אני זוכרת רגע אחד...

בס"ד

אני זוכרת רגע אחד שבו כל השאלות ששאלתי, התחברו להן. 

שעל כל שאלה ושאלה קיבלתי את התשובה. 

קיבלתי את המענה למה שהציק לי בבטן. 

למה שהניע את הנשמה.  

אני זוכרת רגע אחד שבו הנחתי את מקל הנדודים והפעם לתמיד, 

את המקל הזה שליווה אותי בשדות של זרים.

 והצביע על כך שהימים של ילדותי הולכים ונגמרים.

אני זוכרת רגע אחד מופלא.

 רגע אחד של חסד שקוראים לו "לחזור בתשובה". 

שבו כל החלקים של הפאזל הזה מרכיבים ממני חיים. 

מרכיבים אותי מחדש.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - אמונה

תפילה

בס"ד

אני מתפללת שתזכה אותי לפתוח בפניך את שק התפילות שבו מונחת האמת. אותה אמת שמבקשת שאכיר בה אחת ולתמיד. אותה אמת שמגיעה בעקביות בכל פעם שאני מאבדת גובה. בכל פעם שאין לי מושג איך אני מתחילה את היום.

אני מתפללת שתהיה בי את היכולת לדבר איתך גם כשהנשימות שלי מתחילות להתקצר, ולא מאפשרות לאוויר להיכנס לריאות. לדבר איתך גם כשהמציאות משתלטת על כל חלקה של שפיות.

אני מתפללת שתתן לי את היכולת להתבונן בשמים ולהבין את האפסיות של עצמי. להבין שאני לא מסוגלת בלעדיך. להבין שכל מה שיש לי בעולם, זה צירוף מקרים מדהים של רחמים.

אני מתפללת שתתן לי את היכולת לשמוע אותך קורא בשמי מתוך העננים האפורים, קורא מתוך השקט הזה שיש כאן בימים האחרונים. הייתי רוצה את היכולת לשמוע אותך קורא כשאני מתרחקת. כשאני מסתכלת אחורה.

אני מתפללת שתתן בי את האומץ לראות את עצמי בכל סיטואציה שמוציאה ממני את הרע ומבקשת ממני לעשות שינוי. שאהיה מספיק חזקה לראות את חסרונותיי בכל מי שעומד מולי. בכל מי שהייתי בטוחה שהוא פחות טוב ממני.

אני מתפללת שתתן בי את היכולת לסלוח לכל מי שסביבי, ובעיקר לעצמי. לסלוח על טעויות ועל שגיאות. להבין שזה חלק מהקומפלקס הזה שמסביר איך לחיות.

אני מתפללת שתהיה בי אמונה פשוטה. אמונה תמימה שהכל לטובה. שאשאר מאמינה גם ברגעים שבהם יורדת החשכה. גם בימים שהעיניים מסרבות להיפתח לרווחה.

אני מתפללת שלפחות פעם אחת תזכה אותי להתפלל אליך בכוונה. בלי שאחשוב על הקניות שעוד נותר לעשות, ועל הכביסה הלבנה שתלויה על החבל. שתרחם עלי שתפילתי תהיה נקיה. תפילה של יהודייה. שאפילו נשמתי תצליח לשמוע את הצעקה.

אני מתפללת שתלמד אותי איך לא לפחד בכלל. איך להיות בטוחה במקום שאני עומדת. שתלמד אותי איך זה מרגיש להיות כעץ ששתול כולו על פלגי מים. עץ שלא מושפע מרוח הפרצים שנושבת גם באמצע הקיץ.

אני מתפללת שתסביר לי איך קמים אחרי נפילה. איך לא להתייאש מרונית. איך לא להרים ידיים בדיוק באותו הרגע שמתחוור לי עד כמה היא חלשה. עד כמה שהיא חסרה. בדיוק באותו הרגע שהבועה התפוצצה.

אני מתפללת אליך אבא שתתן לי לב של בשר. לב כזה שידע להכיל. שידע לקבל את מי שהוא קצת אחר. את מי שנכנע לקשיים. לקבל את מה שלא מובן בכלל ולא הגיוני. אני מתחננת בפניך אבא, שתלמד אותי איך להיות אני.

