לא לחכות למחר - עכשיו זה הזמן

בס"ד

אוטובוס אבות ובנים: איך פספסנו?

"איך לא התעוררתי קודם בתשובה, רונה?", שאל תומר. "איך לא השכלתי לחנך את הילדים בדרך הזאת? רק לראות את המחזה של אבא ובן לומדים גמרא ביחד, גורם לי לקנא". הילדים שלנו לא אשמים. אנחנו בעוונותיו, באיוולתנו, חינכנו אותם לכך.

רונית שיינפלד

האוטובוס היה עמוס לעייפה, קולות הילדים הצוחקים והמולת המבקרים הרבים נשמעו מכל עבר, אוטובוס שלם של מתפללים שעושים דרכם הביתה מביקור אצל אמא. אמא רחל. אני ותומר בעלי, מצאנו את עצמנו יושבים בקדמת האוטובוס, ממתינים בדממה להגיע לתחנה המרכזית. כל אחד שקוע במחשבותיו, כל אחד שקוע בתפילותיו. בספסל לידינו התיישבו בעליצות מה, אב ובנו הקטן שנראה לכל היותר בן 5 אולי 6. כדרך הטבע אצל אברכים, האב הושיט את ידו והוציא מתיקו גמרא. מסכת יומא, כמדומני. מצאנו את עצמנו מאזינים בלא אומר ללימוד של אב ובנו. לימוד מרתק של חברותא עדינה שכללה שאלות רבות מצד הילד, והסברים מאלפים מצד האבא. היה משהו קסום רק מלהביט עליהם. היה משהו מחמם את הלב והנשמה, רק מלהביט על דרך של חינוך והקניית חכמה מגיל אפס. הקניית חכמה ודרך ארץ, מהגיל הנכון. הייתי מרותקת, ועשיתי כל מאמץ להיות מנומסת ולא לתת תחושה שאני לוטשת עיניים, או מציצנית מקצועית בהתהוות. הדקות עברו, וגמעתי את דברי האב בהנאה מופגנת. תומר היה נבוך, ושמתי לב ששפת גופו מדברת איתי ללא מילים. בשפה שרק אני מבינה. שפה של בעלי תשובה. "כמה טיפש יכולתי להיות", תומר הפנה לעברי את הראש, "איך אני כועס על עצמי", עיניו נחו על עיניי, כואבות. כאב שרק אני יכולתי להבין באותו הרגע. כאב שצורב ונוכח בכל יום מחיינו. כאב של החמצה. "איך לא התעוררתי קודם בתשובה, רונה. איך לא השכלתי לחנך את הילדים בדרך הזאת. רק לראות את המחזה של אבא ובן לומדים גמרא ביחד, גורם לי לקנא. זה אולי לא יפה לומר, אבל זו האמת. אין לי מושג אם אזכה לזה אי פעם". תומר לא היה צריך להסביר לי הרבה. ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. לחזור בתשובה כשאתה קרוב לגיל 40, ויש לך ילדים מתבגרים בבית ומעוצבים באישיותם, הדברים קצת מורכבים בלשון המעטה. מורכבים הרבה יותר. מהיום שחזרתי ליהדות, מקננת בתוכי תחושת החמצה של "איך לא עשיתי זאת קודם". תחושה שמוכרת לכל אחד שנמצא בתהליך הזה. תחושה שמלווה אותי באופן אישי כמו גיבנת ואין אפשרות להתגבר עליה. תחושת החמצה שמכרסמת בי כמו תולעת חרוצה. לא היה לי מה לומר כדי להקל עליו, לא היתה לי תחבושת שאוכל להניח על הפצע שפתוח כבר שנים. אותו פצע שנפתח בכל פעם שאנו מנסים לכוון את מי מילדינו לדרך של מצוות או לשיעור תורה. אותו פצע שנפער בכל פעם שאנחנו מנסים לנתק אותם מהאייפון או מהפייסבוק. והילדים שלנו לא אשמים. אנחנו בעוונותיו, באיוולתנו, חינכנו אותם לכך. חינכנו אותם לזרום עם החיים ועם "הקידמה", חינכנו אותם לחיים של מתירנות וחוסר צניעות, חיים של גשמיות במלוא תפארתה. חיים של ריק אחד גדול. ואני לא מסכימה עם האמירה שאין לי להלין על עצמי כי כך חונכתי, הרי מיום יציאתי מרחם אמי, פזורים היו לידי בדרך כל כך הרבה סימנים שמעידים על קיום הבורא. כל כך הרבה שליחים שניסו להעיר אותי להבנה, לתבונה. ואני בשלי, ממשיכה לשחות עם הזרם. לבי מתמלא חימה על עצמי, על שבכל פעם שהיתה בי התעוררות של הלב למלכו של עולם ובחרתי לכלוא אותה בפנים, בחרתי להסתיר אותה שלא ידעו, שחלילה לא ידברו. לבי מתמלא כעס על כל פעם שרציתי לעשות משהו אחר, לדלג מעל המשוכה שנקראת חברה, ובחרתי להיכנע. להיכנע במובן הכל כך מכוער של המילה. ועכשיו, בסיכום של 7 שנים של תהליך התשובה שלי, יש גם הצלחות קטנות עם הילדים שלי ושל בעלי, הצלחות של משפחה ואחיינים, הצלחות של הפרשות חלה ושיעורים שאני מעבירה, אבל ההצלחות האלה נותנות הרגשה שזה לעולם לא עד הסוף. הן תמיד ליד. עם כל הצלחה קטנה או גדולה תמיד יש לי הרגשה של משהו אחר שחסר. ואולי החיסרון זה ביטוי ל - 36 שנים שקדמו להתעוררות האמתית שלי. רציתי לומר לתומר שאין לי אפשרות לנחם אותו, האופציה היחידה זה לבכות יחד, ולנסות להציל את מה שקיים. את כל שלא הספקנו לעשות. רציתי לחבק אותו חזק חזק על שהוא לא משקר ואומר במילה אחת, פספסנו. פספסנו שנים יקרות, שנים שיכולנו לעשות מהפכה של נשמות. מהפכה שנובעת מכח אדיר של רצון והתמדה. מהפכה שלא מתחשבת באף אחד. מהפכה רק של איש אחד. מהפכה של הליכה בלתי מתפשרת שחותרת לתמימות. תמימות של אהבה. תמימות של עבודת השם יתברך.  כל אדם צריך לדעת שהתעוררות של הנקודה הפנימית העמוקה ביותר שלנו, זה נס גלוי שלא קורה כל יום. זה נס שרק תערובת של אור אינסוף ונשמה יכולים להוריד לתוך הלב. את הנס הזה אסור לפספס. את הנס הזה צריך לתפוס בשתי הידיים ולצעוד איתו בראש מורם, לצעוד איתו כל זמן שאפשר. אסור בשום אופן לחכות למחר. תמיד יש סיכוי שהמחר הזה לא יבוא, יש סיכוי קטן שהמחר הזה ישכיח ממני את היקיצה של אותו הלב, את היקיצה שקוראת לי להניף את דגל האמת. תמיד יש סיכוי שאולי מחר בכלל לא אהיה, ואולי בעצם כבר לא ממש ארצה. צריך להילחם במחר הזה, להילחם במה שאין לו תאריך מוגדר, שלא יקרה שאהיה סתם נרדם. האוטובוס מקבר רחל עשה את דרכו לתחנה הסופית, מזכיר לי ששכחתי לבקש ממנה עוד בקשה אחת קטנה. בקשה שבאה ממקום שאוהב כל אדם מישראל. ממקום שבו אני מבקשת ללמד אחרים מעברי העצל. תתפללי עלינו, אמא רחל, תבקשי שנדע מה לעשות עם לב מתעורר, תבקשי שנחזור בתשובה כשעוד אפשר לתקן, תבקשי שנזכה להכנס להיכל של השם כשעוד יש בנו כח להילחם. תבקשי, אמא יקרה, ואל תפסיקי לעולם. אל תפסיקי, אמא, לבכות למלכו של עולם כדי שימשיך לפזר לנו את הסימנים. סימנים לקיומה של נשמה אבודה, נשמה שמסתובבת בעולם כשהיא צמאה. צמאה למתיקות של תורה, צמאה ליד מכוונת ומורה. אל תפסיקי, אמא שלנו צדיקה, ללחוש לאוזנו של הקדוש ברוך הוא בהתמדה, שבכל יום ינשב לנו רוחות של תשובה. תתפללי על כל הילדים שכבר נמצאים באמצע השביל שמוביל לבית א-ל, שנמצא את הדרך הקלה להתמודד. להתמודד עם התחושה המקוננת של החמצה, עם התחושה שעלינו על הרכבת האחרונה. תניחי עלינו, אמא, יד מרגיעה, שנדע שראויים אנו להיקרא בעלי תשובה. תניחי עלינו יד מחבקת ואפילו רק לשנייה, שנדע שאת עושה זאת עבורנו, אמא אהובה.