כאבי גדילה

אולי הגיע הזמן לגדול... רונית שיינפלד
"כל כך רע לי, כבוד הרב, שאין לי כוח להמשיך הלאה. בגלל זה אני מדברת איתך עכשיו", הצלחתי בקושי להוציא את המילים האלה מהפה. "יש לי בקשה אלייך, רונית", צעק הרב עשהאל לתוך שפופרת הטלפון "מחר מוציאים ספר תורה בבית הכנסת. תביטי על ארון הקודש ותאמרי שלוש פעמים שאת מוחלת לו". לא הצלחתי להבין מה יצא לי מזה אם אמחל לאדם שהפך את חיי מן הקצה אל הקצה, ולקח איתו שנים של מסירות, שנים של הקרבה וגידול ילדים וזרק אותם אל הרוח? איך אפשר למחול לאדם ששם את הלב שלי על קרש החיתוך? למחרת קמתי בחוסר רצון כמצוותו של הרב לבית הכנסת. עמדתי מול הפרוכת האדומה, מביטה על צבעה העז, תוהה ביני לבין עצמי אם היא מודעת לסערת הרגשות שמתחוללת בתוכי. "מחול, מחול, מחול", אמרתי ביבושת, "ציווית אותי למחול, אבא, וכך עשיתי". יצאתי מבית הכנסת ברגשות מעורבים. הרגשתי את כניסתי כביאתי, לא חשתי שום דבר חדש שהתחולל במאזן הכוחות שנמצא בחדרי הלב. אני עדיין כועסת. עדיין כואבת. בצר לי פניתי לבורא עולם, "אבא, יש לי גוש בלב שחוסם לי את העורקים. אפילו שאמרתי מול ספר תורה שאני סולחת, זה לא באמת קרה. זה לא השתווה עם הלב שלי. הלב שלי ממאן להינחם". כאשה מאמינה זכרתי את המשנה שהכול לטובה, שזה רק ממנו והכל בברכה. כל חכמי הבדיעבד למיניהם ביקשו ממני "תשחררי את זה, תמשיכי הלאה". מאד קל להשיא עצות, פתאום כולם נהיו קאוצ'רים לעת מצוא. "אבא עזור לי לסלוח, עזור לי לשחרר, עזור לי ללמד עליו זכות כמו שהרב עשהאל מבקש ממני, אני לא יכולה לחיות יותר עם הכעס הזה, זה מרגיש לי כמו רעל שמתפזר בגוף". ביום הראשון ניסיתי ללמד עליו זכות, השתדלתי לזכור רק את הדברים הטובים, רק את הדברים שגרמו לי לחייך, אפילו שלעיתים זה גם היה קצת חורק. ביום השני, חזרתי על עצמי וגם ביום השלישי. "תן לי יד, אבא, תשלוף אותי מהבוץ הטובעני הזה. אתה יודע שלא טבעי לי להרגיש ככה. אני רוצה להמשיך ללכת, להמשיך לצעוד, לא להביט לאחור. הימים נקפו, והגיעו ימי הסתיו, השלכת כהרגלה הכניסה בי עצבות מתוקה. אילצה אותי להציץ לתוכי. להיזכר באמת מי אני. להיזכר שבורא עולם נתן לי פעם, מזמן, כנפיים שיכולות לגעת בקצה השמיים. החורף עמד בחלון, הרוחות שהביא עמו בישרו לי שאני בעצם מאושרת. מאושרת מעצמי, מעצם היותי. נכנסתי לתקופה רגועה שבה חשתי איך הרגשות השליליים מפנים את מקומם לימים של שקט, לימים של שלווה, לימים שבהם המציאות שלי קיבלה גוונים נוספים וקולות אחרים. האזנתי לפעימות העדינות של החיים. החיות החלה לזרום בגופי, מצמיחה בי שורשים חדשים, ירוקים. גשמי חורף אחרונים דפקו על החלון והביאו איתם מלאך. מלאך שקוראים לו תומר, מלאך שמבשר על כך שהאביב כבר עומד בפתח, מחכה להצמיח לי פרחים, סתם ככה כי הטבע רגיל.     רגע לפני החופה, עמדתי להיכנס לטבילה, למי המקווה הקדושים, רגע לפני שאני הופכת להיות נבדלת ולתומר מותרת, ביקשתי ללחוש משהו לסהדי במרומים. עיני מביטות במים הצלולים. הרכנתי את ראשי באהבה, וידעתי לראשונה שעכשיו זה השתווה. "אני סולחת אבא, אני סולחת, סולחת, סולחת". מי המקווה עטפו אותי בחמימות "אין לי מילים להודות לך על חסד מופלא, על חסד עצום" תחושה של שמחה הציפה אותי, תחושה של אושר, של התעלות, לראשונה בחיי הרגשתי... שלמות. יש לי רק דברים טובים לומר על כל מי שפגע בי במהלך החיים: זה לא אתם - זה רצונו של השם. והרצון הזה של השם יתברך לא ישים אותי במקום שבו הוא לא יכול להגן עלי. הרצון של השם תמיד רוצה בטובתי. יש לי חברה שאומרת שכל מי שבנה לעצמו אי פעם גן עדן - שאב את הכוחות לכך מהגיהינום הפרטי שלו. אני יודעת בוודאות שבלי סייעתא דשמיא לא הייתי מצליחה לסלוח, לא הייתי מצליחה ללמוד ובטוח שלא ליישם. "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו", מבקשים אנו ביום הכיפורים הרי כל המכלול הניסי הזה שנקרא תשובה מושתת כולו על מחילה וסליחה, מושתת כולו על רחמי שמיים וקבלה. ואם השם יתברך מוחל וסולח, אז מי אני שאשמור? מי אני שאנטור? אם השם יתברך, ידו פשוטה לקבל שבים - אז מי אני שאדון אחר לכף חובה? מי אני שאחליט בעקיפין שאני יותר טובה? אם לא הייתי סולחת לא היה מתפנה בתוכי מקום למשהו חדש, למשהו נקי. אם זה לא היה קורה לא הייתי עולה כיתה, ובטח שלא הייתי משתנה. אם זה לא היה קורה לא הייתי מכירה את תומר, ולא הייתי בעצם מבינה מה זה בית שמתקיים על אדני התורה. בורא עולם הראה לי שלעיתים ישנם אנשים שנכנסים לחיינו לתקופה מסוימת כי יש להם תפקיד, כי יש להם מה לתרום לנו כדי שנצליח להגיע לייעוד שלנו. לייעוד המלא. ובדרך כלל הם מסתלקים בדיוק בעיתוי הנכון, הם יוצאים מחיינו כי הגיע הרגע שלנו ללמוד, כי הגיע הרגע שלנו לגדול.