2 במאי 2013

מה קורה צדיקה?

בס"ד


מה קורה, צדיקה?
"אני לא צדיקה", בא לי לצרוח לעברם. מטפחת לבנה על הראש לא עושה אותי קדושה. ההיפך הוא הנכון. המטפחת הלבנה רק מדגישה שיש לי עבודה רבה
רונית שיינפלד / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת

בזמן האחרון כל פעם שאני הולכת לבית הכנסת או סתם מטיילת בעולמו של הקדוש ברוך הוא יש מישהו שקורא לי צדיקה. בדרך כלל זה "מה שלומך, צדיקה?", או "הנה הצדיקה הגיעה".

בדיוק כשאוזניי שומעות את קובץ האותיות המרכיב את המילה הזו, משהו מתכנס בתוכי. ההתכנסות הזו באה משום ההבדל בין החוץ לפנים. מדהים אותי בכל פעם מחדש שרואים בי משהו שהשלים מהפך בחייו, משהו טוב, נקי.
בבושת פנים אודה שאיני ראויה לתואר הזה. התואר הזה רחוק ממני. רחוק כמזרח ממערב. רחוק כמו שרק אצלי יכול להיות.
בכל בוקר כשעיניי מביטות במראה אני שואלת את עצמי מתי יבוא היום ואצא מהגלות הזאת, מתי אשתחרר מרונית הקודמת ואצליח שלא להפנות את ראשי לאחור.
"אני לא צדיקה!", בא לי לצרוח לעברם.  עוונותיי לנגדי, רוקדים וקופצים סביבי. מזכירים לי שמטפחת לבנה על הראש לא עושה אותי קדושה. ההיפך הוא הנכון. המטפחת הלבנה רק מדגישה שיש לי עבודה רבה.  
קשה לי להתרגל לאני החדש שלי. בפנים עמוק עמוק, במקום שאור השמש לא מצליח להגיע, אני ורק אני יודעת מי אני. יודעת היטב.
במקום החשוך ביותר בתוכי, החבאתי את כל שקי החטאים ששוכבים להם בערימות ומחכים שאפתח אותם כדי שיוכלו לומר לי "הי, אנחנו עוד כאן".
כל אותם שקים של שקרים ששיקרתי בחיי מחכים לרגע שבו אמעד, מחכים לצאת בריקוד סוער ולצחוק לי "יודעים מי את".
כל אותם שקים של חילול שמו ברבים שצברתי בחיי, מחכים לשנייה הזו שבה אטעה. לדקה הזו שבה ימחאו לי כפיים כדי שיוכלו לבקש ממני לחזור אחורה בזמן.
אם יש דבר אחד שקשה לי להתמודד איתו זה העבר. העבר המטריד והמציק הזה, שמכרסם בי כמו תולעת חרוצה, כמו תולעת שלא מרפה.
 כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי: "העבר הוא זה שבונה אותנו". כל מי ששוחחתי איתו אמר לי ש"העבר הוא חלק מהעתיד, תחבקי אותו".
זה נשמע יפה, ואפילו קצת משכנע. אבל זה לא עובר מסך אצלי. לחשוב שהעבר בנה אותי זה לעשות לעצמי הנחות. להקל על עצמי את הדרך, לשחרר את המצפון בעבור נזיד עדשים.
אין שום דרך לייפות את הדברים. אין דרך להניח פלסטר קטן על פצע גדול. צריך להודות על האמת גם אם היא כואבת. צריך להודות על האמת גם אם היא גובה ממך מחיר.
והאמת העירומה היא שנכשלתי. נכשלתי בשיקול הדעת פעמים רבות כל כך. נכשלתי בעיניים, נכשלתי עם הידיים, נכשלתי ביותר עם הרגליים.  כל חיי נכשלתי נכשלתי נכשלתי! אני עומדת מולך בורא עולם ואומרת: כשלתי.
כשלתי ונכשלתי רק מסיבה אחת. טעיתי ושגיתי רק מפני שכל חיי סירבתי להכיר בך כאַבי. סירבתי להכיר בך כמורי, כיוצרי. התעקשתי להפנות אליך עורף, דודי מחמדי.
הלוואי שהייתי מוצאת איזה כפתור שאוכל ללחוץ עליו ולשכוח. הלוואי שיכולתי לקחת איזו תרופה או סירופ כזה לשיעול שבו שתי כפיות יעבירו לי הכל.
הייתי רוצה למצוא את הנוסחה שתעזור לי לתקן את כל מה שפגמתי בעולמך. למצוא את הנוסחה המדויקת שתסיר ממני את העול של רגשות האשמה.
כשמטען כזה כבד רובץ מעליי, אני תוהה איך אפשר לעמוד לפניך בתפילה. איך אפשר להיות במקום שבו "הצדיקה" יודעת שלא בטוח שהיא זכאית למחילה.
אומרים שאתה אב הרחמים ואדון הסליחות. שאתה מכפר שגגות ונושא עוונות. אך מה עם אותם אלו שעלו על הרכבת בתחנה האחרונה, עלו עם מטען חורג בתוך מזוודה ישנה?
מה עם אותם אלו שלא מצליחים לסלוח לעצמם, שיודעים שהם לא ממש צדיקי יסוד עולם? מה עם אותם אלו שמוכנים בכל דרך לקדש את שמך, אך נקודת המוצא שלהם התעכבה קמעא?
ככל שבדקתי את עצמי הבנתי שכנראה אין לי דרך להיפטר מעברי או לפחות להשקיט אותו. אוכל לנסות למצוא דרכים לביצוע הסכם שלום. שלום קר כזה, בלי מטוסי קרב וטילים, אפילו בלי לקחת שבויים.
השלום הזה אולי יצמצם יום אחד את הפער הזה בין מה שהיה למה שעכשיו, בין מה שקרה למה שנכתב.
ובינתיים אני, הקטנה שבקטנים, אחרונת המאחרים, מבקשת סוף אחר לסיפור, מבקשת שלא תשאיר את לבי שבור. מבקשת שתיתן לי את המחק המיוחד שלך, את המחק שימחק את השורות הפחות יפות שכתובות ביומן החיים שלי.
ועד שתמציא לי כזה, העבר ימשיך ללוות אותי יד ביד, מהווה חלק ממרקם התשובה שלי. מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה שלי הביתה. מהנסיעה שלי אליך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מאת:

תגובה: