נפילה רוחנית....

בס"ד

נפילה רוחנית...זה קורה לכולם

"אני מרגישה שאולי השם מתרחק ממני", הצליחה אחייניתי להוציא בקושי מפיה. "אני חושבת שלאחרונה אני בירידה רוחנית, ולכן הוא לא רוצה בקרבתי". ביקשתי ממנה רשות לחבק אותה, לאמץ אותה לחיקי. "אסור לנו לעולם לחשוב שהשם מתרחק מאיתנו, ההיפך הוא הנכון", אמרתי

רונית שיינפלד

גל שקוף ומלוח החל לשטוף את עיניה החומות, פניה התכווצו בביישנות מה, מנסות להסתיר את אשר על ליבה. "א.. אנ.. אני מרגישה שאולי השם מתרחק ממני", הצליחה אחייניתי להוציא בקושי מפיה. "אני חושבת שלאחרונה אני בירידה רוחנית, ולכן הוא לא רוצה בקרבתי", ידה נשלחה לקנח את אפה, "את מבינה על מה אני מדברת?" ביקשתי ממנה רשות לחבק אותה, לחבק אותה חזק, לאמץ אותה לחיקי, "אסור לנו לעולם לחשוב שהשם מתרחק מאיתנו, ההיפך הוא הנכון. בורא עולם תמיד נמצא לידינו, מוכן ומזומן לקבל אותנו בזרועות פתוחות, זה אנחנו הילדים שלו, שלעיתים סוגרים את הדלת". היתה זו ארוחה משפחתית של שבת בבוקר עם הגינונים הקבועים. לא הספקתי לסיים את המשפט האחרון, וכבר החלה נגדי מתקפה רבתי, "אולי תעזבי את הבת שלי בשקט?", ביקשה אחותי. "את לא צריכה להחזיר אותה בתשובה, היא בסדר גמור", הוסיפה אמא שלי. "אולי אפשר לשנות נושא ופעם אחת לא לדבר על זה?", מישהו זרק לחלל החדר. "הפעם היא התחילה", ניסיתי להתגונן, "זו היא שהשמיעה לי את האגנדה המרעישה שלה, שלפיה אין אפשרות לקיים מצוות בלי להבין אותן, זו היא ששאלה איך אפשר לעשות משהו שהוא בניגוד גמור להגיון", לכי תסבירי להן שכל מי שבורא עולם מוריד אותו קצת למטה, מחפש לגיטימציה להתרחקות שלו, או במקרה דנן "אני לא מקיימת את מה שאני לא מבינה". "אז למה היא בוכה?", ביקשה אחותי לדעת, "בסך הכל הסברתי לה שהיא משקרת לעצמה", סיכמתי ביבושת. "הרבה מצוות היא מבינה את תכליתם ובכל זאת אינה מקיימת אותן, הרבה דברים בחייה משוללי הגיון ויחד עם זאת היא לא עוצרת לשאול את עצמה למה". האחיינית המתוקה שלי שרוקדת טנגו מוצלח במיוחד עם עולם התשובה, מחתה עוד דמעה מלוחה. "אם היא רוצה להתקדם בדרך רוחנית, עליה להודות קודם כל שאין לה רצון ממשי, ולא מדובר כאן בהשכלה אקדמית בהבנת המצוות". לרגע היה נדמה לי כאילו שפכתי דלק על יושבי הבית. האש החלה לבעור, וכמובן שכל הגיצים נשלחו לעברי. חששתי שמישהו שכח של"ג בעומר כבר עבר, או שמישהו החליט על דעת עצמו להאריך את החג. למזלי מידי פעם חיוכו החם של תומר הזכיר לי שיש מישהו באותו צד שלי. מישהו שרגיל כמוני לעטות שריון מברזל מגלוון כשהמשפחה שלו מגיעה לביקור. ספרתי עד 2001 כמדומני. העדפתי למקד את התשובות שלי, נזהרת שלא ליפול למלכודת ויכוחי הסרק שאין בהם טעם "לפני שאת מחליטה להמשיך הלאה, עלייך להכיר באמת. להכיר בה בינך לבין עצמך", התעלמתי באלגנטיות מקריאות הביניים סביבי, "תסבירי לעצמך שכרגע את לא מקיימת את המצוות לא בגלל שאת לא מבינה את פשרם אלא בגלל נוחות גרידא, לא מתאים לך כרגע להילחם". לקחתי נשימה עמוקה, מבינה שאין לי סיכוי לקבל קינוח מתוק בשעה הקרובה, "ואת יודעת מה יקירתי, זה בסדר גמור. מותר לנו להרגיש כך בתנאי שאנחנו מודעים למצבנו. מודעים למה שאנו חשים עמוק בפנים ולא מחפשים הסברים פילוסופיים שיניחו את הדעת ויניחו על הלב שלנו תחבושת הרגעה קרירה". ניכר היה בה שהיא מקשיבה "יש צדק בדברייך רונה, כרגע זה לא נוח לי. בעבר השתדלתי יותר ועכשיו אני מרגישה שהשם רחוק ממני", ושוב המקצה השלישי של הדמעות החל לטפטף דרך עיניה, "את פשוט לא מבינה שאת זו שמתרחקת ממנו. הפרשנות שלך לנפילה הרוחנית שאת חווה כרגע היא שגויה, בעצם כל פרשנות אחרת תחייב אותך לעבוד על עצמך ולהיאבק על מקומך. בורא עולם אינו מתרחק, הוא נמצא באותו המקום תמיד, באותו המקום בדיוק, ממתין לך". אפשר היה לחתוך את השקט שהשתרר בסכין, כל אחד מסיבותיו הוא חשב על מה שאמרתי "את רוצה לומר לי שהוא לא כועס עלי?" מזווית העין ראיתי ששאלתה לא היתה למורת רוחם של העם היושב בסלון, "לעולם אסור לך לחשוב שהשם כועס עלייך. זו אחת מהטעויות ששוכנות דרך קבע אצל כל מי שמרגיש התעוררות. נוח לנו להיתפס למקום הזה שאומר שאנחנו לא רצויים כי אז ממילא לא נחוייב להוכיח את עצמנו בכל רגע נתון, לא נחוייב להצדיק את האמון שהוא נותן בנו". מכה קטנה ברגל מכיוונו של תומר הזכירה שלי שאני מגביהה את קולי. "מה את מציעה לי לעשות?", גופה החל להירגע מהבכי. "אולי יהיה קשה לך להבין, אבל אין דבר בעולם הזה שקיבלתי בלי תפילה", השבתי. "צריך להיות עקשן אמיתי כדי להצליח. אם לא תתעקשי ותבקשי ממלכו של עולם שיחזיר אותך בתשובה, זה לא יקרה אף פעם. תביני שזו זכות לחזור אליו הרבה לפני שזו חובה, תוכיחי לו שאת משתוקקת לכך". התחלתי לפרוש בפניה את המשנה שעבודת השם מצריכה התמדה, מצריכה דבקות במטרה, מצריכה התגברות על מכשולים. חלק בלתי נפרד מעבודת השם היא נפילות רוחניות. אם נרגיש מאוימים מכך אנו נפסיד במערכה. צריך להביט לנפילה בתוך העיניים בלי פחד, לנפילה יש חלק עצום בבניית הזהות הרוחנית שלנו וצמצום הפערים מן העבר. "כל זמן שהמטרה שעומדת לנגד העיניים ברורה וחדה, אף נפילה לא תצליח לזעזע אותך. כל זמן שיש לך יעד סופי ומוגדר אף נפילה לא תתעתע בך, הכי הרבה היא יכולה קצת לעכב אותך, אבל לא לגרום לך לרדת תחנה אחת לפני". לבי יצא אליה "אל תחשבי שאני חסינה, אני מבינה בדיוק על מה את מדברת. ההבדל היחידי בינינו כשאני קמה בבוקר מנותקת לחלוטין מכל מה שמרגיש לי קדושה. אני פשוט מבקשת "תחזיר אותי אליך", אני מתחננת על נפשי "תחזיר אותי הביתה אבא". נזכרתי שהרב עשהאל אמר לי בעבר שלעבוד את השם כשאתה בעליה זה הכי קל, החלק הקשה ביותר זה לעבוד אותו בנפילה, כשאין לך חשק ובכל זאת לשמור על היציבות שבדרך. נפילה רוחנית מגיעה בד"כ כלל כדי להכין אותנו למדרגה הבאה, כדי להכין אותנו למצב של בחירה נכונה. טעות לחשוב שהנפילה באה מאיתנו, טעות לחשוב שהבורא יתברך לא רואה את הייסורים שלנו עקב מצבנו הרוחני. צריך לזכור שמי שמוריד אותנו ידאג גם להעלות אותנו. קמתי ממקומי לכיוון הדלת, "כל יהודי שעולה על השביל המוביל אותו בית א-ל צריך לבדוק היכן הוא מונח. אם הוא מרגיש לא טוב עם הבחירה שעשה, או שאולי הוא מרגיש לא שלם, כנראה שהוא עלה על שביל האינסטנט, על השביל שמקצר תהליכים. דרך רוחנית חייבת להיות מאתגרת, היא חייבת להוציא מאיתנו את התמצית המשובחת ביותר של הכוחות שלנו, הכוחות שבאים לידי ביטוי רק כשאנו מתבוססים בעצמנו". בדרכנו הביתה היה ברור לי ולתומר על מה כל המהומה, כל אחד מאיתנו ידע מניסיון שרק אחרי הנפילות הגדולות ביותר קיבלנו כוחות אדירים מריבונו של עולם. לא בכדי אמר רבי נחמן מברסלב שעיקר הנפילה היא עיקר העלייה. הוא לא ממש התכוון שזה ישמע רק משפט יפה שמדביקים בסטיקר על המכונית. רבי נחמן רצה שנכיר בעובדה שהנפילה רק משפרת את מצבנו. למעשה עלינו לשמוח בנפילה ולהמשיך להתפלל שהיא תיגמר. צריך להתנחם בעובדה שהנפילה מכריזה בקול רם שהעלייה הבאה מוכנה, העלייה הבאה מחכה לנו בפינה. עלינו רק להתאמן היטב ולדאוג שהניתור בפעם הזו, יהיה גבוה יותר וחזק יותר, שהניתור יהיה בפעם הזו רחוק הרבה יותר.