בס"ד
כולכם מכירים בוודאי את השעה הכי קסומה בשבוע - השעה שבה שבת המלכה נכנסת, שעה שבה כל היקום משנה את קצב נשימתו. בדרך כלל אני מקדימה להגיע לבית הכנסת כדי להתייחד עם היושב במרומים ולהריח את ריח התפילה שספוג בכל פינה. יש לי מקום קבוע בעזרת הנשים, בפינה צדדית, ובדרך כלל הספסל כולו שלי. בלי הפרעות סרק. הפרטיות הזו מאפשרת לי לעצום את העיניים ולהתמכר לניגון חיי.
לתהליך התשובה שלי אני קוראת מסע רוחני שבו למעשה יש לי דיאלוג מתמשך עם בורא עולם. דיאלוג מרוכז ומדוייק להפליא שמביא אותי לתובנות מדהימות. בדיאלוג אני מוכרחת להתבוננות מעמיקה על אנשים, ומוצאת את עצמי מופתעת מטוב לב ומנתינה.
לפני מספר שבועות, בעיצומה של קבלת השבת, שבה נפתחים שערי השמיים לרווחה, יד קטנה נגעה בי. ראיתי מתוך אותיות התפילה את ידה הקטנה מושטת אלי, מקפלת בתוכה סידור קטן. "תראי לי איפה מתפללים", הרמתי את ראשי ונתקלתי במבט כחול השייך לילדה קטנה שמביטה בי בביישנות-מה. "אני יכולה לשבת לידך?", שאלה בזהירות. "כן, כן, בוודאי", השבתי לה.
פתחתי את הספר והצבעתי על השורות הנכונות. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, ותהיתי ביני לבין עצמי מה מביא ילדה בת 10 לבית הכנסת. ילדה לבד. בלי אמא או אחות. ככה בגפה. סתם כי היא החליטה יום אחד.
מדי פעם היא איבדה ריכוז והציצה לעברי לראות באיזה עמוד אני נמצאת, וכשהיא לא שמה לב הרשיתי לעצמי להציץ, כמי שעובדת עם ציבור מעל 15 שנה יכולתי להסיק שהנעליים שהיו קטנות עליה לפחות ב 2 מידות מעידות על קושי כלכלי, אבל זה לא עצר אותה מלהגיע. שמתי לב שהילדה המתוקה לובשת שמלה נקייה, לבנה, כמו של חנהל'ה, עם קוקיות זוהרות בשיער. ניכר היה שעשתה מאמץ להגיע מגונדרת ומושקעת כל כך לבית הכנסת.
כל אחד מאיתנו יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד, מתי לכרוע. כמה קשה לבסס את העמדה שלך בחברה כחוזר בתשובה. ולפתע באה ילדה אחת עם אמת משלה, ובפשטות טבעית כל כך מבקשת עזרה. בלי שאלות, בלי ספקות. פשוט נוכחת. נחושה בדעתה ללמוד.
עזרת הנשים החלה להתמלא, מנקזת אליה נשים אוהבות, מסורות, שמצטרפות יחד לפיוט הנפלא "לכה דודי לקראת כלה". והיא יושבת לידי מסתכלת סביב. מדי פעם מגניבה מבטים לעברי, ואני משתדלת לנסוך בה בטחון ועונה לה בחיוך.
אנחנו מתקדמים ומגיעים ל"מעריב ערבים ובחכמה פותח שערים", היא קוראת בעיון את מה שכתוב, מנסה להתרכז. החזן מפליא בקולו מעביר בנו רטט, מוליך אותנו ל"ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל לעד".
לפני קריאת שמע כולנו מסתדרים באי נוחות בספסל, מתוחים, משתדלים לעמוד בקצב. כולם ביחד נאספים לקריאה אחת נחרצת, ואני מביטה בה מרותקת. ילדה מבית קשה יום, שעשתה מאמץ עילאי להגיע לעזרת הנשים, והכינה את עצמה למפגש עם אבא. ברגע זה ממש לוחצת בשתי אצבעות על עיניה וצועקת בקול חזק את הקריאה שמהדהדת לכל יהודי בנשמה. מעוותת את פניה בחוזקה ואני שומעת אותה קוראת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה אחדדדדדדדד".
היא נשארה בכסאה עוד דקה, שמעתי אותה לוחשת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ישובה כפופה עם הספר על רגליה. יכולתי להישבע שהקריאה של הקטנה העלתה את כל התפילות שלנו המתפללים למעלה. ישר אליו.
חיממה לי את הלב הידיעה שלא משנה מה יקרה או מה קרה, מאיפה היא באה ולאן היא הלכה, מה היא לבשה ומה היא למדה - היא פשוט התפללה. הזרעים של האמונה נבטו בה בגיל כל כך צעיר.
ואני מישירה מבט ורואה שלא שמתי לב, אבל בית הכנסת מלא בנערות וילדות שמגיעות לבד. ואני רואה אותן, את הנערות הצעירות, מסרבות לקבל את המציאות המורגלת בחוץ. לא מפחדות ללכת אחר צו לבן, שמורה להן את הנתיב לבורא עולם. מדלגות על מוסכמות וצווי אופנה, מחליטות שיש דבר גבוה ונשגב ששווה הקרבה.
"אלוהים נמצא איפה שתתנו לו להיכנס", אמר רב אחד לתלמידיו, רק צריך לאפשר לו. זה מדהים אותי כל פעם מחדש להיווכח שבורא עולם מעביר לנו מסרים בדמות של אמא או אחות. לעיתים בדמות של רב או שוטר. רק צריך להבין מה הוא באמת אומר. ובמקרה שלי, בדמותה של ילדה קטנה שבאה להראות לי אמונה תמימה, בלי שאלות ובלי לבטים. רק רצון לגבש לעצמך אמת רוחנית בלי קשר לגילך.
והילדה לא נשארה עד הסוף. החליטה שהיא ספגה בדיוק את מה שהיא צריכה. עד היכן שהיא יכולה. ומה שמפתיע הוא ששבוע אחרי זה היא הגיעה באותה השעה, מגישה לי את הספר באותה השיטה. "את מוכנה להראות לי איפה מתפללים?", ואני ישר מחייכת. "בואי, שבי".
וכמו ריטואל קבוע של שתינו, היא קבעה את מקומה לידי. מגיעה באותה השעה, עוזבת אחרי קריאת שמע. לבושה במיטב בגדיה, עם קוקיות זוהרות בשערה, הסנדלים עדיין קטנים לרגלה. ואני ? מנסה עדיין להפנים תמימות של אמונה שנמצאת בתוך ילדה, שאיני יודעת אפילו את שמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: