אומנות ההתבוננות

 בס"ד

 

היא קמה הבוקר קצת מבוהלת. הרוחות דפקו על החלון, מזכירות לנו לקום. טיפות הגשם חתכו את האוויר כמבקשות לומר לנו משהו חשוב. כמבקשות לחזור למקומם הראשוני. הבראשיתי.

אחרי כמה חיבוקים וכמות לא מבוטלת של נשיקות בלחיים של הללי יצאנו החוצה לחצר. יצאנו להתבונן בשמיים האפורים. בבריאה המדהימה שקיבלה צבע שונה.

ביקשתי ממנה להתבונן בעננים המאיימים. בחורף העצום. ביקשתי ממנה שתשמע את הרעמים שמעבירים לנו מסר. רציתי ללמד אותה לראות מעט יותר ממה שהעיניים רואות. רציתי ללמד אותה איך להתבונן.

תמיד חשבתי שהתבוננות זאת אומנות שחייבים לרכוש אותה. זאת אומנות שחייבים להתאמן עליה כל זמן שאנחנו נושמים. כל זמן שאנחנו בחיים.

וכל זמן שהראיה שלנו מצומצמת גם ההבנה הולכת בעקבותיה. הבנה שגויה שמביאה אחריה פחדים, מביאה אחריה חרדות.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה. יגיעה. זה משהו שמחייב אותי לא לעבור דרך השכל, זה מאלץ אותי לא לפענח את המציאות לפי עולם המושגים האישי שלי.

התבוננות זה משהו שמחייב עבודה על המידות, זה דורש ממני לראות מנקודת מבט שלא מתנגשת עם האגו שלי, או עם הרצון האישי. זה מוציא אותי לנקודה שבה הראיה שלי מתרחבת, ורואה את הכל כמכלול. כמשהו שלם שלא חייב לעבור דרך הדבר הזה שנקרא "רונית".

הכי קל זה לשפוט את העולם מהזווית האישית. שיפוטיות שהיא בעצם סך כל הבחירות והטעויות שעשיתי בחיים. שיפוטיות שמגיעה ממקום קטן וצר.  

אחרי שהללי נרגעה קצת, ביקשתי ממנה שלעולם לא תפחד מהרוח, או מהגשם, או מהשרב הכבד. הסברתי לה תוך כדי חיבוק שהכל נעשה ע"י מי שאמר והיה העולם.

הסברתי לה שכל פעם שהיא תרגיש מפוחדת, או חוסר בטחון היא רק צריכה להרים את העיניים למעלה. היא רק צריכה להתבונן לשמים הקרובים כל כך.

בשמים נמצאים כל ההסברים, וכל התשובות לשאלות שהלכו לאיבוד בתוך כל ההסתרה שלוקחת מאיתנו את האמונה. שלוקחת מאיתנו את השמחה.

עמדנו ככה דקות ארוכות והסתכלנו על אותה ההסתרה. ההסתרה הכי יפה בעולם, שגרמה לנו לעצור את הנשימה ולהתעלם מהשעון שקורא לנו להתארגן לבית הספר.

הסתכלנו על הטבע שמרגש אותנו בכל פעם מחדש, ונוגע לנו בנשמה. הצלחנו לרגע אחד בלבד להתבונן על ההסתרה שביקשה למשוך את תשומת לבנו לנוכחות של השם יתברך. לנוכחות שנמצאת מאחורי הרעמים והברקים. לנוכחות שנמצאת מאחורי כל מה שקורה לנו בחיים.

 

 

 

 

 

גלות פרטית

 בס"ד

 

לפעמים אני מרגישה שאני יוצאת לגלות. גלות פרטית. גלות שנמצאת במקום הכי לא ברור בעולם. גלות שלוקחת אותי לארץ רחוקה שבה השמים אפורים ברוב שעות היממה.

מן גלות שנמצאת בתוכי ולא מאפשרת לי להתחבר לשום דבר. לא להתחבר לעצמי. לא להתחבר לנשמה. נקודת החיבור שלי עטופה בכיסוי עבה במיוחד, ולא מתאימה לאף אחד באותם הרגעים.

והאמת היא שזה די מעליב לאבד את היכולת להרגיש חיבור או קירבה כלשהי. לאבד את היכולת להיות במקום של אור גבוה. את היכולת להיות שמחה. את היכולת להיות כל כולי בתשובה.

הגלות הזאת בעצם מעמעמת את האורות שדולקים בתוכי וגורמים לי להגביה עוף, הגלות הזאת מאלצת אותי לנחות על הקרקע ולהבין שלא תמיד אפשר להישאר במעוף הציפור. לא תמיד אפשר להיות קרוב.

אני מרגישה כמו חייל שנטשו אותו באמצע המערכה, באמצע קרב עייף במיוחד שרק ליודע תעלומות ברורה התוצאה הסופית, ורק הוא יודע כמה שאני טובה בלהפסיד.

רק הוא יודע שמעולם לא הצטיינתי במלחמות או בלכבוש יעדים אסטרטגיים, רק הוא יודע שתמיד העדפתי להכנס פנימה וללמוד את הלקח, ללמוד את הסיבה שבגללה ידי תמיד על התחתונה.

חיפשתי משהו שידליק עבורי את האור בחזרה. משהו שיצמיח את הכנפיים ויתן לי תנופה, שאצליח  להתרומם קצת מעל האדמה. שאצליח לתפוס את הזרם הנכון של האוויר.

ניסיתי לשמוע שיעורים ולקרוא אמירות של חכמה שיצליחו לחדור את המעטה של הגלות, את המעטה של השכבה שלא מאפשרת לי להיכנס בשערי הקדושה.

ניסיתי להתבונן שם בפנים ולבדוק איפה טעיתי. איפה נעלמתי בתוך כל המחוייבות שלא נגמרת. איפה ברחתי לתוך ערימות הכביסה, איפה חייתי לצידם של מחוגי השעון שמאיצים בי לסיים את כל העבודה.

ניסיתי לשיר, ואפילו לנגן בגיטרה שאני כל כך אוהבת, ועדיין הייתי שם בגלות. עדיין הייתי בגלות של הלב. הלב הזה שלפעמים מפנה עורף ושוכח שיש דבר כזה "הוראות יצרן".

המשכתי לחפש בכל קרן של רחוב אחרי האורות שחמקו ממני והשאירו אותי אבודה, הבנתי אחרי  הכל שבעצם אין עצה ואין גם תושיה.

הבטתי לשמיים שהיו מדהימים וגרמו לי להחסיר פעימה, וביקשתי מאבא שיעשה איתי חסד שנקרא "השבת אבידה". ביקשתי שיעשה חסד עם מי שמבקשת את הקירבה.

התחננתי על נפשי שיחזיר לי אותי. שישיב אלי את שאהבה נפשי. שיחזיר לי את הריח ואת התשובות, שיחזיר לי את התפילה בלילות. שיחזיר לי את הלהבה המתוקה והמחממת ושיאמר די לגלות הממושכת.

נקודת ההתחלה

בס"ד

 

פעם חשבתי שאני מספיק חזקה לשמור על עצמי. לשמור על המשפחה, לשמור על הרוח, על הגשם. על כל מה שקורה איתי בחיים האלה. סברתי שהכל בשליטה.

חשבתי שאני יכולה לשמור על הפתחים מרוחות פרצים. מסערה פתאומית שמשאירה אחריה הרס. שמשאירה אחריה חורבן שלם של שברים ושאלות שלא נגמרות.

חשבתי שזה אפשרי להיות איתן ובו זמנית לפתוח את החלונות מבפנים. שזה אפשרי להניח את הרגליים בשני הכיוונים. בשני העולמות המנוגדים זה לזה.

בכל פעם שאני מגיעה לעשרה בטבת אני מקבלת תזכורת כואבת לנושא הפתח. לשמירה על הפתחים, שברגע אחד של חוסר תשומת לב יכולים להפתח לכל עבר.

אומרים לנו חכמים שאם צום עשרה בטבת יחול בשבת, לא דוחים אותו, ומאידך אם צום תשעה באב יחול בשבת, דוחים אותו.

ותמיד שאלתי את עצמי איך ייתכן שערה בטבת, שמדבר על תחילת המצור כל כך חמור?, הרי בתשעה באב נחרב הבית. נחרב הבית של מלך מלכי המלכים, דבר שהשאיר צלקת בכל לב יהודי. צלקת שנמצאת בתוכנו כל הזמן.

ומסבירים לנו חלק מהמפרשים או יותר נכון מצביעים על עשרה בטבת כעל הפתח. על הרגע שבו התחיל המצור על ירושלים. הרגע שבו התחיל הכל.

זה הרגע שבו לא עמדנו על המשמר. לא אטמנו את החורים שבסופו של דבר הביאו לטרגדיה קשה במיוחד. לפצע מדמם שלא הגליד עד עצם היום הזה.

חז"ל רצו לומר לנו לשים לב לנקודת ההתחלה. לשים לב לנקודה שבה החצאית מתחילה להתקצר, והמטפחת זזה אחורה. לשים לב לנקודה שבה אני מתחילה לפתוח את הגדר, את הגבול שהולך ומתרחק בכל יום.

הקלות או המהירות שבה אפשר להגיע לחורבן של בית. לחורבן של קדושה היא בלתי נסבלת. היא מקוממת, מכעיסה. היא בעצם אגרוף קר בבטן הרכה.

השגיאה הרווחת היא שאנחנו מספיק יציבים, שאנחנו מספיק חזקים בכדי שזה לא יקרה לנו, אבל אסור לשכוח שאנחנו רק בשר ודם, ויצר הרע הרבה יותר מתוחכם מאיתנו.

בצום הזה צריך לזכור את הפתח. את השריטה הראשונה, את הדפיקה הראשונה בדלת, את הידית שהסתובבה והכניסה פנימה רוחות זרות.

עשרה בטבת זה שעון מעורר. זה אזעקה שקוראת לכולנו לשים לב ולשמור היטב על ההתחלה. לשים לב שלא יתחיל מצור חדש, לשים לב לגבולות. לגדרות. לשים לב שאף אחד לא יפרוץ לנו את החומות.

 

תובנות של ענווה

 בס"ד

לפני שפעמוני התשובה הדהדו לי בתוך הלב הייתי בטוחה שאני הבן אדם הכי צנוע וענו בעולם. הייתי בטוחה שהאגו ממני והלאה. הייתי משוכנעת שהגאווה שמורה לכל אלו שהולכים עם הראש למעלה.

לא ידעתי שהשיעור הכי קשה בעולם זה שיעור בענווה. נסתרה מעיני העובדה שאגו זה דבר מתעתע. שאגו יכול להתחבא במקומות הכי לא צפויים אבל הכי נגישים שיש.

השיעורים התחילו לדפוק על דלת הבית, והביאו איתם תובנות של חיים, תובנות שלעיתים נקנו בדמעות. תובנות של ענווה. תובנות של דעת.

הבנתי קצת באיחור שענווה זה לדעת את מקומך ואת מיקומך בעולם. זה בעיקר לדעת שיש אנשים שונים שחושבים אחרת ממני, וזה עדיין לא הופך אותם לפחות חכמים, או פחות יודעים.

הבנתי שענווה זה אומר שלא תמיד ישנה אפשרות לקצר תהליכים, שלא תמיד כדאי לדחוק את השעה. שלפעמים יש דברים שצריכים את הזמן שלהם, זמן שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצון שלי.

