חילופי תפקידים

בס"ד

חילופי תפקידים

אביטל ואנוכי עמדנו באמצע הרחוב, מחליפות חוויות ורשמים מן העבר. עשר שנים בערך לא התראינו. הפעם האחרונה היתה כשלראשה היתה מטפחת קטנה וחצאית כהלכה. למתבונן מהצד נדמה היה כי החלפנו תפקידים

רונית שיינפלד

יצאתי מחנות הנעליים כשבאמתחתי שני זוגות מגפיים חדשים. מיהרתי כל כך הביתה, ולא שמתי לב שהיא פוסעת לעברי. "היי, רונית", שמעתי קול דק קורא בשמי. הרמתי את ראשי מבעד לכל השקיות. "כמה שנים לא ראיתי אותך", קראתי בהתרגשות. אביטל ואנוכי עמדנו באמצע הרחוב, מחליפות חוויות ורשמים מן העבר. עשר שנים בערך לא התראינו. הפעם האחרונה היתה כשלראשה היתה מטפחת קטנה וחצאית כהלכה. למתבונן מהצד נדמה היה כי התחלפנו בתפקידים. לפני תקופה ארוכה גרנו בשכנות. היא ובעלה החלו לחזור בתשובה, ונדמה היה כי מצאו את דרכם, על כל המשתמע מכך. שררו בינינו יחסי שכנות טובים עם עזרה הדדית ובישולים משותפים, אך מכאן ועד להיות חלק ממארג של שיעורי תורה ומצוות  הדרך היתה ארוכה. לימים עברנו דירה, ושמעתי שאביטל ובעלה התגרשו. הוא התקדם להיות רב מכובד וסופר סת"ם והיא חזרה לימים שלפני החזרה בתשובה. ועכשיו, במרחק של זמן ואורך בגדים, אני עומדת מולה פנים אל מול פנים, תוהה מה קרה בתוכנו כל השנים הללו. איך ייתכן ששתינו עשינו שינוי גדול כל כך, מהותי ושלא לומר מהפכני. קשה לשים את האצבע על הנקודה שגרמה לכל אחת מאיתנו לסובב את המחוג האישי שלה במאה שמונים מעלות. לא אמרתי לה על כך מילה, מאחר והבנתי את המארג העדין שיש לכל נשמה ונשמה. הבטנו אחת לשנייה בעיניים, ודיברנו ללא קול. כל אחת שאלה את השנייה ללא אומר "למה?", "מתי?", "איך?"... כשנפרדתי ממנה לדרכי, משהו משום מה הציק לי, הטריד אותי כמו ציפורן חודרנית. ההגדרה הקרובה ביותר שמצאתי למה שהרגשתי היתה עצבות. עצבות מהולה בהחמצה. מההיכרות שלי איתה היתה לי תחושה שאביטל הרימה ידיים. היא פשוט ויתרה לעצמה ונכנעה. היא לא האמינה בכוחה שתצליח לעבור את המשוכות הרבות המשחרים לפתחם של החוזרים בתשובה. אם הייתי מצליחה להחזיר את גלגל הזמן אחורה, עם הידע שיש לי היום בוודאי הייתי מסבירה לה שכולנו מתחילים מאותה נקודת מוצא. והנקודה הזו היא יום הלידה. מיום שבו אנו מגיחים לאוויר העולם נשמעת יריית הפתיחה הקוראת לנו להתחיל לפסוע ולמצוא את המטמון. למצוא היכן טמונה האמת לאמיתה. חלקם מתעלמים לגמרי מהקריאה, חלקם לא מבינים מה היא רוצה מהם בכלל. יש הזוכים להכירה כבר ביומם הראשון, ויש מצטרפים בהמשך הדרך. וישנו חלק קטן שלא ישמע את הקריאה הזו לעולם. החזרה בתשובה קשה כקריעת ים סוף, אבל קשה יותר זה לשמור על הקיים. לשמור על ההישגים הרוחניים שהצלחת להשיג. לשמור על המקום שבו הספקות רק מכרסמים את השכבה הראשונית מבלי לחדור פנימה ולפעור חורים. אין לי ספק שהסוד להצלחה בתהליך התשובה הוא להתקדם. להתקדם בקצב של צב זקן, אבל להתקדם. תמיד להישאר בתנועה ולהמשיך לצעוד. לא להסיט לרגע את המבט מהמטרה. לא להוריד לרגע את העיניים משמו של הקדוש ברוך הוא. גם נפילה רוחנית היא חלק מההתקדמות, כל זמן שאתה עושה הכל בכדי לשמור על הגחלת שלא תגווע. בסופו של דבר, נפילה רוחנית תקרב אותך עוד צעד לבורא עולם בתנאי שאתה מודע למה שקורה איתך. התבלין המיוחד שאני מוסיפה לתבשיל האישי שלי זה התזכורת שהחיים האלו זמניים. לחיים שלי יש חיי מדף קצרים שיגמרו במקרה הטוב אחרי 120 שנה. חיים שיסתיימו להם עם שמי כתוב בדייקנות בתוך מסגרת שחורה. מסגרת שאומרת שגם אני, יחד עם כל הגשמיות הזו, לא אשאר לנצח. חזרתי בימי חיי אחורה מספיק פעמים, חזרתי בשביל לגלות שלפסוע לאחור זה הכי קל. חזרתי והבנתי שהקלות הזו אינה נסבלת אם אתה רוצה להגיע למקום ריאלי ברשימה של הטובים והמובחרים בעבודת השם. נכון שעבודת השם מייגעת ולעיתים מתסכלת, אבל בחישוב קר למדי היא הכי משתלמת. לכל אלו שגילו את האור הנמצא בנתיב המוביל בית א-ל אסור להסכים לחיות חיים בינוניים. אסור להסכים לחיות בפשרה עם הנשמה שלך. צריך להילחם שהנשמה תקבל את הטוב ביותר עבורה, והטוב ביותר אומר ללכת עד הסוף בלי לפחד כלל. הטרידה את מנוחתי העובדה שאביטל לא נלחמה. היא העבירה מראש את השליטה על נכסיה לאויב. היא לא ידעה שחיים בקדושה מצריכים מלחמה. מלחמה כפשוטו. מלחמה שבה אתה קורא תגר על כל אלו האומרים לנפשך. מלחמה פירושה להילחם עד טיפת דמך האחרונה, גם אם האויב שעומד נגדך הוא יצר הרע. מלחמה פירושה להשתמש בתחבולות ומניפולציות והעיקר להשיג ניצחון במערכה אחר מערכה, בלי להתחשב באויב שנמצא מולך, בלי להתחשב באויב הזה שנקרא - אתה עצמך.