום?" השיב לו החסיד "כן". ובתפילה אמרת "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו". השיבו "כן, אמרתי". הביט בו הרבי "אם אמרת את זה בתפילה, ואתה עדיין מוטרד כל כך, אז איך אתה מעז לשקר לו ככה?".

לא יודעת מה אתכם אבל הסיפור הזה המחיש לי כמה שאני דומה לאותו החסיד. כמה שאני עדיין רחוקה מאד מלהיות מאמינה. רחוקה מאד מלשחרר את הפחדים. את החששות. את הטרדות.

איך זה ייתכן שבכל יום אנחנו אומרים שאנחנו נשענים על החסד של השם. איך זה ייתכן שאנחנו אומרים ש"הטוב שמך", איך זה שאנחנו מברכים "שעשה לי כל צרכי", ובאותה נשימה עוברת בנו מחשבה מדאיגה.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנים כשרק התחלתי להתקרב לחיקה החמים של היהדות, מה הייתי רוצה להיות, הייתי בוודאי משיבה לכם שהייתי רוצה להיות חכמה. יודעת הרבה. יודעת קבלה. מבינה בדברים נשגבים. בתלמוד עשר ספירות, ספר היצירה. בקיאה במושגים שלא ברורים לכל אחד.

מאד רציתי לחקות אחרים. ללכת אחרי כל אלו שהייתי בטוחה שמבינים יותר ממני. שיודעים יותר. אלו שהשיגו כבר את הדבקות בקדוש ברוך הוא ובוודאי כל עבודת השם שלהם נראית אחרת.

תמיד שאפתי קדימה. להשיג עוד יעד. להמשיך בריצה המהירה אחרי מי שאמר והיה העולם. להדביק את הפער שחשף בי חורים בתוך הנשמה. הרגשתי שאין לי מספיק זמן. שנותרו הרבה נושאים שעדיין לא למדתי, ולא חקרתי מספיק לעומק.

ככל שעברו הימים. והשבועות הפכו לשנים, הסתבר לי באופן לא ממש מפתיע שיש משהו הרבה יותר קשה להשגה מאשר הגשמת המטרות שהצבתי לעצמי.

ישנה פסגה ענקית שכלל לא שמתי לב אליה. פסגה שתמיד נראתה לי כברת השגה. כפשוטה. כמשהו שגרתי שמונח אצלי בכיס. משהו שעובד לפי לחיצת כפתור.

למשהו הזה קוראים אמונה. אמונה פשוטה ותמימה. אמונה של יהודיה שהולכת אחרי הקדוש ברוך הוא במדבר. בארץ לא זרועה. גם אם המדבר הזה כרגע מכאיב לי מאד. גם אם הארץ השוממה גורמת לי להוריד דמעות.

להיות מאמינה זה אתגר כבד כל כך. ובכל פעם שאני בטוחה שהצלחתי להצמיח שורשים חדשים לתוך הקרקע, מגיע הנסיון הקשה שמסביר לי במילים פשוטות שלא היו שורשים מעולם. ובעצם אני נמצאת בין שמים וארץ.

נמצאת בין החוסר אונים שצועק מתוכי וממחיש את היותי מוגבלת. את היותי חסרה. נמצאת בתוך נסיון שמניח אותי על צוק גבוה ומבקש ממני לקפוץ למים. ממש כמו בים סוף. רק שהפעם אין לי את משה רבנו, ועם ישראל לא נמצא איתי במערכה.

חככתי ביני לבין עצמי מה עדיף יותר, אם עדיף לבחור במים או עדיף לבחור בפחד. אם עדיף לשחרר את היד או להמשיך להיאחז. אם עדיף להחזיק או לזרוק את השכל הכי רחוק שאפשר.

וככל שהפכתי בדבר מצאתי שאין אופציה גרועה עבור יהודי. שלא משנה כמה הצוק יהיה גבוה, וכמה הנסיון יהיה מפחיד, אם במקרה והוא יפול מן הצוק, אבא שבשמים תמיד יהיה שם לתפוס אותו. להרים אותו מן הקרקע.

ואם בכל זאת הוא יחליט שלא לפחד. אם בכל זאת הוא יחליט להאמין במי ששלח אותו למשימה. אם בכל זאת הוא יחליט לפרוש כנפיים, מלכו של עולם יהיה שם ללמד אותו לעוף.

מאחורי המסיכה

בס"ד

כל בוקר כשאני יוצאת לרחוב אני נתקלת באנשים עם מסיכה על הפנים. יש תחושה שכבר התרגלנו. נדמה שהמציאות הזאת הגיעה לכאן בכדי להישאר. בכדי להיות נוכחת בחיי היומיום שלנו.

לא יודעת אם שמתם לב אבל כמעט ולא רואים את הפרצופים. לא מזהים את מי שנמצא מולנו. לא יודעים לזהות מי בעצם עומד מאחורי המסכה.

ניסיתי להקשיב. להטות אוזן למה שהקדוש ברוך הוא אומר לנו בעצם. מה הוא אומר לי באופן אישי עם כל הכיסוי הזה בצבע תכלת שנמצא למרביתנו על הפנים.

די הרבה זמן אני מקשיבה. מחפשת תשובה. שואלת מה הסיבה. איך זה ייתכן שאנחנו עם מסיכה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, ואף אחד לא צועק למה. אף אחד לא עוצר את כדור הארץ ומבקש הסבר. ואני מדברת על הסבר שיבוא מתוכנו. מהקרביים.

אם יש לנו מספיק אומץ ללכת ככה ברחוב, צריך להיות לנו מספיק אומץ להביט פנימה ולהודות שכבר שנים רבות יש לנו מסכות על הפנים. מסכות שלא מבחינים בהם. לא רואים אותם.

המסכות האלו באו להעביר מסר חשוב. לתת לי מכתב אישי ביותר שאומר שהגיע הזמן להיות אמיתית. הגיע הזמן לחזור לנקודת האמת. למקום הראשוני. הבראשיתי.

כל הכיסוי הזה לוחש באוזני שזה בסדר להיות רונית. זה בסדר להרגיש את המציאות כפי שהיא, גם אם היא לא תואמת את מה שמצופה ממני. גם אם היא לא נסבלת כלפי חוץ.

הרבה ימים עברו עלי בהעמדת פנים. עטיתי על עצמי מסיכה וירטואלית שרק אני והשם ידענו על קיומה. כל יום שיקרתי לעצמי מחדש שאני מאושרת. שאני שמחה בחלקי. שאני ממש מצליחה. שיקרתי שהכל טוב. הייתי שחקנית לא רעה בכלל.

רק השם ידע כמה הנשמה שלי כבויה. שאין לה מנוחה. שהיא לא רוצה יותר להיות שם. שאני רוצה להחליף חיים. שאני רוצה להיות במקום הנכון. במקום שאני מודעת היטב לעצמי.

המסכות האלו מזכירות לי ימים של חושך. ימים של הסתרה. ימים שהלב יצא לגלות. ימים שבהם הייתי קורבן של החברה. קורבן של "מה יגידו". הייתי מחכה שיעשו לי שמאות ויקבעו את הבחירה שלי ליום הבא.

יום אחד פשוט התעייפתי. נמאס לי. החלטתי להגיש מכתב פיטורים. למרות כל ההתנגדות שהיתה מסביב, החלטתי שאני חוזרת הביתה. חוזרת בתשובה. חוזרת לחיות ולהכיר את האמת גם אם זה אומר שכולם רואים את חולשתי, ואת הכביסה שמתכבסת לה כלפי חוץ.

הבטחתי לעצמי לפשפש בכל יום עוד קצת ולגלות איפה אני משקרת. איפה אני מזייפת. איפה התרמית. איפה האמת מונחת בכל רגע נתון, ואיפה אני ביחס אליה.

וככל שהייתי בטוחה שהתקדמתי עוד צעד, ועוד פסולת הצלחתי להוציא, הבנתי שהשקר הוא די חמקמק. יש לו מומחיות בטשטוש הגבולות, בנתינת ביטחון דמיוני שאף פעם לא ארצה לחזור אחורה. שאף לא אחפש יותר את הזרמים החזקים.

הקורונה המתוקה קוראת לנו להיות אמיתיים. להיות כמו הילדים שלא מחוייבים לשים מסיכות. ילדים שאומרים וחיים אמת. אמת שאולי יכולה להכאיב. אבל היא עדיפה על שקר מצופה בשוקולד שממילא נמס בטמפרטורה גבוהה. היא עדיפה על כל הכמעט. על כל הבערך. אמת שתוציא אותנו לחופשי. אמת שתוביל אותנו לגאולה. ותגאל אותנו בעיקר מעצמנו.