להיות מחובר

בס"ד

לפעמים זה מרגיש הכי קשה בעולם לקום לעוד יום רגיל. לעוד יום של שגרה. לעוד יום בלי התרגשות מסויימת. לעוד המשכיות של יום אתמול.

יש מן תחושה כללית שכזאת, שכולנו מחפשים משהו אחר. משהו שיביא איתו צבע חדש לחיים. גוון נוסף שעדיין לא הכרנו. משהו שלא נתרגל אליו כל כך מהר.

יש משהו נכון בתחושה הזאת שכולנו שותפים לה. הרגל לעיתים יכול להיות אויב. הרגל יכול להיות דבר מסוכן מאד עבורנו. הרגל זה כמו גלולת שינה שמשפיעה לטווח ארוך במיוחד, אם לא שמים לב למינון שלה.

האחריות למה שאנחנו תופסים כהרגל נובעת מאיתנו. ומוטלת רק על כתפינו. אנו מחוייבים לתלות שלט ענק בכניסה ללב של כל אחד מאיתנו שאומר שאסור לנו להתרגל לשגרה. לחיי היומיום. אסור לנו להיות במקום שאנו לא מחדשים את עצמנו. לא מחדשים את העבודה שבלב. לא מחדשים את הצעקה לקדוש ברוך הוא.

אסור לנו להתרגל לניסים שקורים לידינו, אסור לנו להתרגל לחיוך של ילד. לאנחה של אמא. אסור לנו להתרגל לבריאה הנפלאה שמתרחשת לידינו ומתהווה בכל רגע.

העבודה הרוחנית שלנו לא יכולה להיות קבועה. לא יכולה להיות אותו הדבר כמו שהיתה אתמול. היא חייבת להיות בתנועה. חייבת להיות תוך כדי צמיחה. היא חייבת להוביל אותנו לנקודה אחת ומאד חשובה. לנקודה של חיבור. חיבור עם הנשמה.

להתחבר אל הנשמה שנתן לנו בורא עולם מגלה לנו בכל פעם משהו אחר שלא ידענו. עוד חולשה אחת מתוקה שלא ממש הכרנו. עוד נגיעה אחת בריח של ילדות, או בחתיכת שמים ששייכת רק לנו.

להתחבר אל עצמי, אל האני הפנימי זאת המשימה הכי מפחידה בעולם. ולמה היא מפחידה כל כך, כי היא מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות. מההרגלים. מהקיבעון המחשבתי. היא מחייבת אותי לראות את הקדוש ברוך הוא בתוכי. היא מחייבת אותי להיות יהודי. היא מחייבת אותי להיות אני.

בשמחת בית השואבה, כל צדיק היה אומר איזה משפט שהיה מאפיין אותו. והלל הזקן היה אומר "אם אני כאן, הכל כאן. ואם אני לא כאן, מה כאן?" ומסבירים המפרשים שה"אני" זה הנשמה. אם אני מחובר לנשמה שלי, אומר הלל הזקן, אז בעצם הכל כאן. הכל לידי. לא חסר לי כלום.

וכשנזכה להיות מחוברים. כשנזכה שהנשמה שלנו תהיה תמיד כאן, ולא במחוזות אחרים. נראה את הברכה שיש בשגרה, נרגיש שמחה בהרגל היומיומי. כשנהיה מחוברים באמת לנשמה העדינה ששוכנת בתוכנו, כל יום יהיה יצירה בפני עצמה. כל יום יביא איתו משב של רוח. משב של דבקות. משב של התעלות רוחנית.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - לחץ חברתי

המקום הכי בטוח בעולם

בס"ד

ישנם אנשים שמחפשים מקום בטוח. מחפשים פתרונות יצירתיים לחדרים ממוגנים, בודקים אפשרויות לשכלל את הבטחון האישי של כל אחד מאזרחי מדינת ישראל. שלא לדבר על מציאת דרכי מילוט במקרים של רעידת אדמה.

כל פעם אני מופתעת מחדש כמה אנרגיה משקיעים בשיפור המערכות הללו. כמה כסף וזמן. כמה משאבים ודיבורים מיותרים, וכל זאת בכדי להרגיש בטוח. בכדי להרגיש שאני לא פגיע.

מרבית שנותיי הייתי עסוקה בלבנות חומה בצורה, חומה שבנויה היטב. כזאת שתתן לי ולו תחושה קלה ביותר של שלווה. שתתן לי רגעים של הגנה.

ברגע אחד קטן של אמת. כשהצצתי פנימה לתוך עצמי גיליתי שרוב ההחלטות השגויות שקיבלתי בחיי נבעו מהצורך הזה לחוש בטחון. מהרצון לוותר על תחושת הפחד הבלתי נגמרת שהופיעה בחיי חדשות לבקרים.

כשמחוגי השעון עצרו את הזמן עבורי, הבנתי שאני יותר מידי מפחדת. מפחדת ממה יגידו, מפחדת ממה יחשבו. מפחדת מבדיקת הדם האחרונה.

מאד פחדתי לשאול את עצמי שאלות, שלא לדבר על זה שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם התשובות. פחדתי מהחיים עצמם יותר מהמוות. פחדתי ופחדתי, עד שהרגשתי שאני חייבת לעבור לגור בחדר ממוגן. בחדר שיעלים לי את כל הפחדים כולם.

חיפשתי אחרי מקום כזה מיוחד. מקום שבו אוכל לברוח אליו מדרך ארוכה. מקום שירגיש לי כמו בית. בית עם ריח של כרית ושמיכה לבנה, ומרק מהביל שאמא מכינה.

ובכל פעם שהפחד יתחיל לשלוח אלי זרועות, וירצה לתקוע יתד בתוך הלב, תהיה לי כתובת. יהיה לי היכן להניח את הראש. ולא מדובר בממ"ד או במקלט ציבורי. רציתי משהו הרבה יותר מוחשי. משהו הרבה יותר אמיתי.

חיפשתי כל החיים אחרי הבית הזה, אחרי המקום שיהיה לי למפלט. צעקתי בקולי קולות אם מישהו מכיר, אם מישהו יודע, אם למישהו יש את הכתובת של הבית ללא פחד. אם למישהו יש את הכתובת של הבית שמניחים בו את מקל הנדודים.  

חיפשתי וחיפשתי ולא ידעתי שזה כל כך קרוב. שזה בהישג יד. ואפילו אין צורך להרחיק עד לארץ רחוקה, ואין צורך לבקש עזרה מהעוברים ושבים. צריך רק להקשיב למי שקורא לך מבפנים. ומבקש ממך להיכנס פנימה. לתוך הלב. לתוך הנשמה. ולגלות את המקום הכי בטוח בעולם.

ובמקום הזה, הבלתי נגמר, מצאתי שהפחדים פינו לאט את מקומם, והספקות עברו לגור מעבר לגדר. וזה לא משנה מאיפה באתי, ובאיזה דרך בחרתי לחזור. תמיד יהיה לי שם מקום להניח את הראש. ואדע שמצאתי את המקום הכי בטוח בעולם. כי אין מקום בטוח בעולם כמו הכתף של אבא. אבא שבשמים.

   

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - גשר צר מאוד

הרבנית רונית שיינפלד - תנו לה מפרי ידיה - (26.1.2020)

הרהורים של תשובה

בס"ד

זה היה ברגע אחד דק, רגע אחד דק כמו חוט של שערה, שניה אחת שחותכת את הזמן שלך ומחלקת אותו לשניים. שברים של חיים שמתנקזים כולם לנקודה אחת קטנה, שבה אתה פשוט מבין, שאתה לא יכול יותר, זה חזק ממך. נקודה אחת קטנה שפשוט אתה יודע. אתה חוזר בתשובה.

אתה לא מבין מה זה אומר, מה זה גובה ממך, או מה המחיר שאתה עכשיו הולך לשלם. זאת מציאות שעוברת לגור עכשיו בתוך הלב שלך, בתוך הבית שלך, בתוך הנימים הדקים ביותר של נשמתך, ורוב הסיכוי שזה יישאר איתך גם לישון בלילה.

זה היה לפני כמה שנים, ואין לי ממש מושג כמה. לא תמיד אפשר לזכור תאריכים, מקומות, או פרטים קטנים שמתחברים למשהו מדוייק. מה שכן אוכל לזכור על איך. או מדוייק יותר לומר על מה. מה הרגשתי כשהיתה לי ברורה האמת.