ענווה זה לדעת שאני לא רוצה וגם לא יכולה לשנות אף אחד, ואם אתפלל על זה הרבה אולי אצליח לשנות משהו קטן בעצמי.

ענווה זה בעצם לוותר על עמדת השופט, ולבחור מלכתחילה לא להיות תמיד צודק. זה לדעת שאני זה אני, והשני זה השני. ושנינו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים.

ענווה זה לדעת לשפר את יכולת ההקשבה. להבין שזאת אומנות כשלעצמה. זה לדעת להקשיב לקול של הבריאה. זה לדעת להקשיב לניגון העדין של הנשמה.

ענווה זה לדעת להודות על האמת. אותה האמת שמצביעה על החולשות ונקודות התורפה, אותה אמת שמגלה לי איפה מונחת בתוכי הגאווה. איפה מונחת הקנאה.

ענווה זה לדעת שיש רק כח אחד שמניע את הכל, ואין לי בעצם תפיסה וידיעה בו כלל. זה לדעת שאין לי את האפשרות להבין, זה הידיעה המנחמת שאני יכולה רק להאמין.   

ענווה זה להרגיש את הזמניות, את האפסיות. את הארעיות שלי בחיים האלו. זה לדעת שהכל בסוף עובר, זה לדעת שרגע אחד שפספסתי לא בהכרח חוזר.

ענווה זה כשהלב נקי מהקפדה, זה כשהלב נקי משאריות של שנאה. זה לדעת להתמקד במה שטוב, זה לראות שהחושך של השני, זה בעצם נקודה אחת של אור.

ענווה זה לדעת ליהנות מהדברים השגרתיים, זה לשאוף לחיות חיים פשוטים. זה להבין שסוד האושר טמון בעובדה שכל מה שיש לי זאת מתנה אחת גדולה.

אני עדיין תלמידה בבית הספר שקוראים לו ענווה. אני עדיין נמצאת בהמתנה. ממתינה עם אותה תפילה שנאמרת בלחישה. אני עדיין לומדת לחיות עם הגעגוע אל השם יתברך. עם הגעגוע אל הקירבה. אני עדיין לומדת את הקסם שמביאה איתה הענווה.

 

 

כמו האדמה

 בס"ד

 

גשם ראשון של תחילת הסתיו תמיד עושה לי התרגשות. שמחה גדולה בלב על עונה שמתחלפת. על משהו חדש שעומד להתחיל.

הכי כיף זה לקום בבוקר ולשמוע את טיפות המים נוגעות בקרקע. נוגעות באדמה שכל כך מחכה. כל כך משוועת למשהו.

רק לנשום את הריח שמגיע. את האוויר שמתחיל להתנקות, את השמים שמקבלים גוון של אפור. גוון של עצבות מתוקה שמחלחלת לתוך הלב, ומבינים שהגיע זמן רטוב.

בעולם כזה מבולבל שלא יודע להחליט מה הכי נכון בעבורו אני מנסה להקשיב לבריאה. אני מנסה להתבונן בעונות המתחלפות ובמחזוריות שלא מפסיקה אף פעם.

מאז הגשם האחרון שירד אצלי ברחוב, כל כך הרבה דברים קרו. כל כך הרבה התרחשויות. התלבטויות. כל כך הרבה תפילות שנלחשו באמצע הלילה.

כל כך הרבה אנשים היו עסוקים בלקחת את הילד לרופא. כל כך הרבה אנשים חלו בקורונה. כל כך הרבה דעות. כל כך הרבה פרצופים.

כל כך הרבה דברים נקנו השנה. כל כך הרבה דברים נאמרו. כל כך הרבה דמעות נשפכו. כל כך הרבה אנשים הביטו לשמים.

הכל זה כל כך. שאי אפשר לספור את כל הלבטים. את כל המחשבות. את כל העשייה. את כל החיים. את כל החדלון. את כל הנשימות של הנשמה.

הרבה מהרבה קורה כאן בכל רגע נתון, ואיכשהו זה מרגיש לי לפעמים כמו הר גדול שאי אפשר לטפס עליו. כמשהו ענק שאי אפשר בכלל לבדוק כמה הוא שוקל.

ועם הטפטוף של הגשם שמרטיב את הכביסה, אני בעצם מבינה שהחיים חזקים מאיתנו. החיים ממשיכים הלאה. החיים ממשיכים עם הקורונה ובלעדיה. החיים ממשיכים עם החיסונים ובלעדיהם. החיים לא נעצרים אף פעם.

אי אפשר שלא לראות מתוך הטיפות השקופות, שיש רק אחד שמושך בחוטים ויודע מה הכי טוב עבורנו, וכל זמן שאנחנו עדיין כאן, אולי זה הזמן להניח בצד את כל הדאגות. את כל המחלוקות, את כל מה שנשגב מבינתנו, את כל מה שגדול עלינו.

ואולי הגיע הרגע ללמוד מהאדמה שרק יושבת ומחכה, איך זה לחיות חיים של המתנה. איך חיים בידיעה ברורה שיהיה בסדר. ואפילו בסדר גמור. אולי אני צריכה ללמוד מהאדמה איך להיות מתמידה בהמתנה, מבלי לדחוק את הדברים בכוונה.

אני צריכה ללמוד ממנה איך מחכים בסבלנות לישועה. איך מחכים לגשם שיבוא וישטוף את הכל, איך מחכים ושומרים על זכות השתיקה. איך מחכים בסבלנות שהכל יצמח בחזרה.

קרובה לטבע ! - חדש

 בס"ד

 

"אז מה בדיוק את אוכלת?", זאת בדרך כלל השאלה הראשונה שאני נשאלת. "ומה את עושה בשבת?" וזה רק הולך ומחמיר ומגיע לשאלות הרבה יותר קשות על הבעל והילדים, ועל כל מי שאי פעם התארח אצלנו בבית.

אחרי הסברים קצרים והתנצלויות קטנות שבדרך כלל לא מתקבלות על הדעת אצל השומע, זה נגמר באנחה קורעת לב של רחמים ובהתכווצות של הגבות.

בכל פעם ששומעים שאני טבעונית, ולא מלידה, כל כך הרבה שאלות צצות ועולות. כל כך הרבה קושיות נזרקות לעברי.

והכי מפתיע אותי זה החמלה. זה ההשתתפות בצער שמגיעה באותו הרגע שמבינים שנפרדתי מהרבה דברים אהובים וטעימים, וביניהם גבינה צהובה, בולגרית ומה שביניהם.

אני חייבת להסביר שזה לא היה משהו מתוכנן מראש, ואם לפני הרבה שנים היו אומרים לי שרוב התפריט שלי יכלול סויה ושקדים, הייתי צוחקת ובטוחה שמישהו פה התבלבל. מישהו כאן טעה בכתובת.

אולי יש כאלה שלא יסכימו איתי אבל במהלך הזמן הבנתי שאכילה היא חלק בלתי נפרד מעבודת השם. היא חלק בלתי נפרד מההקשבה לנשמה. מההקשבה לעצמי.

הרגשתי מתישהו שהלכתי לאיבוד בתוך כל העומס, בתוך כל ההיצע הגדול עד שזה הפך להיות למשהו מרכזי מאד בחיים שלי. משהו שכבר מזמן הפך להיות יותר מצורך בסיסי.

מהתבוננות קטנה הבנתי שאני נשלטת ע"י בורקס ומשולש של פיצה, ולפעמים אחרי מעשה הייתי מבינה כמה קל לשבור אותי עם עוד פרוסת עוגה.

אז אחרי קילומטרז' ארוך של ביסים מיותרים ושל כניעה מראש לעוד מנה של פלאפל, ביקשתי לעצור. ביקשתי לבדוק למה הספורט האהוב עלי זה לרוץ למקרר.

אחרי שאספתי את כל הנקודות, עשיתי פעולות פשוטות של חיבור וחיסור, ומצאתי שהכי טוב לי זה להיות קרובה לטבע. הכי טוב עבורי זה להיות טבעונית.

כל כמה חודשים משהו אחר ירד מהתפריט ופינה את מקומו למשהו ירוק, למשהו שלא גורם לי ללכת לישון מיד אחריו, ולהבטיח לעצמי שיותר אני לא נוגעת בזה.

הייתי תלמידה מתמידה של צמחים, של חליטות, של הרבה ריחות וניחוחות שכבר נשכחו בתוך כל התעשייה שעוטפת אותנו מכל עבר. הייתי תלמידה של הבריאה כולה עם כל הטוב שיש לה להציע לכולנו בכל רגע נתון.

הייתי ונשארתי תלמידה שמחפשת ללמוד את הדרך הבריאה. את הדרך שהיא נכונה בשבילי.  שמחפשת להגיע לאיזון הנכון. לאיזון שנמצא בין ההקשבה לבין העשייה. האיזון המדוייק שיביא אותי לחיבור בין גוף לנשמה.

 

הקלות הבלתי נסבלת - טור חדש

 בס"ד

 

יש רגעים שבהם אי אפשר להבין את הקלות הבלתי נסבלת. את המעבר המהיר ממצב אחד למשנהו. את מה שמוגדר כחוט השערה. את מה שהכי קרוב למצב של נפילה.

יש נקודות של זמן שעוברות דרך מחשבות. דרך ריח שהיה מוכר בעבר. דרך ניגון שהיה חלק מהחיים, ונמצא אי שם בצד השמאלי של הלב ומזכיר את מה שהייתי בטוחה שכבר נשכח ממני.

יש ימים כאלה שבהם אפשר להבין כמה קל לאבד גובה. כמה זה פשוט ללכת לאיבוד בתוך כל העולם המבולבל, מבעד לזגוגית של החלון. מבעד למיתרים הדקים.

בכל פעם שנדמה שהצלחתי להגיע לישורת האחרונה. שהצלחתי לכבוש עוד פסגה של כעס. עוד מארב של יצר הרע, מגיעה מפולת של שלגים. מפולת של רגשות.

אותה מפולת שדואגת לשלוח מכתב לנמען שכותב עכשיו. מכתב שמתזכר שאני רק בשר ודם. שאני רק סוג של נווד. מהסוג שנודד בין השמיים הרחוקים לארץ המתעתעת. בין השמיים הגבוהים לבין הארץ העייפה שמייחלת לקצת כח.

אותה מפולת זמינה שמחכה לשעה הנכונה. אותה מפולת שאורבת בפינה ומחכה שלרגע אחד לא אחזיק חזק. שלרגע אחד אעזוב את היד, שאוותר על המאמץ.

מפולת שמביאה איתה את התובנה שהדחקתי עד עכשיו. את הזמינות של המחשבה שמסבירה שזה עדיין שם. שאני עדיין באותה נקודת המוצא. שאני עדיין בגלות.

גלות שמרגישה כמו טיפוס על קיר חלק. טיפוס בלי הפסקות ביניים. בלי עצירה לשתות מים. בלי אפשרות לנוח וליהנות מהרוח שנושבת. בלי אפשרות ליהנות מהנוף. מהמבט לאחור.

גלות שאינה יודעת נשימה עמוקה מהי. גלות ארוכה ולא יציבה. גלות שנמשכת מחוץ לכתלי הבית. מחוץ לקדושה. מחוץ למחנה.

כמה תפילות צריך להתפלל בכדי להישאר על הקרקע. בכדי לא לברוח לשדות, בכדי לסגור את כל הפתחים. בכדי לסתום את כל החורים שדרכם אפשר לצאת.

כמה רחמים של שמיים צריך על מנת שהאור לא ידעך אף פעם. שאלומותיו ימשיכו להאיר בתוכי וישאירו אותי חזקה. ישאירו אותי קרובה.

