אומנות ההתבוננות

 בס"ד

 

היא קמה הבוקר קצת מבוהלת. הרוחות דפקו על החלון, מזכירות לנו לקום. טיפות הגשם חתכו את האוויר כמבקשות לומר לנו משהו חשוב. כמבקשות לחזור למקומם הראשוני. הבראשיתי.

אחרי כמה חיבוקים וכמות לא מבוטלת של נשיקות בלחיים של הללי יצאנו החוצה לחצר. יצאנו להתבונן בשמיים האפורים. בבריאה המדהימה שקיבלה צבע שונה.

ביקשתי ממנה להתבונן בעננים המאיימים. בחורף העצום. ביקשתי ממנה שתשמע את הרעמים שמעבירים לנו מסר. רציתי ללמד אותה לראות מעט יותר ממה שהעיניים רואות. רציתי ללמד אותה איך להתבונן.

תמיד חשבתי שהתבוננות זאת אומנות שחייבים לרכוש אותה. זאת אומנות שחייבים להתאמן עליה כל זמן שאנחנו נושמים. כל זמן שאנחנו בחיים.

וכל זמן שהראיה שלנו מצומצמת גם ההבנה הולכת בעקבותיה. הבנה שגויה שמביאה אחריה פחדים, מביאה אחריה חרדות.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה. יגיעה. זה משהו שמחייב אותי לא לעבור דרך השכל, זה מאלץ אותי לא לפענח את המציאות לפי עולם המושגים האישי שלי.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה על המידות, זה דורש ממני לראות מנקודת מבט שלא מתנגשת עם האגו שלי, או עם הרצון האישי. זה מוציא אותי לנקודה שבה הראיה שלי מתרחבת, ורואה את הכל כמכלול. כמשהו שלם שלא חייב לעבור דרך הדבר הזה שנקרא "רונית".

הכי קל זה לשפוט את העולם מהזווית האישית. שיפוטיות שהיא בעצם סך כל הבחירות והטעויות שעשיתי בחיים. שיפוטיות שמגיעה ממקום קטן וצר.  

אחרי שהללי נרגעה קצת, ביקשתי ממנה שלעולם לא תפחד מהרוח, או מהגשם, או מהשרב הכבד. הסברתי לה תוך כדי חיבוק שהכל נעשה ע"י מי שאמר והיה העולם.

הסברתי לה שכל פעם שהיא תרגיש מפוחדת, או חוסר בטחון היא רק צריכה להרים את העיניים למעלה. היא רק צריכה להתבונן לשמים הקרובים כל כך.

בשמים נמצאים כל ההסברים, וכל התשובות לשאלות שהלכו לאיבוד בתוך כל ההסתרה שלוקחת מאיתנו את האמונה. שלוקחת מאיתנו את השמחה.

עמדנו ככה דקות ארוכות והסתכלנו על אותה ההסתרה. ההסתרה הכי יפה בעולם, שגרמה לנו לעצור את הנשימה ולהתעלם מהשעון שקורא לנו להתארגן לבית הספר.

הסתכלנו על הטבע שמרגש אותנו בכל פעם מחדש, ונוגע לנו בנשמה. הצלחנו לרגע אחד בלבד להתבונן על ההסתרה שביקשה למשוך את תשומת לבנו לנוכחות של השם יתברך. לנוכחות שנמצאת מאחורי הרעמים והברקים. לנוכחות שנמצאת מאחורי כל מה שקורה לנו בחיים.

 

 

 

 

 

גלות פרטית

 בס"ד

 

לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לגלות. גלות פרטית. גלות שנמצאת במקום הכי לא ברור בעולם. גלות שלוקחת אותי לארץ רחוקה שבה השמים אפורים ברוב שעות היממה.

מן גלות שנמצאת בתוכי ולא מאפשרת לי להתחבר לשום דבר. לא להתחבר לעצמי. לא להתחבר לנשמה. נקודת החיבור שלי עטופה בכיסוי עבה במיוחד, ולא מתאימה לאף אחד באותם הרגעים.

והאמת היא שזה די מעליב לאבד את היכולת להרגיש חיבור או קירבה כלשהי. לאבד את היכולת להיות במקום של אור גבוה. את היכולת להיות שמחה. את היכולת להיות כל כולי בתשובה.

הגלות הזאת בעצם מעמעמת את האורות שדולקים בתוכי וגורמים לי להגביה עוף, הגלות הזאת מאלצת אותי לנחות על הקרקע ולהבין שלא תמיד אפשר להישאר במעוף הציפור. לא תמיד אפשר להיות קרוב.

אני מרגישה כמו חייל שנטשו אותו באמצע המערכה, באמצע קרב עייף במיוחד שרק ליודע תעלומות ברורה התוצאה הסופית, ורק הוא יודע כמה שאני טובה בלהפסיד.

רק הוא יודע שמעולם לא הצטיינתי במלחמות או בלכבוש יעדים אסטרטגיים, רק הוא יודע שתמיד העדפתי להכנס פנימה וללמוד את הלקח, ללמוד את הסיבה שבגללה ידי תמיד על התחתונה.

חיפשתי משהו שידליק עבורי את האור בחזרה. משהו שיצמיח את הכנפיים ויתן לי תנופה, שאצליח  להתרומם קצת מעל האדמה. שאצליח לתפוס את הזרם הנכון של האוויר.

ניסיתי לשמוע שיעורים ולקרוא אמירות של חכמה שיצליחו לחדור את המעטה של הגלות, את המעטה של השכבה שלא מאפשרת לי להיכנס בשערי הקדושה.

ניסיתי להתבונן שם בפנים ולבדוק איפה טעיתי. איפה נעלמתי בתוך כל המחוייבות שלא נגמרת. איפה ברחתי לתוך ערימות הכביסה, איפה חייתי לצידם של מחוגי השעון שמאיצים בי לסיים את כל העבודה.

ניסיתי לשיר, ואפילו לנגן בגיטרה שאני כל כך אוהבת, ועדיין הייתי שם בגלות. עדיין הייתי בגלות של הלב. הלב הזה שלפעמים מפנה עורף ושוכח שיש דבר כזה "הוראות יצרן".

המשכתי לחפש בכל קרן של רחוב אחרי האורות שחמקו ממני והשאירו אותי אבודה, הבנתי אחרי  הכל שבעצם אין עצה ואין גם תושיה.

הבטתי לשמיים שהיו מדהימים וגרמו לי להחסיר פעימה, וביקשתי מאבא שיעשה איתי חסד שנקרא "השבת אבידה". ביקשתי שיעשה חסד עם מי שמבקשת את הקירבה.

התחננתי על נפשי שיחזיר לי אותי. שישיב אלי את שאהבה נפשי. שיחזיר לי את הריח ואת התשובות, שיחזיר לי את התפילה בלילות. שיחזיר לי את הלהבה המתוקה והמחממת ושיאמר די לגלות הממושכת.

נקודת ההתחלה

בס"ד

 

פעם חשבתי שאני מספיק חזקה לשמור על עצמי. לשמור על המשפחה, לשמור על הרוח, על הגשם. על כל מה שקורה איתי בחיים האלה. סברתי שהכל בשליטה.

חשבתי שאני יכולה לשמור על הפתחים מרוחות פרצים. מסערה פתאומית שמשאירה אחריה הרס. שמשאירה אחריה חורבן שלם של שברים ושאלות שלא נגמרות.

חשבתי שזה אפשרי להיות איתן ובו זמנית לפתוח את החלונות מבפנים. שזה אפשרי להניח את הרגליים בשני הכיוונים. בשני העולמות המנוגדים זה לזה.

בכל פעם שאני מגיעה לעשרה בטבת אני מקבלת תזכורת כואבת לנושא הפתח. לשמירה על הפתחים, שברגע אחד של חוסר תשומת לב יכולים להפתח לכל עבר.

אומרים לנו חכמים שאם צום עשרה בטבת יחול בשבת, לא דוחים אותו, ומאידך אם צום תשעה באב יחול בשבת, דוחים אותו.

ותמיד שאלתי את עצמי איך ייתכן שערה בטבת, שמדבר על תחילת המצור כל כך חמור?, הרי בתשעה באב נחרב הבית. נחרב הבית של מלך מלכי המלכים, דבר שהשאיר צלקת בכל לב יהודי. צלקת שנמצאת בתוכנו כל הזמן.

ומסבירים לנו חלק מהמפרשים או יותר נכון מצביעים על עשרה בטבת כעל הפתח. על הרגע שבו התחיל המצור על ירושלים. הרגע שבו התחיל הכל.

זה הרגע שבו לא עמדנו על המשמר. לא אטמנו את החורים שבסופו של דבר הביאו לטרגדיה קשה במיוחד. לפצע מדמם שלא הגליד עד עצם היום הזה.

חז"ל רצו לומר לנו לשים לב לנקודת ההתחלה. לשים לב לנקודה שבה החצאית מתחילה להתקצר, והמטפחת זזה אחורה. לשים לב לנקודה שבה אני מתחילה לפתוח את הגדר, את הגבול שהולך ומתרחק בכל יום.

הקלות או המהירות שבה אפשר להגיע לחורבן של בית. לחורבן של קדושה היא בלתי נסבלת. היא מקוממת, מכעיסה. היא בעצם אגרוף קר בבטן הרכה.

השגיאה הרווחת היא שאנחנו מספיק יציבים, שאנחנו מספיק חזקים בכדי שזה לא יקרה לנו, אבל אסור לשכוח שאנחנו רק בשר ודם, ויצר הרע הרבה יותר מתוחכם מאיתנו.

בצום הזה צריך לזכור את הפתח. את השריטה הראשונה, את הדפיקה הראשונה בדלת, את הידית שהסתובבה והכניסה פנימה רוחות זרות.

עשרה בטבת זה שעון מעורר. זה אזעקה שקוראת לכולנו לשים לב ולשמור היטב על ההתחלה. לשים לב שלא יתחיל מצור חדש, לשים לב לגבולות. לגדרות. לשים לב שאף אחד לא יפרוץ לנו את החומות.

 

תובנות של ענווה

 בס"ד

לפני שפעמוני התשובה הדהדו לי בתוך הלב הייתי בטוחה שאני הבן אדם הכי צנוע וענו בעולם. הייתי בטוחה שהאגו ממני והלאה. הייתי משוכנעת שהגאווה שמורה לכל אלו שהולכים עם הראש למעלה.

לא ידעתי שהשיעור הכי קשה בעולם זה שיעור בענווה. נסתרה מעיני העובדה שאגו זה דבר מתעתע. שאגו יכול להתחבא במקומות הכי לא צפויים אבל הכי נגישים שיש.

השיעורים התחילו לדפוק על דלת הבית, והביאו איתם תובנות של חיים, תובנות שלעיתים נקנו בדמעות. תובנות של ענווה. תובנות של דעת.

הבנתי קצת באיחור שענווה זה לדעת את מקומך ואת מיקומך בעולם. זה בעיקר לדעת שיש אנשים שונים שחושבים אחרת ממני, וזה עדיין לא הופך אותם לפחות חכמים, או פחות יודעים.

הבנתי שענווה זה אומר שלא תמיד ישנה אפשרות לקצר תהליכים, שלא תמיד כדאי לדחוק את השעה. שלפעמים יש דברים שצריכים את הזמן שלהם, זמן שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון שלי.

ענווה זה לדעת שאני לא רוצה וגם לא יכולה לשנות אף אחד, ואם אתפלל על זה הרבה אולי אצליח לשנות משהו קטן בעצמי.

ענווה זה בעצם לוותר על עמדת השופט, ולבחור מלכתחילה לא להיות תמיד צודק. זה לדעת שאני זה אני, והשני זה השני. ושנינו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים.

ענווה זה לדעת לשפר את יכולת ההקשבה. להבין שזאת אומנות כשלעצמה. זה לדעת להקשיב לקול של הבריאה. זה לדעת להקשיב לניגון העדין של הנשמה.

ענווה זה לדעת להודות על האמת. אותה האמת שמצביעה על החולשות ונקודות התורפה, אותה אמת שמגלה לי איפה מונחת בתוכי הגאווה. איפה מונחת הקנאה.

ענווה זה לדעת שיש רק כח אחד שמניע את הכל, ואין לי בעצם תפיסה וידיעה בו כלל. זה לדעת שאין לי את האפשרות להבין, זה הידיעה המנחמת שאני יכולה רק להאמין.   

ענווה זה להרגיש את הזמניות, את האפסיות. את הארעיות שלי בחיים האלו. זה לדעת שהכל בסוף עובר, זה לדעת שרגע אחד שפספסתי לא בהכרח חוזר.

ענווה זה כשהלב נקי מהקפדה, זה כשהלב נקי משאריות של שנאה. זה לדעת להתמקד במה שטוב, זה לראות שהחושך של השני, זה בעצם נקודה אחת של אור.

ענווה זה לדעת ליהנות מהדברים השגרתיים, זה לשאוף לחיות חיים פשוטים. זה להבין שסוד האושר טמון בעובדה שכל מה שיש לי זאת מתנה אחת גדולה.

אני עדיין תלמידה בבית הספר שקוראים לו ענווה. אני עדיין נמצאת בהמתנה. ממתינה עם אותה תפילה שנאמרת בלחישה. אני עדיין לומדת לחיות עם הגעגוע אל השם יתברך. עם הגעגוע אל הקירבה. אני עדיין לומדת את הקסם שמביאה איתה הענווה.

 

 

כמו האדמה

 בס"ד

 

גשם ראשון של תחילת הסתיו תמיד עושה לי התרגשות. שמחה גדולה בלב על עונה שמתחלפת. על משהו חדש שעומד להתחיל.

הכי כיף זה לקום בבוקר ולשמוע את טיפות המים נוגעות בקרקע. נוגעות באדמה שכל כך מחכה. כל כך משוועת למשהו.

רק לנשום את הריח שמגיע. את האוויר שמתחיל להתנקות, את השמים שמקבלים גוון של אפור. גוון של עצבות מתוקה שמחלחלת לתוך הלב, ומבינים שהגיע זמן רטוב.

בעולם כזה מבולבל שלא יודע להחליט מה הכי נכון בעבורו אני מנסה להקשיב לבריאה. אני מנסה להתבונן בעונות המתחלפות ובמחזוריות שלא מפסיקה אף פעם.

מאז הגשם האחרון שירד אצלי ברחוב, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה התרחשויות. התלבטויות. כל כך הרבה תפילות שנלחשו באמצע הלילה.

כל כך הרבה אנשים היו עסוקים בלקחת את הילד לרופא. כל כך הרבה אנשים חלו בקורונה. כל כך הרבה דעות. כל כך הרבה פרצופים.

כל כך הרבה דברים נקנו השנה. כל כך הרבה דברים נאמרו. כל כך הרבה דמעות נשפכו. כל כך הרבה אנשים הביטו לשמים.

הכל זה כל כך. שאי אפשר לספור את כל הלבטים. את כל המחשבות. את כל העשייה. את כל החיים. את כל החדלון. את כל הנשימות של הנשמה.

הרבה מהרבה קורה כאן בכל רגע נתון, ואיכשהו זה מרגיש לי לפעמים כמו הר גדול שאי אפשר לטפס עליו. כמשהו ענק שאי אפשר בכלל לבדוק כמה הוא שוקל.

ועם הטפטוף של הגשם שמרטיב את הכביסה, אני בעצם מבינה שהחיים חזקים מאיתנו. החיים ממשיכים הלאה. החיים ממשיכים עם הקורונה ובלעדיה. החיים ממשיכים עם החיסונים ובלעדיהם. החיים לא נעצרים אף פעם.

אי אפשר שלא לראות מתוך הטיפות השקופות, שיש רק אחד שמושך בחוטים ויודע מה הכי טוב עבורנו, וכל זמן שאנחנו עדיין כאן, אולי זה הזמן להניח בצד את כל הדאגות. את כל המחלוקות, את כל מה שנשגב מבינתנו, את כל מה שגדול עלינו.

ואולי הגיע הרגע ללמוד מהאדמה שרק יושבת ומחכה, איך זה לחיות חיים של המתנה. איך חיים בידיעה ברורה שיהיה בסדר. ואפילו בסדר גמור. אולי אני צריכה ללמוד מהאדמה איך להיות מתמידה בהמתנה, מבלי לדחוק את הדברים בכוונה.

אני צריכה ללמוד ממנה איך מחכים בסבלנות לישועה. איך מחכים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, איך מחכים ושומרים על זכות השתיקה. איך מחכים בסבלנות שהכל יצמח בחזרה.

קרובה לטבע ! - חדש

 בס"ד

 

"אז מה בדיוק את אוכלת?", זאת בדרך כלל השאלה הראשונה שאני נשאלת. "ומה את עושה בשבת?" וזה רק הולך ומחמיר ומגיע לשאלות הרבה יותר קשות על הבעל והילדים, ועל כל מי שאי פעם התארח אצלנו בבית.

אחרי הסברים קצרים והתנצלויות קטנות שבדרך כלל לא מתקבלות על הדעת אצל השומע, זה נגמר באנחה קורעת לב של רחמים ובהתכווצות של הגבות.

בכל פעם ששומעים שאני טבעונית, ולא מלידה, כל כך הרבה שאלות צצות ועולות. כל כך הרבה קושיות נזרקות לעברי.

והכי מפתיע אותי זה החמלה. זה ההשתתפות בצער שמגיעה באותו הרגע שמבינים שנפרדתי מהרבה דברים אהובים וטעימים, וביניהם גבינה צהובה, בולגרית ומה שביניהם.

אני חייבת להסביר שזה לא היה משהו מתוכנן מראש, ואם לפני הרבה שנים היו אומרים לי שרוב התפריט שלי יכלול סויה ושקדים, הייתי צוחקת ובטוחה שמישהו פה התבלבל. מישהו כאן טעה בכתובת.

אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל במהלך הזמן הבנתי שאכילה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. היא חלק בלתי נפרד מההקשבה לנשמה. מההקשבה לעצמי.

הרגשתי מתישהו שהלכתי לאיבוד בתוך כל העומס, בתוך כל ההיצע הגדול עד שזה הפך להיות למשהו מרכזי מאד בחיים שלי. משהו שכבר מזמן הפך להיות יותר מצורך בסיסי.

מהתבוננות קטנה הבנתי שאני נשלטת ע"י בורקס ומשולש של פיצה, ולפעמים אחרי מעשה הייתי מבינה כמה קל לשבור אותי עם עוד פרוסת עוגה.

אז אחרי קילומטרז' ארוך של ביסים מיותרים ושל כניעה מראש לעוד מנה של פלאפל, ביקשתי לעצור. ביקשתי לבדוק למה הספורט האהוב עלי זה לרוץ למקרר.

אחרי שאספתי את כל הנקודות, עשיתי פעולות פשוטות של חיבור וחיסור, ומצאתי שהכי טוב לי זה להיות קרובה לטבע. הכי טוב עבורי זה להיות טבעונית.

כל כמה חודשים משהו אחר ירד מהתפריט ופינה את מקומו למשהו ירוק, למשהו שלא גורם לי ללכת לישון מיד אחריו, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוגעת בזה.

הייתי תלמידה מתמידה של צמחים, של חליטות, של הרבה ריחות וניחוחות שכבר נשכחו בתוך כל התעשייה שעוטפת אותנו מכל עבר. הייתי תלמידה של הבריאה כולה עם כל הטוב שיש לה להציע לכולנו בכל רגע נתון.

הייתי ונשארתי תלמידה שמחפשת ללמוד את הדרך הבריאה. את הדרך שהיא נכונה בשבילי.  שמחפשת להגיע לאיזון הנכון. לאיזון שנמצא בין ההקשבה לבין העשייה. האיזון המדוייק שיביא אותי לחיבור בין גוף לנשמה.