האמת הזאת שכולם מחפשים אותה, האמת הזאת שכולם רודפים אחריה בתוך נקיקי סלעים, במסעות משונים לארצות אבודות, במסעות של נדודים לגילוי אוצרות שקבורים בתוך אדמה שסועה מימים של מלחמה עקובה מדם. האמת המתוקה שכולה אהבה אחת שמונחת בתוך הלב בפנים. עמוק עמוק בפנים. בעצם, מונחת כאן. קרוב עד להכעיס.

שנים לאחר שהאמת נולדה בתוכי, הרגשתי כעס. כעסתי כל כך על שלא סיפרו לי שיש לי אבא, על ששנים גדלתי כיתומה לכל דבר, יתומה לאבא חי וקיים. כעסתי על התפאורה המזוייפת שבה קישטו לי את החיים. פשוט רימו אותי. ולהבין שהוליכו אותך שולל כל כך הרבה שנים, זה כמו למות. ועכשיו השאלה אם יש לך כוח לאסוף את עצמך ולשנות את סוף הסיפור.

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש. לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם, למקום של גוונים דהויים, לימים אפורים של חוסר דעת והבנה. לא הצלחתי, זה היה מעבר ליכולת שלי, אף פעם לא באמת הייתי טובה בלהרכיב פאזלים, בלמצוא חתיכות חסרות ולחבר אותן מחדש.

אולי העבר שלי או בעצם של כולנו, הוא סוג של נחל שרק זורם אל הים, ואנחנו רק טיפה בים הזה של החיים, טיפה מלוחה של ים שאין לו סוף. ים שמגלה את עצמו ואת האמת שלו.

לא אוכל לשנות את העבר, או לבקש ממנו להתנצל בפני. הברירה היחידה שנותרה לי היא להשלים איתו. ואולי אחרי זה אוכל לחייך סוף סוף, אוכל לנשום לתוכי אוויר נקי. אוויר שמגיע אחרי הגשם ומותיר אחריו לחות רעננה שנאספת עיגולים עיגולים על העלים, אוויר של השלמה מתוקה. אוויר שמפיח בי נשימות של התחלה חדשה.

ביקשתי

בס"ד

בקרן הרחובות של חיי המעטים, 

ביקשתי את שאהבה נפשי, 

ביקשתי ולא מצאתיו...

ניסיתי להרכיב את הפסיפס העדין של חיי מחדש.

לחבר את החלקים המפוזרים של נשמתי שהלכו אי שם,

למקום של גוונים דהויים, 

לימים אפורים של חוסר דעת והבנה.

טאטע

בס"ד

זה מרגיש כמו געגוע. כמו גל אחד ענק וגדול של געגועים שיכול ברגע אחד להציף את העולם כולו. געגוע אחד ארוך שנמשך יותר מ 3,000 שנה. געגוע אחד שלא נגמר. געגוע אחד יותר מידי.

זה אותו געגוע שהתחיל כשאברהם אבינו השכים לצאת לדרך של דמעות. השכים לעקוד את הדבר שהכי יקר לו בעולם. השכים לעקוד את הלב שלו.

זה אותו געגוע שהיה שם רגע לפני ששרה אמנו נפחה את נשמתה כששמעה על העקידה. רגע לפני שנשמעה זעקתה וטלטלה את העולם כולו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדמעות המלאכים ירדו על עיניו של יצחק שביקש מאביו לקשור אותו למען שמו, לקשור אותו קצת יותר חזק.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרבקה שלחה את יעקב אבינו ללבן, בידיעה ברורה שלעולם היא לא תשוב לראות את בנה. אותה ידיעה שליוותה אותה עד יום מותה.

זה אותו געגוע שהיה שם כשרחל אמנו סירבה בכל תוקף להיכנע לגזירה ולתת לבניה לצאת לגלות. כשאמא רחל השמיעה את קולה ברמה, כשאמא רחל מיאנה להינחם.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שעיני לאה היו רכות, וסירבו להתחבר עם מי שמניף את הדגל הלא נכון. עם מי שבז לכל סממן של יהדות. לכל סממן של צניעות.

זה אותו געגוע שהיה שם כשיעקב אבינו הבין שלא יראה יותר את יוסף, את בנו מחמדו. ולא הסכים מאותו רגע לישון על מיטתו.

זה אותו געגוע שהיה שם כשהשליכו את יוסף לבור.  שביקש והתחנן על נפשו, ודמעות מלוחות כמים ירדו על לחיו. אותו בור שהיה ריק בלי מים. ובכי אחד גדול שהגיע לשמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשדוד המלך כתב לנו את מזמורי התהילים, שכל לב יהודי מפלחים. מזמורים שנכתבו עם דיו של דם והרבה רחמים.

זה אותו געגוע שהיה שם כשחנה עקדה את שבעת בניה, כשהיא מסרה את נפשם על מזבח האמונה, כשהיא לא ויתרה על קוצו של יוד מהתורה הקדושה.

זה אותו געגוע שהיה שם בזמן שאמהות חיבקו חיבוק אחרון בשואה הארורה, את הילדים שיצאו לדרך בפעם האחרונה.

זה אותו געגוע קבוע לבית משלנו. אותו בית שנחרב לנו לפני שנים. אותו הבית שאת כתליו אנו בונים באבנים של געגועים. באבנים שמעידות עלינו כמה שאנחנו מחכים.

זה אותו געגוע שנמשך אלפי שנים, ולא מפסיק לדמם בתוכנו. זה אותו געגוע שמדיר שינה מעינינו. זה געגוע של ילדים שלא מפסיקים לצפות ולשאול אולי היום אבא יבוא. אולי היום הוא יופיע.

זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שיחזור ועלינו ימלוך, זה אותו געגוע לטאטע שהבטיח שאלינו יחזור ויבדיל אותנו מן החול. זה אותו געגוע מתמשך לטאטע שהבטיח להחזיר את שכינתו לציון. 

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מגדלאור

מכתב מאבא - מומלץ !

בס"ד

מכתב מאבא / ר. שיינפלד

עכשיו אמצע הלילה, הכל חשוך וקפוא בחוץ, אפשר לחתוך את השקט בסכין חדה. נכנסתי בצעדים חרישיים לחדר השינה. נזהר שלא להעיר את בני הבית האחרים. באתי עד לכאן כי היה לי חשוב מאד שנשב לדבר, ככה רק שנינו, אבא ובת.

יכולתי ממקומי להקשיב להרהורי ליבך שהולכים במעגלים, מחפשים אחר תשובה נכונה, מחפשים ולא תמיד מוצאים. יכולתי לדעת מקרוב מה חסר לך. מה חסר לך בפנים עמוק שיגרום לך לחייך, מה חסר לך כדי שהבוקר לא יהיה קשה.

יכולתי להרגיש את גופך הדואב, מבקש תרופה משככת כאב. מתי תדעי בת אהובה, שהתרופה לכל היא חיבור עם הנשמה. אותה נשמה שנטעתי בך מקדמת דנן, בעצם מיום בריאתי את העולם. אותה נשמה נבדלת וקדושה, אותה נשמה נסתרת וצנועה.

וכמה היא זועקת לך אותה אומללה, שתעצרי רק לרגע את קצב החיים המטורף. היא קוראת לך כל לילה ואת מתעלמת בכוונה, היא רומזת לך בואי, אל תבחרי בדרך הקשה. דרך שמנוגדת לכל מה שכתבתי בתורה.

בכל לילה אחרי שנופלת עלייך תרדמה, היא מגיעה אלי אותה נשמה עצומה, היא מגיעה בוכיה ומתדפקת על דלתי, רוצה שאדבר איתך, בתי, אהובתי. היא בוכה על זה שהיא צועקת את שמך ואינך מגיבה. היא בוכה על זה שבחרת להשתיקה.

לא רציתי להעיר אותך באמצע הלילה, ולכן העדפתי להשאיר לך את זה המכתב. מכתב שנכתב באהבה ובדאגה כנה, שאולי יתעוררו רחמייך על חייך, ותבחרי להושיט לה את ידך, תבחרי לעורר אלי את תשוקתך.

אני מוכן לשכוח ולסלוח על עיוורון של ילדות, מוכן לוותר על כבודי שהיה אצלך אבוד. אני מוכן לשמוע אותך בכל רגע נתון, מבקשת לשוב אל זרועותי כילד אהוב. אני מוכן להתעלם מכל מה שעשית בשוגג ובמזיד, רק שובי אלי, אל חיקי החמים.

הושיטי לי את כף ידך העדינה, ויחד אוציא אותך מתוך ההפיכה. נעשה סדר בדברים ישנים, ננקה מגירות ואבק מהמדפים. אפיח בך רוח רעננה וצעירה, נמלא משאלות בדרך של שגרה. אלווה אותך להיכן שתצעדי, אלמד אותך מהו כוחי.

אל תוותרי לעצמך ותבחרי באפשרות הקלה, הרי רב לך שבת בעמק הבכא. התנערי ביתי מכל מה שמעכב אותך מלהתלבש כבת מלך, התנערי ביתי מכל מה שמשכנע אותך לעמוד מנגד.

התעוררי, בת ישראל והאמיני שביכולתך לשבור את כל המסכים. את כל מה שמבדיל ביני לבינך, את כל מה שמונע ממך להפיץ את אורך. התעוררי, איילת חן, מתרדמה של שנים, התעוררי בכדי לנטור את הכרמים.

אוהב, אבא.

כיסופים

בס"ד

בדיוק באותו הרגע שהרגשתי את הקרבה

היא נעלמה לה. התמסמסה בדרך.

חמקה מבין האצבעות.

בדיוק כאותו הזמן שלחשתי את התפילה

היא נלקחה למחוזות של שקט

בורחת למקומות אחרים.

בדיוק באותה הדקה של כיסופים

הם נסחפו עם הרוח בלי תאריך חזרה.

בלי להשאיר בי חותם.

בדיוק כשהייתי בטוחה שהשגתי את הדבקות

בחי העולמים

היא פינתה את מקומה מהלב.

מבקשת שאחפש אותה במחוז אחר.

על חורבן של בית

בס"ד

לאחרונה נכחתי בבר מצווה שהתקיימה בצפון. בר מצווה משפחתית שבה השתתפו קומץ של אורחים שחברו יחד לארוחה משותפת. ארוחה שכל קשר בין המצווה לאוכל שהוגש שם היה מקרי בהחלט.

רוב האנשים שלקחו חלק באותו אירוע, למעט הכותבת ומשפחתה, היו מן העשירון העליון של המדינה. אנשים מבוגרים בשליש האחרון של חייהם שזכו בעושר בקנה מידה שאין לדידי השגה בו.

כל אותו הזמן משהו הציק לי. משהו הפריע . משהו לא נתן לי מנוחה וכרסם בתוכי כמו תולעת חרוצה. באותם הרגעים לא ידעתי על מה להניח את האצבע ולקבוע חד משמעית מה גרם לתחושה הזאת.

בדרך חזרה, כשהללי מרים הקטנה מנמנמת על זרועותיי, נפל לי האסימון. נפלה לי התובנה שצעקה לי באוזן כל אותו הערב ולא הבחנתי בה.

כמי שהיתה שנים רבות רחוקה מהבנה כלשהי מה זה בית מקדש ומה זה אומר כשהוא נחרב, אוכל לומר שאין חורבן גדול יותר מהעובדה שיהודי יעזוב את העולם הזה מבלי להכיר את הקדוש ברוך הוא. מבלי לחיות את חייו כשומר תורה ומצוות.

אין טרגדיה קשה מזו שיעברו עליו ימים ולילות, שיחלפו שנים, שהוא יבנה בניינים ויחליף מקומות עבודה, שהוא יתחתן ויקים משפחה, ויכין אחריו ירושה שמנה, ובכל זאת את הדבר העיקרי הוא לא עשה. את הבית הנכון הוא לא בנה.

אני נלחמת כל השבוע איך לעשות את השבת, ואיך לקנות גרביים, ומאיפה נשלם את השכירות, ואיך נעמוד בהוצאות של הדלק, ובכל זאת לא הייתי מתחלפת עם אף אחד מהם.

בעד שום הון שבעולם לא הייתי נותנת למאן דהוא את החיים הפשוטים שיש לי היום. את הבהירות שקיבלתי, את העובדה שאני יודעת מהי התחנה הסופית ואיזה דרך עלי לעבור לשם כך.

אין מצב שהייתי נותנת את השבת שלי. את השבת שעברה להתגורר בתוך הלב. את השקט הקסום הזה רגע לפני שהיא נכנסת, ואת "יה אכסוף" שבעלי שר רק בשבילי.

אין סיכוי שהייתי מוותרת על הקמח ועל החלות, ועל נרות שמאירות את הנשמה. ואיך אפשר לוותר על הריח של שבת שלא עוזב אותך אף פעם.

אין מספיק כסף בכל העולם שיגרום לי לוותר על המלחמה הפנימית, על המאבק, ועל האפשרות לקום בכל בוקר מחדש ולצעוק לטאטע "נעשה ונשמע".

כל אותו הערב הבטתי באנשים רחוקים כל כך מהדרך. רחוקים מהבית. רחוקים מבית המקדש הפרטי שלהם. הבטתי באנשים שיש להם הכל. אבל בעצם אין להם כלום. לא יכולתי להרגיש דבר מלבד רחמים. מלבד כאב עצום על אחים ואחיות ששכחו מה זה לחיות כיהודים.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - מלכותו בכל משלה

הייתי רוצה

בס"ד

הייתי רוצה להמשיך קדימה. לא להביט לצדדים. לא לתת לאף רוח לעצור אותי על אם הדרך. לא לאפשר להערה כלשהיא למנוע ממני את הצעד הבא.

הייתי רוצה לרוץ בכל הכח שיש ברשותי. לרוץ לכיוון שבו השמש אף פעם לא שוקעת. לרוץ לכיוון הכוכבים שמאירים גם ביום.

הייתי רוצה לרוץ בלי לעשות חשבונות של מה יגידו ואיך יחשבו, לרוץ אל הבית שאין בו העמדת פנים. שלא מייחסים שם חשיבות לדעת קהל או למכבסה של מילים.

הייתי רוצה לרוץ בלי להקשיב לימים שחלפו והותירו בי חותם של דם ולא של דיו, לרוץ לימים של השלמה עם מה שהיה, ואיך הכל בעצם קרה.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה בלי לשים לב לקוצים שפוצעים אותי תוך כדי תנועה, מבקשים ממני להאיט את הקצב. להסדיר את הנשימה.

הייתי רוצה לרוץ כנגד כל הסיכויים, כנגד כל השומרים שהודפים אותי מלבקוע את החומה, ומנסים להרחיק אותי מארמון המלוכה.

הייתי רוצה לרוץ אל הארץ המובטחת, אל הארץ שנקראת אמונה, אל הארץ שיודעת איך לשמוח בזמנים של חשכה.  

הייתי רוצה לרוץ למקום שאין בו פחד, ואין בו מקום מיותר לשאלות. איפה שהכל ברור לי כל כך, היכן שמונחות כל התשובות. 

הייתי רוצה לרוץ בידיעה שאין כזה דבר שנקרא יום המחר, שרק ההווה מתקיים לי כאן ועכשיו. ושאני צריכה להביט מידי פעם לצדדים, כי הגיע הזמן לנטור את הכרמים.

הייתי רוצה לרוץ לעמק שבו שוכנת השכחה, ולבקש ממנה שתמצא לזכרונות שלי חניה. חניה בטאבו, שתהיה על שמי, שתעזור לי לשחרר אותי מעצמי.

הייתי רוצה לרוץ אל אותה ילדה ולהסביר לה שזה בסדר להיות שונה, וזה בסדר לא להיות מצטיינת בריצה. העיקר להמשיך הלאה עם הרבה אהבה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנשמה העדינה, שחומקת ממני ומבקשת עוד פרוסה של עוגה, ואם אפשר עוד עשר דקות של שינה מתוקה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השבת. אחרי האחת והיחידה שלי, שלא תעזוב אותי לעולם, שתתן לי עוד רגע אחד של מנוחה, שתתן לי עוד רגע אחד בזרועות הקדושה.

הייתי רוצה לרוץ אחרי השקט של יום אחרון, איפה שהאמת הנעדרת מחכה, לכל אותם אלו שיצאו לפני הרבה שנים, לחפש אותה. 

הייתי רוצה לרוץ אחרי הנוכחות של השם, אחרי הריח של מלך מלכי המלכים. לרוץ בלי הפסקה ולא משנה כמה זמן זה יקח, ואם זה כרוך בכאב, או מה המחיר שאצטרך לשלם.

הייתי רוצה לרוץ רק אחריו, אחרי מי שאמר והיה העולם. הייתי רוצה להשיג אותו בסוף הדרך, בסוף החיים. להשיג את הדבקות בצור עולמים.

שיעור בקטנה עם הרבנית רונית שיינפלד - קדושת הפה

ענין של מודעות

בס"ד

אולי זה ישמע קצת מוזר, או תלוש מהמציאות, אבל אחד מהחסדים הגדולים שהשם יתברך עשה עימי זאת ההכרה שאני חלשה. ההכרה שאני לא מה שחשבתי על עצמי. שאני לא באמת כזאת גדולה מהחיים.

מרבית מהזמן הייתי בטוחה שאני אדם חזק, שאני מסוגלת להגשים את כל מה שאני רוצה. שאין כמוני בכל העולם.

אחרי שקצת התבגרתי, ונחבטתי מהנסיונות שהפתיעו אותי בצידי הדרך, משהו בתוכי ביקש לעבוד על הנושא הזה של ה"חוזק שלי" קצת יותר לעומק. לבדוק האם יש כיסוי לכל הדבר הזה שקוראים לו רונית.

הכרוניקה של הנפילות המחישה לי די מהר שקשה להסתדר לבד. קשה מאד לאסוף את החתיכות שנשארו ממני אחרי כל פעם שניסיתי להבין איך הגעתי למצב הזה בכלל.

בהתחלה סירבתי לראות את הדברים, הרי מינקות לימדו אותי שאני יכולה לעשות הכל, אפילו לכבוש את האוורסט, ואם ממש ארצה אז גם את העולם כולו. לא יכולתי להאמין שישנה מציאות אחרת.

די הרבה שנים הסתובבתי על כדור הארץ והייתי חצויה לשניים. רציתי להוכיח לכולם ולדידי במיוחד שאני מסוגלת. שאף אחד לא יכול עלי, שאני זה האני הטוב ביותר....

לא לקחתי בחשבון שלהיות עסוק בלהוכיח שאתה שווה משהו זה דבר שיכול להיות מעייף מאד. זה לוקח ממך משאבים יקרים. זה גונב את תשומת הלב שלך ממה שחשוב באמת.

אחרי שהכרתי את מי שאמר והיה העולם. המודעות שלי החלה להשתנות. המודעות החלה להצמיח בי פרחים בצבעים שלא ידעתי על קיומם.

המודעות הזאת שהפיחה בי חיים חדשים אמרה לי שזה בסדר להיות קצת שונה. וזה בסדר לא להיות מצליחן. וזה בסדר לא לעמוד בסטנדרטים של החברה, וזה בסדר לפחד, וזה בסדר לא להראות גיבור בעיני כולם. וזה ממש בסדר להיות אנושי.

ההיכרות עם אבא שבשמים הביאה אותי להתבוננות פנימית על מעשי, על מחשבותיי. התבוננות שהצביעה על המקום המיוחד הזה שבו נמצאים החסרונות, היכן שהחולשות שלי עוצרות לנוח מידי פעם. המקום שבו אני מבינה שתמיד אהיה חסרה בלי אבא.

חסד עצום עשו איתי משמים כשעזרו לי להבין שאם אני רוצה להיות משהו, להיות מישהו, להצליח בגדול, אני חייבת לקחת למשימה הזאת את השם יתברך, אני חייבת לקחת אותו איתי, את זה שנותן לי כח לעשות חיל.

להיות יהודי זה ענין של מודעות. זה לשנות את המודעות שלך. את ההסתכלות. זה להבין שאתה לא יכול לעולם להיות חזק בלי אבא שלך. אתה לא יכול לעולם להוציא את הכוחות הטמונים בך בלעדיו. אתה לא יכול להגשים חלומות או להעפיל לפסגה בלי שהוא ינהיג אותך. בלי שהוא יהיה לצידך.