החתונה שלנו.... שלא ייגמר לעולם, אמן סלה !

בס"ד

מיומנה של בעלת תשובה: החתונה

"קול ששון וקול שמחה", התחיל הרב לברך. לרגע הרמתי את ראשי, וראיתי שאין אחד בקהל שלא בוכה איתנו. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", שמעתי את תומר, ודמעה ראשונה החלה לרדת

רונית (בן נתן) שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

השעה היתה קצת אחרי 5 בבוקר, כמדומני. מבעד לחרכי התריס ראיתי את השמש שולחת את קרניה האפורות. התרוממתי באיטיות מהמיטה, מתחתי כל איבר אפשרי בגופי שהיה קשה מלילה חסר שינה. כל החדר סביבי לבש חג, ראש חודש היום.   בערך שלושת אלפים שנה עברו מאז אותו ראש חודש סיוון, שבו עשינו את כל ההכנות האפשריות לקבל את התורה ולקבל עול מלכות שמיים. כאילו לא עברו כל כך הרבה שנים, אני מרגישה עכשיו בדיוק כמו אז. חגיגית ולבנה, נרגשת ומצפה. ממש היום אכנס תחת החופה.   כשטבלתי במקווה הטהרה, ביקשתי מסהדי שבמרומים שיכניס אותי בכבודו ובעצמו בברית הנישואין. "אין לי אבא חוץ ממך", התחננתי "אני רוצה חתונה קדושה". המים החמים עטפו אותי בחום. אתה יודע שיותר מידי זמן הסתובבתי בשווקים וברחובות וביקשתי את שאהבה נפשי. ביקשתי אותך, בורא עולם, ולא ידעתי שאתה כל כך קרוב.   השמעתי את קולי מחגווי הסלע, מתוך המיצר הצר, לעיתים האכזר. השמעתי את קולי ולא נדמת, מוללתי את תפילתי ולא הכזבת, צעקתי את צעקתי ולא התעלמת. היית שם עבורי, היית שם לידי. "הפכת מספדי למחול לי" אמר דוד המלך. מי כמוני יודעת כמה אמת אצורה בפסוק הזה, מתוך הספד גדול הוצאת אותי ללבוש בגדי תפארת, בגדי מלוכה, כאומר לי "רב לך שבת בעמק הבכא".   הרב קוק אמר ש"אין לנו באנושות דבר נקדש וראוי להיות מרומם כקדושת קשר ברית הנישואין". רק היום, ברגע זה, אני יכולה להבין כמה שהוא צדק. כמה שהוא דייק.   עיניי שוטטו בחדר ונתקלו בשלט של הטלוויזיה. היום זה היום היחידי שבו לא אוכל לצפות בערוץ הידברות, חייכתי לעצמי, ובדמיוני ראיתי את כולם. יכולתי לראות את הרב פנגר שלימד אותי מהי אמונה תמימה, ואת הרב זמיר כהן שבענוותנותו הרבה האיר את עיני לאמונה הפשוטה. יכולתי להרגיש את הרב אהרון לוי מסביר לי איך יוצאים עם יצר הרע לקרב, ואת הרב גלעד שמע שעזר לי לנצח בו. כולם היו שם איתי, מביאים אותי לרגע הזה, הנוכחי.   הילדים התעוררו זה אחר זה, אחוזי תזזית. אפילו סטיץ, הכלב הלא-ממושמע שלנו, הרגיש שהיום זה יום מיוחד - יום כלולותינו, יום שמחת לבנו. כל השבוע שאלו אותי אם אני מתרגשת, והאמת היא שלהתרגש זו לא המילה שהייתי בוחרת להשתמש בה, אני פשוט שמחה. שמחה בשם.   תומר הגיע בשעה היעודה לאסוף אותנו, כולו מחויך ויפה. הבטתי בפניו, מאושרת לדעת שבעוד כמה שעות הוא יהיה אישי, בעלי. והרגשתי כל כך שלמה עם הידיעה הזו. כאילו כל חיי הכין אותי השם למעמד הזה. החופה נקבעה לשעת צהריים. הגענו בזמן, מתעקשים לקבל את האורחים בכניסה, מתעקשים על חתונה משפחתית וחמה, בדגש על חתונה פשטות וטהרה.   האורחים החלו להגיע, שוטפים אותנו בגלים של אהבה. כל אחד ואחד מהם ידע מה הותרנו מאחור, כל אחד יודע שעשינו הכל כדי לחתור אל האור. "אני גאה בך שהמשכת הלאה", לחשה לי חברה. "אני גאה בך על האומץ שבך", חיבקה אותי חברה אחרת. "זה דודי וזה רעי בנות ירושלים", רציתי לצעוק להן. הכל מאיתו יתברך, אני לא עשיתי כלום. רק האמנתי.   "רונה" תומר רץ לעברי "הרב מסרב לקדש אותנו תחת החופה הזו", דאגה ניכרה על פניו, "הוא טוען שצריך לשנות מיקום בגלל ירושלים", הסביר "ואין מספיק זמן לבנות חדשה". הצטמררתי כולי. כמה הפתעות עוד מחכות לי, הירהרתי. "הכל לטובה", הוסיף, "נאלתר משהו".   תוך כמה דקות ראיתי אותה מתנוססת, צנועה ויפה, 4 מוטות של קני סוף, ועליהם היא מונחת - טלית יפה ולבנה, טלית קדושה וסמלית כל כך. "איך לא חשבתי על זה קודם?" גיחכתי, איך לא חשבתי להתחתן כמו שסבא וסבתא שלי התחתנו? איך לא עבר לי בתת-ההכרה להתחתן בחתונה יהודית אמיתית. חתונה של טהרה, חתונה של בת מלך, בעלת תואר האצולה "נסיכה".   "קול ששון וקול שמחה", התחיל הרב זלמנוביץ לברך. לרגע הרמתי את ראשי, וראיתי שאין אחד בקהל שלא בוכה איתנו. הבטתי בחופה המדהימה שסידר לי אבא, כל החברים שלנו שאחזו במוטות החופה הרגישו שהם מחתנים אותנו בעצמם. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", שמעתי את תומר, ודמעה ראשונה החלה לרדת.   ההתרגשות היתה בעיצומה. התחלתי לספר לאבא מה הביא אותנו לחתונה. סיפרתי לו שהחלטנו להתחתן כנגד כל הסיכויים, ונעשה הכל כדי לבנות לו בית בתחתונים. בית מלא אור של קדושה, בית שיתקיים על אדני התורה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורך, לגרום לך נחת ושמחה, לתת לך בחזרה את אותה אהבה.   אימי מורתי, שתחיה, אחזה בידי. כמה פיללתי להשם שהיא תזכה לראות בחופתי, ביום אושרי. "כולם בוכים", לחשה לי "כולם שמחים בשמחתכם", הרגשתי את הלחיצה שלה בידי. אותה לחיצה שתמיד היתה שם בשבילי. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי" - הכוס נשברה. בית חדש נבנה.   "כמה חיכיתי לרגע הזה", שאג לי תומר לתוך האוזן, "אבא, תודההההה", יכולתי לשמוע אותו צועק וכבר נבלעתי בים החיבוקים והברכות. סכר הדמעות נפרץ בתוכי. נתתי לעצמי לצחוק, נתתי לעצמי לבכות, בכי שחיכה הרבה זמן לצאת החוצה. בכי מלוח ששטף את הכל, כמו מים של ים על החוף.   "השם איחד שני צדיקים", אמרה לי שרי, האחיינית שלי. "לא הרבה אנשים האמינו בצעד הזה שעשינו", הסברתי לה "כולם טענו שזה מוקדם מידי, כולם טענו שהעבר כואב מידי", ליטפתי אותה. "אבל הם לא מבינים שיש לנו רק דבר אחד" אמרתי, "יש לנו אמונה חזקה בבורא עולם, ועם זה אנחנו נישאים".   אני מאד מקווה, אבא, שאתה מרגיש את הכיסופים הרבים שלי אליך. לבי ובשרי מרננים את שמך, כל הווייתי קוראת רק לך. "אם ייתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו", אבל מבחינתנו זו הכוונה, זו ההשלמה, לתת את כל כולנו וכל מרצנו, לך היחידי שדאג להרים את ראשינו.   חזרנו הבית מאושרים כפי שלא היינו הרבה זמן, השבת עמדה להיכנס אלינו, למעוננו. רק היא ידעה כמה חיכיתי לה, אהובתי הנאמנה. הבטתי בבעלי במבוכה "יש רק עוד דבר אחד שנשאר לי לעשות", גופי החל לרעוד מהתרגשות. "אני רוצה להודות להשם יתברך", ביקשתי להסביר.   ידי נשלחה למגירה, שלפה משם בזהירות מטפחת לבנה. "קבל את זה ממני כהודיה" ביקשתי מבורא עולם.  עיניו של תומר הביטו בי ברכות, מלוות אותי. לקחתי נשימה ארוכה-ארוכה. הנחתי את המטפחת לראשי, אוויר השבת עמד באוויר, מחכה לי בסבלנות מדהימה שאלחש את הברכה. השם פתח את שפתי כדי לברך... "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה".   תומר הלך לבית הכנסת יחד עם כל האורחים שסעדו איתנו את סעודת השבת. יצאתי החוצה לשבת בגינה. הרגשתי שזוהי שעת רצון. השמיים קיבלו צבעים של שלווה. ענני נוצה מעטים חייכו אלי מלמעלה. "אין חקר לגדולתך", הרהרתי בליבי.    העלית אותי מן המדבר, מקוטרת מור ולבונה, "כי עזה כמוות האהבה". כמה אני אסירת תודה שלא ויתרת לי, שהאמנת בי. שהושטת לי יד ועוד אחת. גם כשתש כוחי ונחלשה רוחי, דאגת שאתנער מעפרי, כי הגיע זמני...."קומי עורי".   עצמתי את עיני, מתמכרת למגע הרוח בפני, יכולתי לשמוע אותה לוחשת באזני "שהתאנה חנטה פגיה". חשתי שכל כולי נוטפת מור, כל כולי שומעת את קולו של התור. "והגפנים סמדר נתנו ריח". המשיכה הרוח. משהו פנימי אמר לי שמעתה הכל יהיה בסדר, אפשר לחזור ולנשום. אפשר פשוט לחיות. מצאתי את המפתח שפותח את הדלת, אותה דלת שפתוחה בפני כל יהודי. אותה דלת שפתוחה בפני מי שמאמין. מצאתי את המפתח לבית שלי, שבנה לי אותו דודי מחמדי.   הטור מוקדש לזיווגן של כל בנות ישראל.