האש הזאת ששורפת - חדש

 בס"ד

הייתי בטוחה שהצלחתי. הייתי משוכנעת שזה מאחורי. שסוף סוף אחרי כל כך הרבה כשלונות, עברתי את המשוכה. עברתי את הדבר הכי מאתגר בעולם.

בדיוק באותה הנקודה שהרגשתי בלתי מנוצחת זה הגיע. והגיע בגדול. מפתיע אותי במקום הכי לא צפוי, מכה אותי בבטן הרכה ומבשר לי שעדיין לא כבשתי את היעד. עדיין לא התגברתי על הכעס.

שכחתי לציין בפניכם שאני עשוייה מאש. אש שיודעת לשרוף. אש שיודעת להכאיב. אש ששכחה שהתפקיד שלה זה לחמם.   

די הרבה זמן היתה ניכרת הקלה משמעותית בטמפרטורה, לרווחת כל יושבי הבית, והעם היושב בציון. די הרבה זמן היה שקט בגזרה, ושקט בסמטאות הלב והגרון שרצו להבעיר מדורה. עד שהגיע הנסיון הזה שהבהיר לי בצורה חדה ושאינה משתמעת לשתי פנים, שאני עדיין שם. שאני עדיין כועסת. שאני עדיין יודעת לייצר להבות.  

הנסיון הזה העיר אותי מהשאננות. מהתחושה שכבר הרמתי את גביע הנצחון, והחזיר אותי חבולה ומבויישת לעצמי. החזיר אותי לאגו הקטן. החזיר אותי לנקודה שבה אני מבינה שהנוחות שלי נמצאת במקום הראשון.

כנראה שעדיין לא למדתי שיש עוד אנשים בעולם שחושבים אחרת ממני, ולפעמים הם רואים את העולם באופן שונה. עדיין לא למדתי שלילדים שלי יש משקפיים אחרות, וסל אחר של רגשות. בלתי נתפס עבורי שלכל אחד מהם יש לב שפועם בקצב שונה.

הרגע הזה שהר הגעש התפרץ במלוא עוצמתו על האפרוח הקטן והכי מתוק בעולם ריסק אותי לחתיכות. פיזר אותי לרסיסים. לא ידעתי איך אני מתחילה לקום ממנו. איך אני אוספת את עצמי מחדש. איך אני מבקשת מחילה.

איך אני מבקשת סליחה על התפרצות שאינה במקום. סליחה מהללי מרים המתוקה. סליחה מהשם יתברך. סליחה מהעולם כולו. סליחה מעצמי. ואני לא מוכנה לקבל כרגע ניחומים ולשמוע שאני רק בשר ודם.  

כעסתי וזה לא היה נכון. כעסתי וזה לא היה כעס הפנים. כעסתי כי שמתי את עצמי ראשונה. כי שמתי את עצמי לפניה. כעסתי כי זאת רונית האמיתית. רונית שבנויה מלהבות של אש. להבות שלא יודעות מנוח.

אחרי שהכל דעך, הרגשתי כל כך חסרת אונים. הרגשתי שזאת המציאות שלי. הרגשתי שקשה מאד להשתנות. קשה כל כך לשלוט בלהבות. קשה כל כך לחיות עם ההבנה הזאת. המוחשית.

הדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לבקש את ההתערבות של אבא. לבקש ממנו עזרה. לבקש ממנו שישפוך עלי קצת מים. שיצנן אותי. שיתן לי את הכח להתגבר. להתגבר מלכתחילה ולא בדיעבד.

הבנתי שלבד אני לא יכולה. שאין לי סיכוי להצליח ללא התערבות כירורגית. פולשנית. ללא יד מכוונת. ללא יד שתומכת. הבנתי שרק אבא שבשמיים יכול עלי. רק הוא יכול להפוך אותי למשהו נגיש. ידידותי לסביבה. רק הוא יכול להבין את מה שמתחולל שם בפנים. רק הוא יכול לנתב את האש הזאת למקומות הנכונים.

 

 

בלי לעצור

 בס"ד

לקום ולחפש בי את הכח

לצעד הראשון. לרגע הנכון.

לקום ולחפש בי את היכולת

להקשיב . את היכולת לשמוע.

את הקול שקורא לי להמשיך הלאה

ולא לוותר.

את האור שמאיץ בי

לחפש אחריו, בלי להתפשר.

בלי לעצור.

אני מפחדת - טור חדש

 בס"ד

 

השבוע ראיתי כיתה של ילדים ששלחו אותם מבית הספר לבידוד. ילדים קטנים. חסרי אונים. עם עיניים פעורות. ולא הייתי בטוחה מי פחד יותר, המורה האחראית או הילדים שהולכים עכשיו לחדר סגור, עם "מדבקה על המצח" שמעדכנת את כדור הארץ שהם כרגע מחוץ למחנה.

הילדים שלנו בגיל מאד מוקדם למדו לפחד. וזה לא פחד מאנשים זרים. וזה לא פחד מריבון העולמים. הילדים של כולנו עוברים שיעור פרטי בחרדה. שיעור פרטי בהיסטריה.

קצת מכעיס אותי שכל הפחדים כולם מתנקזים למקום אחד. למקום שאין לו פרופורציה. למקום שאין לו קנה מידה ושיעור. קצת מכעיס אותי ששכחנו ממה צריך לפחד באמת.

כשאני מתבוננת בילדים שלי אני מנסה לראות אם הם מבינים מה הכי מפחיד את אמא שלהם. אם הם יודעים איך להישמר. איך להיות זהירים מהחושך הגדול הזה שקיים בעולם. מהחושך הגדול הזה שנמצא בתוך הלב שלנו. מהחושך הזה שנמצא בתוך הלב שלי.

כשאני מתבוננת בתוך העיניים שלהם, אני מנסה להעביר להם את הפחדים שיש לי מעצמי. אותם פחדים שגורמים לי להתכווץ. להתרחק. להיכנס לתוך השבלול שבניתי לפני כמה שנים טובות, ולא לצאת אף פעם.

כשאני מחבקת את האפרוחים שלי אני מנסה לומר להם שלפני שהם מפחדים מהקורונה שיפחדו  מגבהות הלב. שיפחדו מהגאווה שזורקת אותנו לחשוב שאנחנו יותר טובים מהשני, רק כי הוא מגיע מרקע אחר. רק בגלל שהוא בצבע עור שונה משלי.

הייתי רוצה שתצא הנחיה שמיד אחרי שאנחנו בודקים את החום ואת הצהרות הבריאות, שחייבים לבדוק ככה את הלב. שנבדוק כמה הוא אטום לקולו של השם יתברך. שנבדוק כמה הוא אטום לרצונות של אלו שחיים איתי באותו הבית.  

אני לא בטוחה שאנחנו בודקים אם יש לשכן שגר מעלי מסכה, או כמה פעמים הוא השתעל, או רחמנא ליצלן התעטש בחדר המדרגות, כמו שאנחנו בודקים את הכשרות של המילים שיוצאות לנו מהפה.   

הייתי רוצה שהרשויות, או הממונים על בריאות הציבור, יתריעו בפנינו לא רק על הסכנה הקיימת בהתקהלות, או באירוע רב משתתפים. אלא יוסיפו אזהרה על הסכנה הקיימת שיש בגזענות, על הסכנה שקיימת בבידוד של קבוצות שלא מתערבבות חלילה, קבוצות שבטוחות שהאמת נמצאת רק אצלהם.  

אני מפחדת מהשקר, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מהקורונה. אני מפחדת לשנוא בחינם הרבה יותר מלשבת ליד חולה מאומת. אני מפחדת לבודד ילד הרבה יותר מלהיות ליד אנשים ללא מסיכה.  אני מפחדת מהזיוף. אני רועדת מהעמדת פנים.

כשראיתי את הילדים המתוקים יוצאים מבית הספר לבידוד, זה הרגיש לי ששכחנו את העיקר. ששכחנו את המהות. ששכחנו שהקורונה היא רק קריאה של אבא שבשמים שנשים לב איפה אנחנו מונחים. שנשים לב איך אנחנו מדלגים על הפחד האמיתי.  

לפני שאנחנו שמים מסכה, ולפני שאנחנו מודדים את החום, ולפני שאנחנו בודקים את ההיסטוריה הרפואית, כדאי אולי שנתבונן פנימה, כדאי אולי שנציץ לתוכנו. כדאי שנפשפש. כדאי שנבדוק אם יש וירוסים קודמים שעדיין לא טיפלנו בהם.

 

טאטע!

 בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם,

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שאמהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון.  

 

 

יום אחד

  בס"ד

 

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד זה יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

יום אחד יהיה מי שילחש לי באוזן שהגיע הזמן להשאיר את הכל. הגיע הזמן לעזוב את מה שאני אוחזת בשתי הידיים. להניח מאחורי את אוסף ההתלבטויות שצעדו איתי לאורך הדרך. להניח מאחורי את הכאבים שהיו שם תמיד והזכירו לי שהשגרה זה דבר מבורך.

להשאיר מאחורי את העננים שמתפזרים והאביב שמתעכב לו השנה. להשאיר את הפחד האמיתי שלא הצלחתי להבין אף פעם את הדבקות שלו בי, ואת השאלות שהגיעו בעקבותיו.

כמה קשה לעכל את העובדה שיום אחד אתה סוגר דלת אחת ופותח אחרת. ורק המחשבה על זה מטלטלת ומשליכה לעברך תחושה של סוף. סוף של חיים. זהו, הגעת לקצה.  

ניסיתי להשתעשע במחשבה מה מרגישים. מה מרגיש אדם שבזה הרגע חוצה את הקווים ועובר דרך הקירות. עובר את מחסום הפרידה ועובר לגור בארץ שהרוח נושבת שם ללא הפסקה.

במעט הזמן שיצא לי להכיר את עצמי, בטוחני שתלווה אותי תחושה של פספוס. תחושה של החמצה. החמצה על עוד דבר אחד קטן שלא הצלחתי לעשות. על עוד משהו אחד קטן שלא הספקתי לומר.

החמצה על עוד חיבוק אחד קטן שלא נתתי, ועל עוד רגע אחד של סבלנות שלא הקדשתי. החמצה על שבחרתי במה שנוח, במה שמתיישר עם מה שדומה לי. ורק לי.

החמצה אחת ענקית שלא שמעתי את הנשמה שקוראת בשמי. שומעת את מה שהיא אומרת. את מה שהיא מבקשת ממני לבחור. את מה שהיא מבקשת ממני לשיר בקולי קולות.

החמצה על שלא הקדשתי מספיק זמן, ולא נתתי יותר ממה שצריך. החמצה על רגעים שהלכו להם לאיבוד מבלי לשים לב לכל מה שמתקיים סביבי. לכל מה שקיים עבורי.

החמצה על כך שהחיים עברו להם לידי, מבלי שעשיתי את הבחירות הנכונות. מבלי שהיה לי זמן לבכות את הטעויות.

קשה לעזוב בתחושה שלא באמת עשיתי את הכל. שוויתרתי לעצמי. שהרמתי ידיים ברגעים הכי מאתגרים. שהפסדתי מראש במלחמה על החיים.

לא הייתי רוצה לסגור את הדלת מאחורי בידיעה שהשארתי חלל פנוי. שהשארתי בעולם הזה עוד צעקה שלא זכיתי להוציא מהלב. עוד הרהור של תשובה.

לא הייתי רוצה להמשיך הלאה בידיעה שעדיין לא ניקיתי את הלב. שיש בתוכו עוד לחלוחית של קנאה, של חוסר התפשרות, של הקפדה. כשעדיין יש בו נגיעות של גאווה.

כמה קשה לתפוס בשכל אנושי שיום אחד הכל יגמר. יום אחד אצטרך להמשיך הלאה. אצטרך ללכת למקום אחר. למקום שטיפות הגשם כבר לא ירטיבו את הרחוב. 

 

 

שגרה מבורכת

 בס"ד

 

כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון.

נכנסתי בשקט לקחת את נעלי הבית מהחדר ושמעתי את נשימותיה הקצובות של הללי הקטנה. מה שמעיד על כך שהיא ישנה שינה עמוקה. שינה של מלאכים.

אחרי שבת גשומה ומכורבלת הבית נכנס למצב של שקט. שקט מבורך שאין לו הסבר. שקט כזה שמאפשר לך לשמוע את המחשבות שלך, בלי שהן סותרות אחת את השניה. לשמוע את הקול הפנימי שתמיד לוחש לך. לשמוע את אבא שבשמיים שאומר לך שהוא כאן. לידך.

שקט כזה שמביא אותך למודעות אחרת. רוחנית, הרחק מכל מה שמרגיש חומר, הרחק מכל מה שמביא איתו צלילים צורמים של לחץ, של עמידה בלוח הזמנים.

לא תמיד אני זוכה בפרס הזה של השגרה. שגרה מבורכת אני קוראת לה. שגרה שבה הכל מונח במקום הנכון, כולל הנשמה העסוקה שלי, שבימים כתיקונם מחפשת כל הזמן את עצמה. שגרה שאפשר רק לחבק אותה מבלי לעזוב.

שגרה שנשמעת כמו ניגון אחד ארוך, כמו ניגון מדוייק של הבעל שם טוב הקדוש, שמסביר לך אחת ולתמיד את מהותם של הדברים. את מהותם של פעימות הלב. ככה בפשטותם. בלי צורך בתרגום מילולי.

איך הייתי רוצה להנציח את הרגעים האלו. להקפיא אותם לנצח. או לפחות לכמה ימים. רגעים שבהם הדאגות יוצאות לחופשה ואין יותר מידי כביסה על החבל, והקול היחידי שנשמע זה מטיפות הגשם.

בנקודה הזאת אפשר להבין כמה טוב לחיות. כמה טוב להיות בחיים האלה. חיים של חסד ואמת. חיים של נשימה ועוד נשימה. חיים שבהם שום דבר לא מובן מאליו.

איזה כיף לעצור ולשים לב לכל טיפה שמרטיבה את החלון, ועל רעם שמגיע אחרי הברק. לשים לב  לכל צמח חדש שהחזיק מעמד אצלי בגינה, והביא איתו מסר אישי עבורי.

כמה טוב להרגיש הכרת הטוב. רק הודיה עצומה גם על הכאבים שהיו מנת חלקי ולא הסכימו לעזוב. אותם כאבים שהנביטו בתוכי את היכולת ליהנות מהדברים הקטנים. מהרגע הזה והרגע שיבוא אחריו. הם אלו שהפכו אותי להיות לוחמת. לוחמת למען הנשמה. למען האלוקות שבפנים וגם בחוץ.

כמה מעורר השראה לחוש את המתיקות של התשובה, את המתיקות של התורה והיהדות, שבלעדיהם אין לי היום חיים. בלעדיהם אין לי מושג איך בכלל קמים בבוקר. מאיפה מתחילים.

עכשיו כולם ישנים. לא מזמן סיימנו לאכול מלווה מלכה. הכלים נשטפו זה מכבר. הנרות הריחניים סיימו את תפקידם להיום. הבית נקי ואפילו מריח טוב. הכביסה מקופלת לה בארון. ואני מרשה לעצמי להקפיא את הרגע הזה לכמה דקות. אולי לכמה שעות. ולשאת תפילה שהשגרה הזאת תחזור לבקר אותי לעיתים הרבה יותר קרובות.

 

 

 

 

ענין של דקויות

 בס"ד

זה דק כמו חוט של שערה.

כמו הבנה אחת קטנה.

זה דק כמו ידיעה אחת ברורה.

כמו הבזק קטן של אור.

זה דק כמו להדליק את האור.

כמו פעימה אחת של הלב.

הכל זה ענין של דקויות. 

של משהו אחד קטן שיכול לעשות הבדל גדול.

משהו אחד קטן שיכול לגרום לי להביט לשמים.

חנה הנביאה אמו של שמואל הנביא

 בס"ד

 

המשכתי לצעוד במעלה שביל העפר. משרכת את רגלי בגבעה שמובילה אותי למקום הקדוש ביותר בעולם. משום מה הרגשתי שאני צריכה להיות כאן היום. במקום שבו כל התפילות מתאגדות ועולות מעלה מעלה. לשפוך את ליבי ואת תחינתי לפני אורי וישעי, לבוא ולבקש בזאת הפעם שלא ימחה את דמעתי.

 נכנסתי פנימה לחצר המשכן, ריחו של הקדוש ברוך הוא הגיעה לאפי, ממלא את ריאותיי. גררתי את עצמי לפינה קטנה. פינה שתהיה לרגעים ספורים שותפתי ואשת סודי, וידעתי שלא אצא מכאן מבלי שתפילתי תיענה. לא אניח לדברים כפי שהם לחמוק ממני.

 קראתי לשמיים והארץ שיעידו עלי, שיהי רצון שהפעם הזאת, כן, הזאת ממש, תמלא תפילתי את מה שחסר לי למנין התפילות. שיהיו אלו הדמעות שיגדשו את נאד הדמעות, שתהא הפעם הזאת הזעקה שתבקע סדקים עמוקים בכל העולמות.

 כרעתי על ברכי, לא שמה לב אם יש מישהו סביבי, אם ישנה נוכחות כלשהי לידי. רק אני והוא. רק אני, חנה הקטנה, אשתו של אלקנה הצדיק, עומדת לפניו ובוכה את עצמי לדעת. עצמתי את עיני בחוזקה כמבקשת להתקרב אליו, כמבקשת להסתופף תחת כנפיו של ריבון העולמים. כמבקשת לשבור כל מחסום שעומד ביני ובינו. 

בעלי שאלני מדוע דאב ליבי ופסקתי מלאכול, מדוע איני שותה, מדוע אני כל כך בצער, הן רק אתה יודע תעלומות, תוכל להבין אותי ואת שתיקתי. הן רק אתה תוכל להבין מהו צערה של אשה שלא יכולה להביא ילדים לעולם. מהו צערה של אשה שרחמה סגור.

 בייאושי ובצרתי אני קוראת לך, מלכי ואלוקי, שתשמע את צעקתי האילמת שחותכת את הלילה, צעקה שרק אתה שומע, צעקה שנשלחת אליך ממעמקים, צעקה שאני מקווה שהפעם תגיע עד כסא הכבוד.

 לא נותרו בי כוחות לעמוד ולראות את האמהות סביבי מחזיקות בידיהן תינוקות וילדים. קשה לי כקריעת ים סוף לעמוד מהצד ולראות עוד אשה שנכנסה להריון, ואת התלונות של פנינה צרתי על שקשה לה עוד תינוק נוסף לסחוב. אתה זה שיודע את שמתחולל בנפש אמתך כשהפכתי ללעג ולקלס בעיני כולם. ממקומך אתה יודע שלא נותר לי טיפה של כבוד בעיני מי העולם.

 כבר 19 שנה שאני עומדת לפניך בראש מורכן ומתפללת אליך יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, ולא נענית. 19 שנים שאני מתחננת אליך ועדיין אין לי ילד. עדיין אין לי פרי בטן, עדיין אין לי המשכיות. עדיין אין טעם לחיי.

 הדמעות ירדו ממני ללא הרף, שוטפות את כולי, שוטפות את המצוקה האיומה שהייתי נתונה בה. "לא ביקשתי ממך הרבה, אבא, לא ביקשתי ממך אותות ומופתים. לא ביקשתי יותר ממנהגו של עולם. לא ביקשתי יותר מזרע חי וקיים".

 גם אני רוצה להיות אמא. גם אני רוצה להחזיק ילד קטן בשתי ידי. לשמוע את הצליל שאני מייחלת לו, להאזין למנגינה המרגשת כל כך. למנגינה הנישאת מעל גלים של רוח.

 לא ביקשתי ממך ילד מיוחד. לא מבקשת שיהיה חכם, לא מבקשת יפה תואר, ובטוח שלא יפה מראה. אלא רק ילד אחד. אחד עבורי, אחד קטן מכל הילדים שלך. מכל הנשמות שגנוזות אצלך. רק אחד שיקרא לי אמא. אחד שיקרא לי אמא שלי.

 ענני אבא שבמרומים אך הפעם הזאת, ענני מאוצר מתנות חינם, ענני מלך חי וקיים. ענני אבא שאוכל גם אני, אמתך שנמצאת כאן במשכנך. ענני ואשמע את המילה אמא. רק אמא, ולו רק פעם אחת.

 רחמי שמיים פתח לי כי מרת נפש אני, דמעותי החלו להיספג בחולצתי, מבטיחה לך בורא עולם, שאם תתן לי ילד. אם תתן לי בן. אם תתן לי זרע אנשים, אקדיש אותו לך. אתן אותו רק לך. כל ימי חייו יהיה מסור לך ולכבודך.

 שערי ישועה פתח לי, אבי, כי כבד ליבי מצער, כי נחמץ ליבי מעלבון, כי כלתה הנפש מבזיון. אין בי את התעצומות לעמוד בכל זה. כי אשה קטנה אנוכי, וקטנות הן כתפי מלשאת את הנטל וההשפלה בלהיות אשה עקרה בעולמך.

 הרגשתי שמעיין הדמעות המלוחות התרוקן כולו, כל גופי כאב מפרץ הרגשות שיצאו ממני. פקחתי את עיני בזהירות, מנגבת אותן בעדינות, מבט אחד לעבר המטפחת הרטובה הפיח בי תקווה קלושה שאולי הפעם תענה תפילתי.

 קמתי לאיטי, ניסיתי לנער את שולי השמלה, ולסדר את המטפחת שלראשי, הצלחתי להבחין כי הכהן, עלי הכהן, מביט בי בחוסר נוחות. לא מבין כנראה על מה המהומה שהתחוללה בנפשי בשעות האחרונות.

 "עד מתי תשתכרי", שמעתי את קולו מעלי, "עד מתי תמשיכי לשתות יין", השפלתי את מבטי "לא אדוני, אשה קשת רוח אנוכי, ויין ושיכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני השם יתברך".

 דמעה סוררת החלה לעשות את דרכה "אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, כי מרוב שיחי וכעסי, דיברתי עד הנה". קנה הנשימה החל לסגור עלי, הרגשתי שכבר אין לי אויר, נשאר לי רק לב כואב ומריר.

 "לכי לשלום", ביקשני הכהן, "ואלוהי ישראל יתן את שלתך, אשר שאלת מעימו", הודיתי לו מעומק ליבי, הודיתי לו בראש מורכן שקיבל את דברי, ששינה את דעתו ולא חשבני לשיכורה. אולי שיכורה מצער, אבל בוודאי לא שיכורה מיין.

 התחלתי לרדת בדרכי אל אישי אלקנה. אישי, אהובי, שצר לי עליו בראותו את סבלי. הוא רואה אותי ואינו יכול להושיעני. כדרכו בקודש הוא המתין לי בסבלנות מדהימה שאסיים את התפילה, ורק ממראה עיניו הבנתי שגם הוא ביקש עבורי. גם הוא ביקש עבור שנינו.

 בדרך הביתה לביתנו, משהו אמר לי שהפעם הזאת, אך הפעם הזאת, המיוחדת והכואבת כל כך, עשתה משהו בשמיים. בפעם הזאת שטלטלה אותי ואת נשמתי האומללה נפתחו בפני שערי התפילה, מליחותן של הדמעות אך הפעם הזאת פתחו לי את שערי הישועה.

 19 שנים של עליבות ותסכול עומדות להגיע לקיצן. 19 שנים של מגורים בשדות של ייאוש עומדים להיגמר, 19 שנה של חושך אינסופי ידליקו לי אור גדול שעומד לרדת לחיי, ולשכון שם הפעם עדי עד.

 אולי גם אני אהיה סוף סוף כמו כולן, אולי גם אני אשמע את המנגינה של חיי. אולי יש סיכוי שלא הכל אבוד ועוד אזכה לשבת ליד מיטתו, אזכה ללטף את הלחי של בני, אזכה כדרך האמהות להניח תינוק על זרועי.

 ידעתי גם ידעתי שהשם שמע אותי מהיכלו, השם זכרני וראה את עניי ממקומו. השם נטע בי תקווה ורוח חדשה של חיים, השם אסף את חרפתי שנודעה ברבים, קיבלתי לפתע תחושה אדירה של שמחה בשם, כי בטוחה הייתי שענני הא-ל.

 הטור נכתב מדמיונה של הכותבת, לכבודו של השם ולגאולת עם ישראל ברחמים.

 

 

הכי טוב בשבילי

 בס"ד

                                                  זה הכי טוב בשבילי שעכשיו שמש.

שעכשיו יש ציפור מעל הגג.

זה הכי טוב בשבילי לא לדעת למה. ולא לדעת איך.

שעכשיו הקפה קצת התקרר.

זה הכי טוב בשבילי שהפחד חוזר לפעמים לבקר.

שעכשיו שכחתי מאיפה זה התחיל.

זה הכי טוב בשבילי לשמוע את הניגון של החיים.

שעכשיו מוציא אותי לדרך חדשה.

זה הכי טוב בשבילי לכתוב את השורות האלה.

שמרגישים כמו חזרה לשגרה שכבר היתה.

פרשת חיי שרה

 בס"ד

"ויבא אברהם לספד לשרה ולבכותה" - אומרים לנו המפרשים שהמילה "ויבא" מזכירה לנו מהיכן אברהם ושרה באו. המילה ויבא מזכירה לנו שהם באו מבית של עבודה זרה. אברהם ושרה הגיעו מבית שרחוק מאד מקרבתו של אבא שבשמיים.

כשאברהם אבינו מגיע להספיד אותה הוא מדגיש את הרקע שהיא גדלה בו. את המציאות הכל כך שונה. את החושך הרוחני שהיה מנת חלקה, ואף על פי כן, וכנגד כל הסיכויים, תראו להיכן אמא שרה הגיעה. תביטו אל האשה הזאת ותבינו איזה דרך היא עשתה.

אברהם אבינו מספיד אותה ובעצם אומר לכולנו שמתוך הבית הזה, שרה הצליחה להביא את יצחק לעולם. שרה הביאה בן שמוכן למות על קידוש השם. שרה הביאה לעולם בן שמוכן להישחט על המזבח. שרה אמנו הביאה לעולם בן שמוסר נפש.

כל הגדולה של יצחק אבינו מגיעה מאמא שלו. מגיעה מהקדושה שלה. מגיעה מחינוך יהודי אותנטי, שלא פוסח על שני הסעיפים. כל הגדולה שלו מגיעה מהחכמה האדירה של אישה שחיה את התכלית. חיה את האמת. חיה מציאות של עבדות לקדוש ברוך הוא.

פרשת חיי שרה מספרת לנו על מותה של שרה אמנו. מה שמעלה שאלה כל כך גדולה איך ייתכן שמותה עולה בקנה אחד עם השם של הפרשה. איך זה שהמוות עולה עם החיים.

ואני חושבת שכאן בעצם טמון הסוד הגדול של אמא שרה. כאן בעצם אפשר אולי להבין מה הפרשה הזאת מצפינה בתוכה עבורנו. עבור כל אחד ואחת מאיתנו.

במקום שבו שרה אמנו מסיימת את החיים, היא משאירה לנו צוואה. היא משאירה לנו דרך. היא משאירה לנו סימנים שמפוזרים בכל מקום. שרה אמנו משאירה לנו את משנתה.

כשאנחנו קוראים על נקודות בחייה, אנחנו בעצם קוראים על עצמנו. על המשמעות האמיתית של היהדות, המשמעות האמיתית של הקרבה. של מסירות נפש. של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

מסירות נפש שלא משתמעת לשתי פנים. מסירות נפש למלך מלכי המלכים בדמותו של יצחק אבינו. מסירות נפש לקידוש השם יתברך בכל מחיר. מסירות נפש כואבת ככל שתהיה הנמצאת בפסוק "בוא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה".

אומרים לנו חז"ל שאנחנו צריכים לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, ובמקרה שלי למעשה אימהותי. כל יום אנחנו צריכים לחשוב על מעשיה, להקשיב לקולה שמהדהד בנשמה.

שרה אמנו במותה נותנת לנו כח. מבקשת מאיתנו להמשיך הלאה ולא להתייאש. שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נוותר לעצמנו. שנזכור את האהבה. שנזכור את ההבטחה של נעשה ונשמע.

שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נתפשר. שלא נעצור באמצע. שנצעד בעקבותיה אל הקדושה. שלא ניתן לעייפות להשתלט עלינו. שרה אמנו מבקשת מאיתנו ללכת בשביל שהיא סללה עבורנו בדמעותיה. בחכמתה.

שרה אמנו מבקשת מאיתנו שלא נשכח את בנה. שלא נשכח את הפרי שיצא ממנה. שלא נשכח את יצחק. שלא נשכח שהוא נתן את חייו לקדוש ברוך הוא. שלא נשכח שהוא נתן את הלב.

שרה אמנו מבקשת שלא נשכח את צעקתה כשבישרו לה על העקידה. שלא נשכח את הכאב. את הפחד. את החרדה. שנזכור כמה שזה היה קשה.

אנחנו צריכים לשמוע אותה מבקשת שלא נשכח שאנחנו יהודים. שלא נשכח את המחוייבות. שלא נשכח את השליחות. שלא נשכח שכולנו אחים. שלא נשכח שמוטלת עלינו המשימה לקדש את שמו ברבים.

אצל אמא

 בס"ד

פעם נכנס אברך להתפלל בקברה של רחל אמנו,

תוך כדי תפילה הוא החליט לשבת ולאכול את הכריך שהיה בתיקו...

בצאתו מן הקבר אמר לו אחד מהאנשים שראו אותו שזה לא בדיוק ראוי

לאכול בקבר קדוש שכזה,

ענה לו האברך, אני מתנצל, אבל אצל אמא תמיד אוכלים...

אמא רחל - רונית שיינפלד

 בס"ד

קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל, מהלכת סהרורית בתוך הבית שכל דייריו ישנים שינה ערבה. לא מצאתי מנוח לנפשי, ככל שניסיתי לשקוע בשינה עמוקה כך הדבר חמק ממני. כל הניסיונות שלי לחשוב מחשבות חיוביות עלו בתוהו, למציאות בשטח היתה דינאמיקה משלה.

עוד כמה שעות כל העיר תלבש חג, ולא סתם חג, אלא חג לבן. חג של חתן וכלה. חג של ביכורים ראשונים ותמימות של אחות אהובה. חגה של אחותי הבכורה, לאה. עוד כמה שעות תזרח השמש בצד אחד של חיי ותשקע בצידו השני. עוד כמה שעות תינעץ בתוכי סכין משוננת בתוך הלב. נותרו רק עוד כמה שעות.

שמלת הכלה היתה תלויה בכניסה לחדר שממולי, שמלה לבנה, מבריקה, כולה אומרת צניעות והדר. כולה אומרת קודש. שמלה שעמלו עליה הבכירות שבתופרות העיר להתאימה בדיוק למידותיה של לאה. שמלה שהיתה אמורה להיות שלי.

ההינומה הבהירה נחה אחר כבוד על כתף השמלה, מאיימת להטביע אותי ביופייה, מאיימת לנקז מעיני את מעיין הדמעות המלוחות שעוד נותרו בי. מעיין נובע שמאיים לחשוף את האמת שתתרחש בקרוב.

מעיין של דמעות שהחל לטפטף אתמול בערב כששרתי לאחותי, את שיר הכלה, טפטוף עקשני משהו. טפטוף של השלמה, של כניעה. טפטוף של דמעה אחר דמעה שבגינן ידעתי גם ידעתי שאהבתי לאחותי תעמוד למבחן.

רציתי כל כך לחבק אותה ולבקש ממנה לא להתחתן עם בחיר ליבי. רציתי לבקש ממנה שתראה מעבר למה שעיניה רואות, רציתי לרדת על ברכי ולהתחנן על נפשי שתסלח לי, שתמחל. שתבין שהלב שלי לא יכול לשאת יותר את הכאב, שהלב שלי לא עמיד כמו שהיא חושבת.

רציתי לומר לה שיעקב בחר בי מבין שתינו, שאני היא זו שהוא מצפה לה מחר שתעמוד איתו תחת החופה, שאני בעצם עתידה להיות אשתו, לפסוע לצידו. רציתי לנשק את ידיה ולבכות את עצמי לדעת בכדי שתבין אותי, בכדי שתרחם עלי. רציתי כל כך אבל לא עשיתי.

כשיעקב ביקש את ידי מאבי הוא שיער בנפשו שייתכן והוא ינסה להשיא את אחותי הבכורה לפני, הוא ידע בחושיו כי יש סיכוי גדול שכך ייעשה. על מנת למנוע זאת החלטנו על 3 סימנים שיהוו עדות לכך שמאחורי ההינומה עומדת אני. רחל.

מלחמה סוערת התחוללה בתוכי. ידעתי שלא אוכל לעמוד מנגד ולהביט באחותי, בבשר מבשרי מושפלת עד עפר כשיעקב ישאל אותה לסימנים שהוא לחש באזני.  ידעתי שלא אוכל להיות נוכחת כשהוא יבקש ממנה עדות לכך שהיא רחל ולא אחרת. ידעתי שלא אוכל לקחת אחריות מוצדקת ככל שתהיה להיאלמותה דום של אחותי.

"אני כל כך עייפה", התיישבה לאה על המיטה בחדרה, "כל כך הרבה התרגשות".  אחרונת האורחות בדיוק סיימה להרעיף עליה שלל של ברכות, החדר היה עמוס בדברי מתיקה ובשמים, וכמעט שלא נשאר מקום לתנומה הגונה על המיטה.

"את יודעת" כחכחתי בגרוני, מנסה למצוא את המילים הנכונות, מבקשת בליבי מאבא שבשמיים שיעזור לי, "יש מנהג שאולי את לא מודעת לו" עשיתי מאמץ לא לפגוש בעיניה השואלות, "צריך לומר שלושה דברים מתחת לחופה, לומר אותם לחתן".

לאה הזדקפה באחת, "על מה את מדברת, רחל?, את יודעת משהו שאני לא?", פניה המתוקות היו מודאגות, "לא, לא, כלל לא, אבל יש משהו נוסף שחשוב שתדעי", התכופפתי לעברה, נושקת לה בעדינות, נזהרת שלא להרטיב את לחיה בדמעתי שהחלה יורדת במורד הלחי...

בני הבית החלו להתעורר בזה אחר זה. ההכנות לחתונה היו בעיצומן, אוהל גדול נפתח בכניסה לבית, על שוליו נתפרו חוטי זהב דקים דקים. את פתח הכניסה עיטרו חרוזים צבעוניים מוכספים, שטיחים אדומים מרהיבים ביופיים נפרסו לקליטת האורחים שכבר החלו להגיע. 

לאה הגיחה למספר רגעים בכדי לתת הנחיות אחרונות למבשלות שהניחו סירים גדולים ומהבילים על האש, ופנתה לחדרה בכדי להתארגן לערב החופה, לערב של חייה. ההתרגשות ניכרה בכל איבריה ופניה קרנו באור מיוחד. אור של כלה. אור של שכינה.

השעות חלפו ביעף, והשמש כבר עמדה לשקוע. תופים נשמעו מאוהל הגברים, מלווים את יעקב ביציאתו לעבר החופה. קולות של שמחה ושירה החלו מתקרבים לעברנו, מאיצים את דפיקות הלב שלי שממאן להינחם "תוציאו אותה" ביקשתי "החתן מחכה".

ליבי נשרף בקרבי כשאמרתי את המילה חתן. לא ידעתי אם אי פעם בעלי, כן, כן, בעלי שלי, יסלח לי. האם יעקב ימחל לי על שנתתי לאחותי את הסימנים, האם הוא ימחל על שבחרתי עבור שנינו חיים אחרים. האם הוא ירחם על בחירתי להקריב את האושר שאמור להיות מנת חלקנו, האם הוא יבין את גודל הקורבן שהקרבתי על מזבח המסירות בכדי לא לראותה נכלמת בפני עדה שלמה. האם הוא יבין כמה המזבח הזה שורף לי את הנשמה?!

לאה יצאה עטופה וצנועה כולה. פניה מכוסות בהינומה כשהיא נתמכת בין שתי נשות העיר המבוגרות. פרחים נזרקים לעברה מכל עבר. תופי מרים מלווים אותה מבקשים לשמח אותה ביום חגה.

עמדתי בסוף, מוצאת פינה שבה יכולתי לראות את מנגינת חיי העצובה. עור פניו של החתן קרן משמחה וטוהר. נפשי יצאה אליו, מבקשת לנחמו, מבקשת לומר לו שלא יכעס, מבקשת להסביר לו שהבטחתי לעצמי להיות דבוקה במידותיו של הקדוש ברוך הוא.

יכולתי לראות מרחוק את הכלה לוחשת לעברו את הסימנים שמסרתי לה. ויכולתי להרגיש את הלב שנשבר בתוכי לרסיסים אחרונים.

הלילה הגיע לקיצו, ושאון הקולות הלך וגווע. החתן והכלה החלו לפסוע לכיוון האוהל שיהיה מעתה ביתם, האוהל שבו יגדלו את ילדיהם, האוהל שאמור היה להיות ביתי.

עשיתי מאמצים עילאיים שלא לבכות. מתחננת ליודע תעלומות שיניח תחבושת עבה על הפצע הפתוח. שיעשה את הכל בכדי לעצור את הדימום שלא מפסיק, את הדימום שקולח ללא שליטה.

נשאתי את עיני לשמיים, מחפשת את ידו המנחמת. מחפשת נקודה של אור.  קראתי אליו כפי שלא קראתי מעולם. ביקשתי רחמים על נשמתי כפי שעשיתי למען אחותי. ביקשתי שיוציא את הבנים שלי מהגלות. ביקשתי מלפנים משורת הדין. ביקשתי ממנו שעד שישובו כל נדחי עמי, שלא יקח ממני את בכיי ושלא יימנע ממני את דמעתי.

 

הטור נכתב מדמיונה של הכותבת לגאולה ברחמים.

הרבנית רונית שיינפלד - "ורחל באה עם הצאן". הילולת רחל אמנו

מי האיש החפץ חיים

 

בס"ד


בקשה לי אליכם ידידים. קראו נא את השורות דלהלן בריכוז ובתשומת לב, כי הם מקפלים בתוכם חוויה מזעזעת, חוויה מלאת עוצמה ורווית רגש עמוק. אין כח במילים דלות לתאר את הרגשות הרוחשים בי, בבואי לפתוח חלון קטן אל הגעש הפנימי הסוער בי. אבל מה אעשה ומצווה ועושה אני על כך, כאשר תתוודעו להלן. אבל אחת אבקשכם, בתמצית דם לבבי השותת, אל תהפכוני ל'פאנט' מיסטי, אל תראוני כדל-בינה הנוהה אחר כל מיני תאוריות, כי רחוק אני מכל אלו, כמרחק שמים וארץ, חלק מכם בודאי מכיר אותי מקרוב והם בודאי יודעים עד כמה סולד אני מרגשנות מיסטית אווילית, אבל האמינו לי כי כל מה שייכתב להלן הוא תיאור חיוור לאמת כמות שהיא. צר לי. מר לי. לבי כואב על שהייתי צריך ללמוד את הדברים בדרך הכל כך קשה, כולי אכול יסורימצפון נוראים, אבל דווקא משום כך חש אני כי מוכרח אני לשתף אתכם באשר עברתי בתקופה האחרונה. 

השם 'אהרן בן חיה' בטח לא אומר לכם כלום, לא שמעתם עליו מן הסתם, וכך גם לא תשמעו עליו. אבל בשבילי הוא 'הכל' ממש, תמצית חיי, וחלק בלתי נפרד מהווייתי. 'אהרה'לה' שלי הוא בני מחמד נפשי, ילד טיפוחי, אשר המתנתי ללידתו שנים ארוכות ומצערות. מאז שנולד השתדלתי להעניק לו את המיטב ואת המירב. כל מה שלב של אבאמסוגל לתת בשביל בן יחיד. גם כאשר נולד בני השני, לא הפסקתי לייחד לכל אחד מהם את כל לבי. את כל חיי ראיתי בהם, והם היו משוש לבי. היו שאמרו כי יש לנו שתי בנים-יחידים. והם צדקו ועוד איך. כך חלפו להם כמה שנים טובות ושמחות, מלאות אושר ונחת. 

עד שהגיע אותו יום. לפני חודש. היום הנורא ביותר בחיי. קמתי בבוקר,ותוך כדי שגרה אני מעיף מבט על ארה'לה. הוא נראה לי משום מה מוזר. אני ניגש אליו, מנסה להתבונן. 

הוא נראה לי קודח, יותר מאי פעם. כולו אדום ונשימותיו לא סדורות. נשמתי כמעט פרחה כשראיתי על גופו פריחה משונה שמעולם לא ראיתי כמוה. לבי אמר לי כי העסק שחור משחור. לא ידעתי למה אבל הייתה לי הרגשה נוראה. רצתי עמו לרכב ובדהירה מטורפת הגעתי תוך זמן קצר לבית החולים, שם שמעתי מהרופא את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. חיידק. חיידק טורף. ועוד כל מיני כינויים לועזיים שלא כל כך עניינו אותי באותם דקות. הצוות הרפואי נכנס במהירות למאבק הצלה. מרוץ מסחרר ומצמרר מול מלתעותיו של המלאך מלא העיניים. בלי שיאמרו לי ידעתי שהעסק-ביש. 

ראיתי את היאוש בעיני הצוות הרפואי, כשהגוף כמעט ולא הגיב לטיפולהאנטיביוטי החזק כל כך. ראיתי את העיניים הכבויות כשבאו לעדכן אותי על תחילתה של קריסת מערכות. ראיתי את הפרפורים, את קושי הנשימה, את המאבק על כל רגע של חיים ובסתר לבי ידעתי כי המערכה הוכרעה ולא לטובתי. 

הדחקתי את המחשבה על העומד להתרחש, ביקשתי מידידים להתפלל, לבקש מצדיקי הדור, ואף שלחתי שליח מיוחד אל קברו שלאחד מגדולי המקובלים בדור האחרון, שמאז היותו גר בדרום הארץ הייתי מבאי ביתו תדיר . חשבתי אולי תעמוד לי זכותו בשעה נוראה זו. שעה רדפה שעה, לבי כמו התאבן, כאילו נמס כבר מבכי מר וצורב. 

כך עבר לו כמעט כל היום, יום ראשון בתחילת החודש, ובשעתדמדומים של בין הערביים, שעה שאפלולית שולטת, והלילה עמל לגרש את שרידי אור-היום החולף, היתה זו גם שעת שקיעת החמה הפרטית שלי. שקעה חמה שקעה נפשי. בשקט ובשלוה, נסקה נשמתו של ארה'לה של אל-על, לגנזי מרומים, בהותירו אותי ואת אשתי תחי' המומים ומזועזעים עד דכדוכה של נפש. 

שוב יש לנו רק בן יחיד כפשוטו. – ההלם היה מוחלט, לא שייך לתארו. איני מסוגל לתאר את הרגשתי הנוראה, עת הלכתי שפוף אחר מיטתו של חמדת לבי, אשר בקושי מלאו לו שנים מועטות. בימים הבאים התהלכנו כחולמים, לא מצאנו לעצמנו מנוחה, לא ידענו בשל מה הסער הזה. האמנו כי יש דין ויש דיין, ידענו כי קל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, אבל שתתנו דם. ניסינו לחשוב מה זאת עשה ה' לנו, ולא הצלחנולהגיע למשהו מוגדר. היה אצלנו א' מגדולי ישראל שי' אליו אני מקורב לאחרונה, שאלתיו והפצרתי בו אולי יאמר לנו משהו מוגדר, דבר שאפשר להיתפס בו, דבר הטעון שיפור. הוא עורר (אחרי בקשות חוזרות ונשנות) לבדוק בענינים שבין אדם לחברו. חיפשנו דבריםמיוחדים ולא מצאנו, לא היו לנו היתקלויות מיוחדות מעולם. 

כך עברו ימי השבעה, בכאב שאינו מרפה אף לרגע. ממש לא ידענו שיש בקרבינו מעיינות עמוקים כל כך של כאב, וזה הסתער עלינו ואכל את לבבינו עשרים וארבע שעות ביממה. בלי גוזמה ממש (שלא תדעו מצרות). 

בשובינו מבית הקברות, נכנסנו לקחת את ילדינו השני, היחיד שנשאר לנו, מבית המטפלת להשיבו הביתה. וכאילו מתוך דמיון, אני מרגיש כי מצחו לוהט. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי משכן שעמד בסמוך אלי לבדוק אותו, והוא נדהם. הילד שלך קודח, ועוד איך. לבי פרפר, חשבתי שאני מתמוטט. צווחתי באלם-קול אל הכל יכול. הרי זה כל המחנה הנשאר לי לפליטה. לקח לי כמה דקות לחזור לעצמי. ובנסיעה מטורפת אני מוצא את עצמי שוב בשערי הבית הנורא, שבו שיכלתי אך לפני שבוע את היקר לי מכל. 

האמינו לי, שגם כעת בכתבי זאת לפניכם, איני מסוגל לעצור את פרצי בכיי הנורא, כי הכל חי מול עיני כאילו אני בשיאה של ההתרחשות. אבל תחושת שליח העושה שליחותו מחייבת אותי להמשיך. 

הכרתי כבר את הצוות והם הכירו אותי מיד, ונדהמו לגלות את מה שהביאני הלום בשנית. שוב החלה סדרת בדיקות ואבחנות. ושוב מפוצצת באזני הכרזת הרופא המודיעני כי כפי הנראה הסיפור חוזר על עצמו. שוב פעם חיידק. שוב פעם טורף. אבל הפעם בשלב מוקדם יותר. אולי יש סיכוי אומר הרופא, בלי להרגיש שכאילו כרת לי עכשיו יד שניה בלי הרדמה. געיתי בבכי נורא, אשתי תחי' שקעה בהלם דכאוני,והרופאים עמלים ונאבקים.

הם יודעים כי עכשיו זו מלחמה אמיתית וכל דקה גורלית. - היה שם אח אחד דתי, שראה אותי בבכיי ואת נו"ב תחי' בוהה בחלל, ובמילים קצרות החזיר אותנו באחת אל המציאות. הוא טלטל אותי כאילו הייתי חבילה קפואה, וצעק אלי, מה אתך. 'עכשיו' אתה עוד יכול להתפלל. הדגשת ה'עכשיו' קרעה אותי מההיסטריה, כאומר מהר מהר פן תאחר. כאחוז טירוף לקחתי ספיישל לכותל (פחדתי לנהוג לבד), שם בכיתי כמו שעוד לא בכיתי מעודי. אם חשבתי שאחרי שבוע רווי-בכי כזה כבר יבש מעיין דמעותי, נוכחתי לדעת כי עדיין לא נגעתי בקצהו. שאגתי שם פרקי תהלים, והתחננתי לפני אדון כל כי יושיעני וישאיר לי את שלמה'לה שלי. את השם 'שלמה בן חיה' שמעו באי הכותל באותה שעה יותר מפעם אחת, בקול רעש גדול. לא הייתי מסוגל לעצור את סערת רגשותי. הרגשתי שכל הציבור משתתף עמי בבכיי, אבל לא הי' לי עוד מקום בלב לחוש זאת. כל לבי פרפר סביב דבר אחד: 'שלמה'לה' 'שלמה'לה' ושוב פעם 'שלמה'לה'. 

רגע לפני שיצאתי מן הכותל. ניגשתי לבקש עוד בקשה אחת. הרגשתי הארה פנימית כלשהי ולבי אמר לי כי עלי לבקש גם את זה. עמדתי מדוכדכך, וביקשתי מאת בורא עולם. אנא, הודיעני נא את דרכיך, למדני נא על מה הוכיתי. על מה אני נענש כל כך. האר עיני למען אדע את אשר עלי לתקן לפני שיהיה מאוחר מדי. ידעתי כי בנים מתים כשהם קטנים בעוון הוריהם, וייחלתי בכל לב להשתפר, להציל את שלמה'לה שלי, אור חיי. 

שבתי לבית החולים, ובחרדה שמעתי מפי הצוות כי המצב יוצב אך מעט, והיממה הקרובה קובעת ומכרעת. לחיים או למוות. קראתי תהלים מתוך ידיעה כי זה תפקידי עתה. ובמקום שכלתה תשועת יד אדם יש לקוות לתשועת האדון המושיע. כנראה שתוך כדי נרדמתי על מושבי בחדר ההמתנה הסמוך ליחידת טיפול נמרץ בה שהה בני. 

והנה חלום חלמתי. חלום ברור, כאילו מתרחשים הדברים במציאות חיה ממש. איני בעל חלומות, מעולם. אבל כאן הרגשתי כי ניכרים דברי אמת, וכל מילה היתה לי כמו בת-קול משמים. 

בחלומי אני רואה את אהרה'לה שלי, אהרה'לה ז"ל, במיטבו, פאותיו סדורות לו והוא בבגדי שבת. לצדו יושב גם אחיו הצעיר, שלמה'לה מחמדי, ובראש השולחן עומד מורי ורבי זצוק"ל, הוא המקובל הגדול אשר בצלו הסתופפתי. פניו המאירות תמיד נראות כזועפות אלי. ניגשתי אליו, אחזתי בשולי גלימתו, ופרצתי בבכי מר, הפצרתי בפניו כי יפעל עבור שלמה'לה, שלמה בן חיה, לרפואה שלימה. ראיתי בעיניו מבט יוקד, נוקב חדרי בטן. חיפשתי את המבט האבהי, שאליו הורגלתי בהיותי במחיצת אותו זקן מלא רחמים, ולא מצאתיו. הרגשתי כאילו הוא מקפיד עלי, והוא כמבקש לייסרני בתוכחת מוסר. - תוך כדי יללה סוערת, פניתי אליו ושאלתי. ילמדני רבינו, מה עלי לתקן. 

ואז שמעתי את קולו, אשר עד עתה מצלצל באוזני, והוא כמקריא לפני מתוך ספר גדול ועתיק: "כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו, אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים (שבת קיט:)". כך קרא חזר וקרא כמה פעמים, וקולו מאיים ומפחיד. נבוכתי. לא ידעתי כלפי מה הדברים אמורים. והוא מביט בי מבט נוקב. מצמית. חשתי שאני לא מסוגל לעמוד בו. ואז הוא מוסיף ואומר לי, כקורא מחשבותי, "ובכן, אתה אומר שאינך יודע על מה יצא הקצף. אינך מבין מה הראיתי לך כאן. למה תיתמם כל כך. היזכר נא במעשיך, האם לא פגעת בכבוד תלמידי חכמים באחרונה". 

תאמינו לי, בשלב זה עדיין לא קישרתי. כנראה שכיתובי אינטרנט למיניהם לא נקלטו אצלי כביזוי תלמידי חכמים. ואז אני שומע את קולו, גוער בי כפי שלא שמעתיו מעולם, ואומר: "לשוא הכתי את בניכם מוסר לא לקחו?, קברת ילד חמד אחת, וכעת גם השני בדרך, ועדיין אינך יודע היכן נכשלת". פרצתי בבכי נורא. ואז הוא אומר לי בקול מתרכך מעט, "עוררת רחמי שמים בתפלותיך הרבות היום, ונשלחתי לגלות את אזנך על מה אתה נתבע". ויקרא בקול גדול: "יושב בביתו צדיק הדור, זה אשר קדשוהו שמים, ודבריו נשמעים למעלה תמיד. מנהיג רבבות וממשיך עליהם שפע קדש, והוא עמוד התווך שעליו נשען הדור החשוך הזה. כל משאלתו רק להטיב את צאן מרעיתו, לרוממם ולהטיבם. בגשמיות וברוחניות. מרבה תורה ודקדוק הלכה בצורה שאין דוגמתה בדור הזה". עכשיו כבר קלטתי. על מה ולמה אני נתבע, ועל ביזוי רבם אני נדרש. אוי לי ואבוי לנפשי. הבנתי הכל. ועוד איך. והוא ממשיך: "בלי בושה נעשית אתה ועוד חבר מרעים, כלי משחית בידי הסטרא אחרא, להזיק ולחבל, בהפיצכם שקרים ותועבות, להשחיר את פני המנהיג הקדוש ואת עדתו". "ישבו בי"ד של מעלה ודנוך כדין מבזה ת"ח, ולכן ענשוך במיתת תינוקות של בית רבן כאמור בגמרא, לקחו לך את ארה'לה שלך בטרם עת, ועדיין לא הבנת מה רוצים ממך. והיתה מדת הדין מקטרגת בכל עוז, וכמעט שנחטף ממך גם בנך השני, שלמה'לה, והוכן כבר מקומו כאן". כאן הצביע על שלמה'לה העומד בסמוך אליו ועיניו מפיקות תום. "אך עדיין לא מאוחר. עוררת רחמים בזמן הנכון, ועתה הדין מסור בידך. אם מעתה לא תשוב עוד לזה, ותשתדל לתקן את אשר קלקלת, בתשובת המשקל, נתונים לך חיי בנך במתנה". "אבל אם לא, אם לא", כאן חזר קולו ונעשה מחריד ומאיים, "אם לא, יתקיימו בך דברי הגמרא, ולא יהי רפואה למכתך ח"ו".

וכאן הוסיף כממתיק סוד: "אם לעצתי תשמע, פרסם את הסיפור הזה כמות שהוא, מילה במילה, באותם מקומות בהם היית משתתף וכותב דברי ביזוי ת"ח, תודיע לכל חבריך שם כי מהם אתה, ונענשת. למען ידעו כי יש דין ויש דיין. אולם בשלב זה אל תספר מי אני, כי כבוד אלקים הסתר דבר. כמו כן תקפיד לעורר את התועים האחרים הכותבים עמךודוברים על צדיק עתק. ולכשתשלים את תפקידך בזה הכנס נא אל אותו צדיק, ובקש את מחילתו, אליו תוכל לגלות מי אני ומה אמרתי". 

נשבעתי לו כי כדבריו כן אעשה, והתחננתי כי יבקש רחמים עבורי שלא אענש על אשר גרמתי לאהרה'לה שלי ז"ל, ואז ראיתיו פונה עם ארה'לה שלי, ומותיר אותי המום עם שלמה'לה לבדי. 

ואז התעוררתי אחוז בעתה, רטוב מזיעה, ובבהלה נוראה פניתי לראות מה שלום שלמה'לה שלי, העודנו חי. נכנסתי ועל פניו ראיתי כבר שיפור עצום. הזעקתי את הצוות לבדוק אם אין עיני מטעות אותי, וגם הם אישרו כי בלי סיבה ניכרת ומובנת חלה הטבה קיצונית. מיותר לספר כי תוך יום הי' שלמה'לה כאחד האדם, ותהי נפשו לו לשלל. 

ידידיי היקרים. ידעתי כי יהיה ציניקניים ביניכם שיזלזלו בדבריי. אבל שמעו נא לדברי אב שכול ולא תצטרכו לעמוד במקומי חלילה, איני יכול יותר מאשר להציג בפניכם את האמת כמות שהיא, כי כן צוויתי, "ראו וזכרו,כיום אין בליבי ספק כי כל אמירה או כתיבה המזלזלת, על כל אחד מצדיקי הדור, סופה מי ישורנו" והשומע ישמע והחדל יחדל. רק חבל על הנפשות הרכות העלולות להינזק אף הם כמו אהרה'לה יקירי ז"ל, בעוון נורא זה. - אם תשאלו אולי מה פתאום זכיתי לגילוי נורא כזה, כנראה שאינכם יודעים מהי מדת צערו של אב שכול העומד לשכל גם את בנו האחרון. כנראה שתפלה זכה אחת הבקיעה את המסך, ופעלה לעורר אותי מחיי-טעותי. 

ידידכם החותם בלב דואב, מלא צער וכאב, היום, מוצאי יום השלושים לפטירתו של אהרן בן חיה ע"ה. -------- 

http://www.olam-jew.com/shut/sipurmadhim.htm

עד שישמע

 בס"ד

כמה כח צריך בכדי לקום אחרי ימים של התעלות. של מנוחה. 

כמה תעצומות נפש צריך בכדי להתעורר ולחפש את התכלת שבשמים.

לחפש את אבא. לחפש את האלוקות.

כמה אמונה צריכה להיות בתוך הלב בכדי לשיר שיר חדש.

בכדי לשמוח. בכדי לראות את הטוב.

כמה אהבה צריכה להיות בכדי שנצליח להכיר את האמת.

להכיר את השפלות.

כמה רחמים צריכים להיות סביבנו בכדי שלא נתייאש מעצמנו.

בכדי שלא נתייאש מההרגל. מהשגרה.

כמה דלות צריכה להיות מנת חלקנו, בכדי שנקרא. בכדי שנצעק. 

בכדי שנתפלל למלכו של עולם. 

עד שאותנו הוא שישמע.

אותו געגוע

 בס"ד

 

אותו געגוע ישן שנמשך כבר אלפי שנים.

אותו געגוע שמכאיב את הלב. 

צובט אותו כמו ציפורניים חדות שמסרבות להרפות. 

מסרבות לקבל את היום הנוסף שחולף. את הלילה שמגיע ולא משנה.

 לא את המצב שלי ולא את של כולם. 

הגעגוע הזה שלא מרפה. לבית מקדש אחד ויפה.

פרשת בראשית

 בס"ד

 

בראשית. הכל מתחיל מהראשית. אומרים רז"ל שהמילה ראשית זה אותיות ישר באת, ואותיות ישר תבא. מצפים ממך לעזוב את העולם הזה כמו שהגעת אליו. כמו ביום שנולדת. מה שמסביר את העובדה שחזרה בתשובה זה בעצם לחזור למקום הראשוני שלך. הבראשיתי. לאותה נקודה של זמן שבה הכל התחיל. לאותו רגע ממש שאמרו לאמא שלך בחדר הלידה "מזל טוב"!

כמה כח ורוח במפרשים צריך לאסוף אחרי חודש אלול וחגי תשרי ולהתחיל לצעוד. להתחיל לחדש את עצמי ואת עבודת השם שלי בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בעולם. בתוך כל הכאוס הזה שנמצא בתוכי וקורא לי לעשות הפסקה מידי פעם. ככה סתם בשביל לשאוף אויר.

נסיוני הקצר מלמד אותי שלעיתים הפסקה בכדי לשאוף  אויר יכולה להיות מקום די מסוכן. הפסקה קטנה ככל שתהיה יכולה להוביל אותך למקום שיכול להפתיע את הדבוקים ביותר. את המאמינים ביותר. הפסקה פירושה להתחיל ללכת אחורה. להתחיל את הריחוק מאבא שבשמים.

הרבי מקוצק נותן משל מדהים לאלו שמטיילים בעולמו הקסום של בורא העולם, ומסביר שהקדוש ברוך הוא הוריד סולם מהשמיים אל האדמה, ובו הוריד את כל הנשמות לכאן. ברגע שכולם ירדו לכאן, הרים הבורא יתברך את הסולם, ללא אפשרות לחזור לשמים ללא הסולם הזה.

חלק מהנשמות הביטו לשמיים ואמרו "אין לנו סיכוי להגיע לשמים", והלכו לדרכן. חלק מהנשמות ניסו פעם פעמיים לקפוץ לשמים ולאחר שהבינו שאין להם סיכוי להצליח, הלכו לדרכן. וחלק מהנשמות עמדו וקפצו בכדי להגיע לשמים, וצעקו לקדוש ברוך הוא. וכל אותו הזמן הם ידעו בבירור שאין להם אפשרות להצליח, ובכל זאת לא התייאשו. בכל זאת המשיכו לקפוץ. וכשהבורא ראה שהם לא מתייאשים ובכל פעם מנסים מחדש, ריחם עליהם והרים אותם לשמים.

בכדי לחדש את עצמנו, בכדי לחדש את הווייתנו הפנימית. את השמחה וההתלהבות שיש בצעקה מעומק הלב, ובכלל בחיי היומיום שלנו, אסור לנו להתייאש. חייב להיות לנו ברור שלהרים ידיים זה המקום הכי קל שאפשר ליפול אליו. זה המקום של המתייאשים. אלו שלא באמת רוצים.

מוטלת עלינו החובה מתוקף היותנו יהודים לא להיחלש. לא לקחת הפסקה. לא להיות בנאלי ומורגל בעבודת השם. למרות הדמעות והקשיים ואולי דווקא בזכותם, צרים להמשיך ולקפוץ למעלה בהתלהבות, בשמחה. לעשות את הכל בכדי שנעזוב את העולם הזה כמו שבאנו. שנקיים את דברי רז"ל "ישר תבא".

הציפיה של הקדוש ברוך הוא מאיתנו היא לא שנצליח להוריד את הסולם בחזרה לאדמה. הציפיה היא בעצם להמשיך ולהיות עקבי. לא להרפות חרף הכשלונות. חרף המאבקים הבלתי נגמרים. הציפיה היא להמשיך ולא לעזוב את המקום. הווה אומר לא לעזוב את המקום שבו השם לקח את הסולם, אותו מקום שאתה עומד עליו ופונה ללכת מרוב ייאושך. והכי חשוב לא לעזוב את המקום ברוך הוא. כי הוא מקומו של עולם.

שנזכה.