הדרך לאשקלון היתה יחסית פנויה, הנסיעה בכביש 40 בשעת ערב זו נעשתה בנינוחות,
מותירה לי זמן לנקות את הראש, לתת למחשבות להתפזר ולהיבלע בצלילי המוזיקה שבקעו מהמערכת.
מלידתה של הללי מרים, לפני מספר חודשים, אני ממעטת לצאת מהבית ולהעביר סדנאות בהפרשת חלה. כשמגיעה השעה 20:00 בערב כל מה שמתחשק לי זה רק להיכנס למיטה ולישון.
התפלאתי מאד כשאירית פנתה אלי בשבוע שעבר וביקשה בכל לשון של בקשה שאתעלה על עצמי ואגיע אליה. "אני חייבת לעשות את זה בשבילו, הוא הבן שלי והוא זקוק לנס. ינאי הפעם הסתבך והעניין יצא משליטה".
כל מי שהכיר אותה ידע על הצהרותיה החד משמעיות שיש בורא לעולם, "אבל אין לי כל כוונה לשנות את אורח חיי". הערכתי מאד את כנותה, לא בכל יום יוצא לי לפגוש אדם שלוקח אחריות מלאה על מחשבותיו ויתרה מכך, הנהגותיו.
אירית לא ניסתה לתרץ תירוצים, ומעולם לא שיקרה את עצמה ואת סביבתה, היא הצהירה קבל עם ועולם ששמירת השבת והכשרות ממנה והלאה מאחר "וזה פוגע בנוחות שלי". כל העייפות הכרונית שלי התפוגגה באחת כשהבנתי שמבחינתה כלו כל התקוות מעורכי דין למיניהם, ושופטים בשר ודם. כל יהבה ומרצה היה מופנה כלפי שמיא, והדרך היחידה מבחינתה לפתוח את שערי השמיים היא להפריש חלה כהלכתה.
ארזתי את עצמי ואת הדרבוקה, ונסעתי דרומה לכיוון אשקלון. ככל שניסיתי להתכונן לסדנא, לא עלה בידי למצוא דקה אחת פנויה שבה אשב ואתמצת את הנושאים שחשוב לי לדבר עליהם, ידעתי שיעמדו לרשותי לא יותר משעתיים שבהם אוכל להעביר להן מסר ישירות מבורא עולם.
יחסית בקלות מצאתי את הרחוב שבו היא גרה, רחוב צדדי ושקט לא רחוק מהים. אירית והכלבה הקטנה, צ´ייסר, כבר המתינו לי בחוץ, יכולתי לחוש את ההתרגשות והדאגה שאחזו בה. דאגה של אמא. דאגה שלופתת אותך בחוזקה בשתי זרועות עד שלעיתים אפשר להרגיש מחנק מדגדג בגרון.
כשנכנסתי לסלון ביתה הבנתי גם הבנתי את גודל ההשקעה. כל הסלון לבש אווירה של חג. השולחן היה ערוך למופת, עריכה שאינה מביישת אולם אירועים אקסקלוסיבי במיוחד. על השולחן נחו מיטב המטעמים, ובקצה השולחן קערה גדולה עם 2 שקיות של קמח.
העובדה שאף גבר לא היה בבית כפי שביקשתי, הוכיחה לי כמה חשיבות היא מייחסת לערב הזה. אם הייתי צריכה לבחור הגדרה ספציפית למה שהרגשתי, הייתי בוחרת במילה אחת: קדושה.
כל החברות שלה כבר המתינו לי סביב השולחן, מחכות למוצא פי. סקירה קצרה הבהירה לי שכולן חילוניות, שעשו מאמץ עילאי להסתיר את הגופיות שהיו מתחת לסוודרים הדקים שעטו עליהן. מאמץ ראוי שמכבד את המעמד ואת השכינה שתיכף תיכנס פנימה.
שוכן מרומים לא אכזב אותי ודיבר מגרוני בשטף. עד שהבצק תפח כל נושא השיחה נסב סביב המושג "פחד". פחד מיותר שמלווה אותנו בחיי היומיום. היה לי חשוב להסביר להן שמי שבוחר בדרכו של מלך מלכי המלכים הופך להיות בן חורין אמיתי.
המשמעות העיקרית של חיים כבן חורין היא להיות משוחרר מכל מה שנדבק בנו במהלך השנים. להיות משוחרר מלחץ חברתי, מקביעות נחרצות של אחרים והכי חשוב, להיות משוחרר מהפחד במובן הלא מחמיא שלו. דיברתי על הפחד שגר אצלנו דרך קבע ומשפיע ישירות על הבחירות האישיות שלנו.
חיברתי את הדברים שנאמרו למערכת בתי המשפט הגשמית והמורא הטבעי שיש לנו מבשר ודם. מורא שנובע כולו מבורות וחוסר ידע שהכל נתון בידיו הנאמנות של בורא המאורות. הפניתי בחיוך את תשומת לבה של אירית לכך שהבצק כבר גולש החוצה. אחר כבוד היא ניגשת לקערה הלבנה, שולחת את ידה בזהירות לקחת חתיכה ממנו "הרי זו חלה", קולה החל לרעוד.
אירית החלה לקרוא את הברכה באיטיות. משתדלת לדייק בהגיית המילים. כל ארשת פניה שהייתה קשוחה עד כה החלה להתפוגג, כל חומות ההגנה החלו להיסדק, ובהגיעה למשפט "כך תהיה זו לכפרה לעוונותיי...", התפרצה בבכי.
ידעתי שדמעותיה יטפסו ויגיעו עד לשער הדמעות. אותו השער שהשם יתברך משאיר פתוח כל ימות השנה. אותו שער שפתוח ללא שומרים וללא זמני ביקור קבועים מראש. אותו שער שפתוח ללא תנאים מקדימים של שמירת שבת או שמירת נגיעה. אותו שער שפתוח לכל אותם מיליוני תועים... שאת האמת לא ממש מכירים.
למחרת בצהריים, קיבלתי טלפון מאירית שהשופטת הקלה על בנה בכל הסעיפים ונתנה לו הזדמנות נוספת לתקן את דרכיו. "לא יכולתי לבקש יותר מזה", קראה בשמחה לתוך השפופרת.
חייכתי ביני לבין עצמי. היה לי ברור שבנה יקבל הזדמנות שנייה. הרי לבורא עולם יש דרכים יצירתיות לגעת לנו בלב, להמיס אותו. המילים של הברכה שנאמרות בהפרשת החלה, חצבו בה כסלע, מבהירות לה חד משמעית שהיא בת של מלך ואינה יתומה מאב. מלכו של עולם שוכן בתוכה מהיום שהיא נולדה ולא משנה לו מה היא תאמר לעצמה, או לסביבתה, הוא כבר ימצא דרך להיכנס ולבקוע גם חומה בצורה.
| 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: