בס"ד
| דתי זה רק בלב? | |||
| הוויכוחים עם המשפחה בנושא ההתחזקות שלי לא שככו, עד שהפסקתי לנסות להשפיע. בלעתי את עלבוני למען שלום בית. אבל דווקא אז התרחש המהפך | |||
| |||
לפני שלוש שנים, כשנגמרו לי התירוצים וההסברים המאולצים למה אני לא נוסעת לים בשבת, נקראתי לשיחה חשובה בפורום הנשים של המשפחה. "שלא תתחילי עם זה", נתבקשתי, "השם רוצה שנקיים רק את ´ואהבת לרעך כמוך´". וכמובן שאין ויכוח בלי המשנה הידועה של "דתי זה רק בלב".
"ואתם מקיימים את הפסוק של רבי עקיבא?", הרמתי את הקול, "מאד נוח לנפנף במשפט הזה". פתחתי עיניים "אבל לא הרבה מבינים את המשמעות שלו", אמרתי והרגשתי שהוויכוח עקר. מבחינתם אני לא בקו השפיות. "תירגעו, אני כרגע בודקת", התגוננתי. "לא עוברת מחר למאה שערים". לחלוחית של דמעה הופיעה לי בקצה העין.
לכל אורך הדרך, נשגבה מבינתי איך זה שצירוף המילים "תשובה" ו"חזרה" מעורר כל כך הרבה אנטיגוניזם בבית, ברחוב, במקום העבודה שלי, למעשה בכל מקום. איך זה ייתכן שמדינת היהודים, שאמורה להיות בעיקר חכמה וחזקה, מפחדת ממשהו שמייחד אותה.
"ברגע שגיליתי את האמת - לא אוכל להפנות לה עורף", צעקתי, "איך אתן לא מבינות שהאמת הזו זועקת?", חמתי בערה "אני שומרת שבת גם אם זה לא מסתדר לכן בלוח הזמנים". פצצה נזרקה לאוויר. זהו, אמרתי את זה.
המשכתי בשלי. הוויכוחים לא שככו, ולעתים אף החמירו והגיעו לטונים צורמים. לא ויתרתי על דרכי, ולאחר שיחה עם השם יתברך החלטתי גם לא לנסות להשפיע עליהם, ולהגן על משהו ששיך להם באותה מידה כמו שהוא שייך לי. בלעתי את עלבוני למען שלום בית אזורי.
בחסדו של השם יתברך עסקתי בזיכוי הרבים ובקיום שיעורי תורה. לאט לאט אחיותיי התחילו להתעניין במה שאומרים, והחלו בשאלות נוסח "מי מרצה היום". הלעג פינה את מקומו לסקרנות גרידא ולחיפוש אחר מענה.
כשאמי הבחינה שבשבת אני לא שותה כי "האור דולק במקרר", היא חיבקה אותי, לא לפני שהבטיחה כי בשבת הבאה היא תדאג לכבותו. "לא ייתכן שלא תטעמי את הקומפוט שלי בגלל מנורה קטנה".
הימים נקפו, ולמשפחתי התחוור כי אין מדובר בגחמה רגעית. לנגד עיניהם, הבת הקטנה סוגרת עוד כפתור בחולצה ומשנה את סגנון הדיבור. האחות הקטנה מברכת על הכל, ולא ממש מתלהמת מכל סממן של עוקצנות או ביקורת. ידעתי בפנים שמשהו בתוכם החל להיסדק. זה לא קרה ביום אחד, אבל את התחלת לבלובם של הניצנים הראשונים אני זוכרת במדויק.
"אני נוסעת מחר לצפת, לקברו של האר"י הקדוש", הודעתי לאקונית למשפחתי. לא הצעתי להם להצטרף מאחר ואני מודעת לדעה שלהם בעניין. "אנחנו יוצאים בשעות הערב המוקדמות", זזתי בחוסר נוחות בכסא.
למחרת בבוקר, במהלך קניית הכיבוד והנרות, הטלפון צלצל. "רוניתי, אני ואחותך רוצות להצטרף הערב", שמעתי את קולה של אמי מהעבר השני. "יש עוד מקום?", שאלה בדאגה. הרגשתי שאני מחסירה פעימה "כן", עניתי בהלם. "יש מקום עבורכן, וגם אם לא, אפנה מקום במיוחד", הוספתי בהתרגשות.
עמדתי מול המדף בחנות, ולמען האמת לא האמנתי למה ששמעתי. איך אחרי כל הקיתונות אני זוכה לזה שמשפחתי תבוא איתי לקברי צדיקים, ועוד בצפת? הייתי משוכנעת שהמשיח כבר כאן.
כשהגענו לבית העלמין ראיתי אותן מדליקות נרות, עטופות במטפחת מאולתרת, מבקשות ומתחברות לכח העליון. הבטתי מהצד נפעמת כולי, ושמחה שזכיתי לקחת אותם למקום קדוש כל-כך, עמוק כל-כך. למקום בו הם פוגשים את אלוקים שנמצא בתוכם.
היום, אחרי שנים ספורות בלבד, אני לוקחת את סרט המדידה הזה, ובתוך הקווים הקטנים מצאתי שיש קידוש בכל ערב שבת. ולא תאמינו, גם אחרי שחרית של שבת. אמי החלה לפקוד את שיעורי התורה שנערכים בקרבתה, ובצידי שולחן הכתיבה נמצא כדרך קבע ברכון "נשמת כל חי" שעליו מונחות משקפיה.
אחיותיי מדליקות נרות באופן קבוע, ולא פעם "תפסתי אותן על חם" כשהן מברכות "שהכל נהיה בדברו" או "בורא מיני מזונות", ושלא לדבר על ילדיהן, שלא מפסיקים לברך ולהתפלל, לשאול שאלות ולהתקרב.
סרט המדידה הזה מלא בקווים זוהרים ומוארים, שמעידים על כך ששינויים בחיים קורים, גם אם לא תמיד שמים לב לכך. אני מודה למלכו של עולם שנתן לי את התבונה בתחילת הדרך להפסיק ולדון אותם על כל צעד ושעל, כי ברגעי האמת הם היו שם בשבילי כחומת מגן ששמרה על רצוני, וקבלתם את דרכי אינה דבר מובן מאליו עבורי.
טבעו של אדם לפחד מהלא ידוע, ואיני יכולה להלין על מי שלא גדל על ברכי הדת והמצוות. כעקשנית מצויה נבחרתי ע"י בורא עולם להניף את הדגל המשפחתי, להסתערות תורנית רבתי. בחרתי להתמסר לתורה הקדושה, והשתדלתי מאד לייצג אותו נאמנה. בסבלנות המתנתי שיפתח החלון והתפללתי אליו שיגיע היום, כי כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
| |||
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: