19 במאי 2013

לקראת חלה .....

בס"ד

לקראת חלה
לפני כשבועיים פנתה אלי מכרה רחוקה, הילה שמה, בבקשה שאדריך אותה בהפרשת חלה. "שמעתי שזו סגולה להרבה ישועות. תהיי מוכנה לעזור לי?". הכאב נשמע בקולה. "אני מחפשת את הזיווג שלי יותר מידי זמן"
רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת
"תהא השעה הזו שעת רחמים" התחלתי לשיר בעודי ממוללת את הבצק בשתי ידי "ועת רצון מלפניך" עצמתי את עיני. כולי נעה בתפילה מחברת בין גוף לנשמה. כולי בקשה אחת גדולה.
 
לפני כשבועיים פנתה אלי מכרה רחוקה, הילה שמה, בבקשה שאדריך אותה בהפרשת חלה. "שמעתי שזו סגולה להרבה ישועות. תהיי מוכנה לעזור לי?", הכאב נשמע בקולה. "אני מחפשת את הזיווג שלי יותר מידי זמן".
 
"בשמחה", השבתי לה, "בואי נעשה את זה בקברו של רבן גמליאל. אני אלוש את הבצק, וניפגש שם".
 
לא ידעתי למה לצפות, שנים רבות שלא ראיתי אותה, ומאד הופתעתי כשפנתה אלי לסייע לה בקיום המצווה. "אני יכולה להביא איתי עוד מישהי?", שאלה בהמשך השבוע. "תביאי את מי שאת רוצה", חייכתי, "כל מי שאת מרגישה איתה נוח".
 
עשיתי את כל ההכנות הנדרשות, יצאתי קצת יותר מוקדם מהעבודה, תוך כדי בירור עד מתי המתחם פתוח. ניפיתי את הקמח, לשתי אותו במיומנות שנקנתה בהרבה ניסיונות כושלים, נזהרת להוסיף את המים לסירוגין, כאילו מדובר ביהלומים. כשהרגשתי שהבצק מוכן, עטפתי אותו היטב בשתי שקיות, ושעטתי לכיוון העיר יבנה. 
 
ציון הקבר עבורי הוא כמו בית שני. כל פעם שאני מרגישה צורך, וזה קורה די הרבה, אני שם. מערכת ההיגוי באוטו שלי מכוונת תמיד לכיוון יבנה. אני מבקשת מרבן גמליאל, "הרבן שלי", להיות השליח שלי. איש סודי הנאמן.
 
ריח הבצק הגיע לאפי, הצצה קטנה הבהירה לי שהוא תפח מהתרגשות לקראת המעמד. אין עבורי סיפוק יותר גדול מזה, זה כמו לראות ילד שלך גדל ומתפתח. בעודי מכינה את הפינה המיוחדת לנו, ראיתי אותן מחפשות את המקום. הילה, אמא שולה, האחיות, הגיסות. כולן הגיעו.
 
מרחוק הליכתן היתה שפופה משהו, הססנית. יצאתי לקבל את פניהן. חיבקתי אותן אחת אחת, מנסה להפיג את החששות, מנסה לטעת בהן קצת בטחון. לפזר עליהן אווירה של "הכל יהיה טוב".
 
"בזכותו של התנא הקדוש, תדבר מגרוני", ביקשתי מאבא, "הן חייבות להיות יותר שמחות". התחלתי לספר להן על הפרשת החלה, ועל איך שכל אחת יכולה לשנות את גורלה ע"י המצווה המדהימה. דילגתי בכוונה על הפרטים הטכניים, הרגשתי שהן צריכות משהו שיסלק מהן את העצבות. משהו שיפיח בהן קצת חיים.
 
הילה קמה יחד איתי להדליק נרות, ולהכין את עצמה להפריש חלה מן העיסה. "הרי זו חלה", שמעתי אותה אומרת וקולה החל לרעוד. "כשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לב, כך יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא להצילני מכל צער ומכאוב". הרגשתי שהיא עושה מאמצעים כבירים שלא לבכות.
 
"אני מרגישה כאילו אני מלווה אותה לחופה", אמרה לי שולה, אמה של הילה, "אני ממש מרגישה כך". הדמעות החלו לרדת מעיניה הכבויות. "הבת שלך עשתה עכשיו כזה רעש בשמיים, רעש עצום". חיבקתי אותה ולבי יצא אליה. "תני קצת קרדיט לבורא עולם", החזקתי בידה, "הוא יודע מה שהוא עושה".
 
לא השארתי להם הרבה זמן למחשבה. התחלתי לשעשע אותם בסיפורים מהילדות שלי, ואיך זה שדווקא אני, השובבה הגדולה, חזרתי בתשובה. איך בכל מקום שברחתי ממנו, מצאתי את השם יתברך עומד אחרי הכתלים. השם נתן לי להבין שהוא זה שנמצא מאחורי כל המניעות וההסברים.
 
הצחקתי אותם בעובדה שאמא שלי עד היום לא מאמינה שיש לה בת דוסית, עד היום היא מביטה בי ותוהה אם החליפו לה את הילדה בחדר הלידה. אולי מישהו שם שינה את תגי הזיהוי. לפעמים היא משוכנעת שיש לה עדיין סיכוי...
 
התחלתי לשיר להן, בלי להתייחס לזה שאני מזייפת בכישרון רב. הרגשתי איך האווירה המתוחה הופכת להיות קלילה יותר. לאט לאט הן החלו להצטרף אלי. נדבקות בקדושת המקום, נדבקות בשמחה, בתחושה שיש משהו אחר שקוראים לו תקווה.
 
"אני כל כך מודה לך", ניגשה אלי הילה כשהתיישבנו לאכול, "את לא מבינה מה עשית לי". הפעם החיוך היה אמיתי. ניסיתי להסביר להילה שהיום ממש, "זה האתמול שממנו כל כך חששת". אימצתי אותה לחיקי. "ברגעים שיש שפל בלב, צריך לזכור שיש לנו אבא אוהב", הפצרתי בה, "אל תרגישי שנכשלת. הכישלון הוא במחשבה, הכישלון הוא בהגדרה. אנחנו תופסים כשלון אך ורק ביחס לחברה".
 
אצל אבא שלנו תמיד יש מקום להתחיל מהתחלה, אצל אבא שלנו תמיד תהיי ילדה ראויה. העובדה שעדיין לא התחתנת או לא התעשרת לא אומרת שאת לא מספיק טובה. העובדה שלמישהו יש כמה בתים ולשני אין אפילו אוהל לא הופכת אותו לחסר הצלחה.
 
"תאחזי בו, הוא שם בשבילך", לחשתי באזנה "תקראי לו, הוא תמיד ישמע את קולך. תזכרי תמיד שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו". זיק של תקווה נדלק בעיניה.
 
מזגתי לי לשתות, ונזכרתי שפעם אמר לי מישהו שציפורים יכולות לעוף כי יש להן אמונה, ולהיות בעל אמונה פירושו להיות בעל כנפיים. "אל תתני לפחד ולתחושה הצורבת לקבוע לך את סדר היום", ביקשתי, "ואל תחשבי לרגע שהאושר נמצא אחרי שמסיימים את הלימודים, או אחרי שיש ילדים".
 
בעודי שותה מהמים הבנתי שכל מה שאמרתי לה הגיע מהניסיון שלי. מספר הטעויות הגדול שלי, הספר שיש לי עליו זכויות יוצרים, הספר שכתיבתו עדיין לא הסתיימה.
 
לקח לי שנים להבין שהדרך עצמה היא האושר. הדרך עצמה יוצקת תוכן. כל אותן המהמורות שבמסלול, כל אותן האבנים שבעיקול, כל אלה מרכיבות את הפסיפס של חיינו, ומביאות אותנו לתובנה שהאושר הוא לא כזה נשגב ורחוק. האושר נמצא בפנים בתוכנו עמוק.
 
לזכותו של רבן גמליאל (נכדו של הלל הזקן, מצאצאי דוד המלך), זכותו תגן על כל עמו ישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מאת:

תגובה: