ללמוד ענווה

בס"ד

אחד מהאתגרים הרבים שעומדים לפני הוא הימנעות מהרמת האף. כילידת חודש ניסן הנושאת את דגל הראשוניות, זה קצת קשה. כשבפעמים הראשונות שמעתי את המושג גאווה, תמיד שאלתי את עצמי אם מתכוונים אלי. מה לי ולגאווה? אני בנאדם מאד צנוע.

באחד השיעורים הסביר הרב שלי שניתן לזהות בעל גאווה באדם שנפגע מהר. ניסיתי לשאול את עצמי מתי נפגעתי לאחרונה, וגיליתי שזה קורה לי כמה פעמים ביום. כשהתחלתי להבין את שורש הבעיה התחוורה לי מציאות עגומה: אני - והכוונה היא אליי - בעלת גאווה.

קיבלתי החלטה לעבוד על מידה זו. לעשות הכל על מנת למחוץ את הייצור הזדוני הזה. וכמו שהתרגלתי בדרך השם, כשאתה רק מצהיר על כוונה כלשהי - אתה מתרחק ממנה עוד יותר. חוק מרפי כשר למהדרין. כל דכפין איים על ארשת הענווה שעטיתי על פניי. 

כל בחינה שלי את עצמי מול גורמי החוץ השונים תסכלה אותי והחזירה אותי לימים שבהם הייתי בוכה על הסינר של אמא. הייתי בעמדה של אכלו לי, שתו לי. מצאתי את עצמי נפגעת וכועסת השכם וערב, וכל מה שרציתי זה רק לקרוא לאבא שלי שיבוא ויראה להם.

הרגשתי כל כך רחוקה מהמטרה שלי, ותהיתי אם בכלל יש לי תקנה. כאילו רקדתי טנגו עם עצמי. על כל צעד אחד קדימה לקחתי שניים אחורה, ולעתים אפילו שלושה. אין לי הרבה מילים לתאר את התחושה מלבד עצבות. הייתי כל כך עצובה להכיר בזה שאני לא יכולה עליי. לא יכולה על עצמי. בלתי אפשרי היה להיות איתי.

בבוקר למחרת, בהחלטה של רגע, הודעתי שאני לא מגיעה לעבודה ונסעתי למירון. ידעתי שאני מקבלת הרבה התעוררות מול הצדיקים. גמעתי בשתיקה 3 שעות של נסיעה שבמהלכה ביקשתי שיאירו לי את הדרך הנכונה. לאחר ביקור אצל הרשב"י פסעתי לכיוון המערה של הלל הזקן. כבר בכניסה למערה קידם את פני רב צעיר בחיוך חם. המערה היתה חשוכה, ורק מס נרות העידו על ביקורים חטופים במקום. טבלתי את ידי בנביעת המים הנמצאת מתחת לקבר וקיוויתי לטוב.

"על מה לברך אותך, בתי?" שאל הרב. כחכחתי בגרוני, "ברכה לענווה כמו של הלל הזקן", השבתי בלי לחשוב. הרב חייך בזוית הפה. "את יודעת שזה נקנה בייסורים", השיב. לא יכולתי להסתיר את מורת רוחי "למה הכל נרכש בקושי?", ניסיתי להבין. "הקליפה שלנו קשה לפיצוח. קשה מאוד", הסביר ,"ענווה זו תכונה נרכשת".

הבטתי בו עוד דקה לפני ששמעתי אותו מברך אותי בכל הברכות שביקשתי. פניתי לצאת מהמערה "אם מאד תרצי, תקבלי את מבוקשך", שמעתי אותו מאחורי גבי.

עליתי במעלה הגבעה. מראה העצים המיתמרים למעלה גרמו לי לתהות מה תפקידם במסע הזה שלי. השקט  של פסגת ההר ליווה אותי ולא ידעתי להחליט אם קיבלתי תשובה או שאני מבולבלת יותר.

בדרך חזרה הביתה נסעתי לאט, נותנת למחשבות שלי לרוץ לכל הכיוונים. לא הצלחתי להבין מה אני אמורה לעשות עם הכעס, עם הקנאה, איך אפשר לסלוח למי שפגע בי כל כך. הכי קל לומר שצריך לוותר ולהעביר על מידותיי, אבל האם זה אומר שעדיין אני יכולה לשמור לעצמי את הזכות לכאוב?

יום למחרת היה תורי לארח את חברי השיעור הקבוע שלנו. שיעור בחסידות. כמה דקות לפני השעה 21:00 הכל היה מוכן. מלבד הכיבוד הכנתי את הציוד שעומד דרך קבע ליד הרב כשלפתע הרב עשהאל נכנס כמו רוח סערה. אוחז בשתי ידיו כסא גלגלים ועליו איש חובש כיפה. "שלום עליכם", אמר, "אני יוסף".

הרב הוליך אותו אחר כבוד לראש השולחן. מבט חטוף לכיוונו הבהיר לי שבנוסף לנכותו הוא גם עיוור. במהלך כל השיעור פניו של יוסף היו מוארות וחייכו לכל עבר. מידי פעם התעוותו בכאב וניכר היה שהישיבה קשה לו.

שאלתי את עצמי בכובד ראש איך אפשר להסביר ענווה נקיה כל כך של איש נכה מאה אחוז שאינו רואה ורק שומע, וכל כולו נמס מדברי התורה. הטחתי כלפי עצמי ביקורת קשה. ניסיתי לחשוב מי נתן לי את הזכות לכעוס בכלל, מי נתן לי את החופש להצטער, לשמור טינה. מי אפשר לי לצמצם מישהו אחר. הכל, כולל הכל, ניתן לי בהשאלה.

הרי כל מהותו יתברך היא נתינה. כל מהותו יתברך היא חמלה. והנה עכשיו עומד מולי אדם שיש בו כל כך הרבה אהבה. מלבין שיניים לכל עבר,  צוחק בקול רם מכל בדיחה, כל כולו אומר תודה.

למדתי מהתבוננות בו שצריך רק לחבק ולאהוב, לחבק כל מה שנקרה בדרכך. לחבק  את הקשיים, המאבקים, את השליחים שלפעמים מעצבנים. כולם שחקני משנה שבאו להוביל אותך בבטחה לעולם הבא. למדתי מיוסף דבר חשוב: כשאתה לא אוהב - אתה חסר כוח. כשאתה לא מודה על הקשיים, הלבטים ועל סדקים שבלב - אתה גם חסר יכולת.

ועם כל היופי שגיליתי, ביקשתי ממלכו של עולם ש"לא יגבה ליבי ולא ירומו עיני". שתמיד אדע מאיפה באתי ולאן אני הולכת, שדמותו של יוסף תלווה אותי כקריאת ינשוף באמצע הלילה. ומתוך אותה קריאה ברוכה, התובנה היתה שם מוכנה. הכרת התודה הינה העומק הכי פשוט של הענווה.

דרכי לדרגת גדולי ישראל ארוכה מאד ומלאה חתחתים. אבל אני לא מתכוונת לוותר. לא לי ולא לעצמי. אני שמחה בכל מה שיש בי ולא במה שיש לי. קיבלתי חיים ומאור עיניים. קיבלתי נשמה ואת הזכות הנעלה לקדש שם שמיים.