כמה הכרת הטוב צריכה להיות על התהליך. על השמירה. על העטיפה שלא ממהרת לעזוב. כמה הכרת הטוב צריכה להיות בי על מה שלא מובן מאליו.

הכרת הטוב על החמלה שנמצאת בחיים של הרוח. על הטיפוס, על המלחמה. הכרת הטוב על הגילוי  של הרוממות. הגילוי של המלכות. הכרת הטוב על הגילוי המנחם של האפסיות.

 

נקודה בפרשה

 בס"ד

בפרשת שלנו השם מצווה את אברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". 

השם מצווה את אברהם ללכת. לצאת מהמקום הקבוע , מהארץ ומהמולדת. 

לצאת מכל מה שהוא רגיל אליו. תמיד חשבנו שזה מאד קשה לטפס על הר גבוה, 

או לרוץ כמה קילומטרים ביום, אבל החלק הכי קשה זה לצאת מאזור הנוחות.

זה לצאת מההרגלים.

 ברגע שנצליח להשתחרר מכל הקבעון המחשבתי ונצא לרגע מעצמנו, 

אז נוכל להרגיש אמונה. אז נצליח להרגיש אלוקות כי ההרגל כבר לא יפריד 

בינינו לבין השם.

ואם נשים לב למילה 'הרגל', אפשר יהיה לראות שזה אותיות 'להרוג'.

לפעמים, בכדי ללכת אל המטרה צריך להרוג כמה הרגלים שעומדים בדרך. 

לך אליך - פרשת לך לך

 בס"ד

  

כשהתחלתי לחזור בתשובה, הייתי בטוחה שכולם צריכים להיות שותפים. שכולם צריכים להיות יחד איתי במקצה השיפורים הארוך ביותר בעולם, ולרוץ קדימה.

לרוץ למקום שבו אתה מביט במראה ויודע חסרונך. יודע ומכיר את חוסר השלמות. את כל מה שחשבת שאתה כן. את כל הבטחון, את כל כריות האוויר.

רציתי להשפיע. לעשות שינוי בלבבות. לומר לכל מי שנקרה בדרכי שהדבר הכי מרגש בעולם זה לעבוד את השם. שהכי מעורר את הלב זה החיפוש הבלתי נגמר אחרי בורא עולם. אחרי הנשמה. אחרי הרוחניות. אחרי הענווה שמבצבצת לה מידי פעם.

הייתי בטוחה שאצליח לעשות מהפך באנשים. שאצליח לגרום להם להביט הכי עמוק שאפשר, הייתי בטוחה שאהיה משכנעת מספיק, כמו אור השמש בצהרי היום, שאצליח לשנות את העולם.

אחרי הרבה שנים של שיחות שנמסרו, וטורים שנכתבו, הבנתי שאין לי את היכולת לשנות את העולם, ולמרבה הצער לא נראה לי שיש בי את היכולת להשפיע.

בפרשה שלנו אומר בורא עולם לאברהם אבינו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואומרים המפרשים שהשם יתברך בעצם אומר, "לך לך". שזה אומר "לך – אליך". לך לרוחניות. לך לפנימיות.

השם מבקש שנכנס פנימה. שנבדוק מה לא בסדר אצלנו. שנבדוק כמה פעמים הגענו לכעס. כמה פעמים הגענו לעצבות. שנבדוק את הגאווה שנמצאת בתוכנו, וגורמת לנו להרגיש עליונות על מי שגר איתנו באותו הבית.

כשמלך העולם אומר "לך לך", הוא למעשה מצביע על דלת הכניסה. הוא מבקש שנכנס לנבכי הנשמה, ובעיקר נבדוק את הסוגייה שקוראים לה "למה". הוא מבקש שנשאל את השאלות הכי קשות. שנפשפש במה שעשינו ובמה שלא עשינו. שנביט אחורה ונראה אם השתניתי מהשבוע שעבר. אם השתניתי מיום האתמול. אם השתניתי מלפני שעה.

הבנתי שאין בי את היכולת לגרום לאחרים לשמוע את הציווי הזה שקורא לכל אחד ואחת מאיתנו "ללכת אליך" ולפתוח מגירות נעולות. הבנתי שאני יכולה למשוך אך ורק את עצמי לקולו של אבא. אותו קול שמבקש ממני ללכת אל "הארץ אשר אראך".

אשתדל לא להתבלבל מכל הרעשים שמסביב ואשאיר את האוזן שלי במצב של האזנה מתמשכת. במצב של שמיעה מדוייקת. אשתדל להיות תמיד במצב של "לך לך". במצב של בדיקה, של שאלה. וגם להיות מספיק אמיצה להתמודד עם התשובה.

אני מקווה שאצליח בסוף התהליך המרתק והפוצע משהו, להגיע למקום של חיבור. למקום שבו מתירים את הספקות. אני מקווה שאחרי כל ההליכה המייגעת, אצליח להגיע אל הארץ המובטחת.

 

 

 

 

 

שבת שלום

 בס"ד

כמה טוב שבאה שבת.

כמה טוב שהכל ייסגר 

ולרגע ייגמר.

אחרי שייגמר

 בס"ד

מה שיישאר אחרי שייגמר

זה אותם רגעים של הבנה

אותם רגעים של גילוי

אותם רגעים בלי דופק בכלל

מה שיישאר אחרי שייגמר

זה רק אבק של שאלות

ואנחות כואבות.

לפעמים

 בס"ד

לפעמים זה מרגיש כמו ללכת לאיבוד. כמו לאבד את התחושה. להרגיש קצת משונה.

לפעמים זה כואב ברגליים, ולא נותן מנוחה. מנסה לעצור אותך בדרכך אל הנשמה.

לפעמים הלב מפחד מלדעת את ההרגשה. מלדעת את האמת בתוך המלחמה.

לפעמים זה רק ענין של החלטה. להמשיך הלאה בתוך כל המבוכה.

הצילני נא

 בס"ד  

כשיעקב אבינו מבקש מהקדוש ברוך הוא שיציל אותו מעשו הרשע, הוא אומר

 "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, 

כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשתי מחנות. הצילני נא". 

יעקב אבינו קודם כל מודה לבורא עולם על החסדים. 

על העובדה שהוא ברח מעשו רק עם מקל, ועתה הוא הולך לפגוש אותו כשיש לו 

כבר 2 מחנות (מחנה רחל ומחנה לאה). 

ומכאן אנחנו צריכים לקבל מוסר על הדרך שבה מבקשים מהקדוש ברוך הוא בקשות. 

קודם כל צריך להודות, ולפרט את החסדים, ואחר כך "הצילני נא. מיד אחי. מיד עשו".

להתחיל מחדש....

 בס"ד

ביום שאחרי אני מסתכלת אחורה. מנסה לעשות סיכום ביניים. מביטה אל מה שהיה כאן כמה שבועות לפני. מנסה למצוא את התשובה לריקנות הגדולה שמתפשטת בתוכי. את התשובה לאי היכולת להתחיל מחדש.

עד לא מזמן חודש אלול היה כאן. ולקח ממני הרבה אמת. בחודש הזה נשברו אצלי כמה חומות. חומות שדאגתי לבנות במהלך חיים שלמים. חומות ששמרו על שקרים. על העמדת פנים ועל אגו מנופח.

השתדלתי שלפחות בחודש אלול הווידוי שלי יהיה אמיתי. שיהיה בו משהו נקי בלי נגיעות. וידוי שישאיר אותי על הקרקע ויאפס אותי ממחשבות זרות.

אחר כך הגיע ראש השנה שהפעם היה מלוח והוציא ממני הרבה דמעות. הרבה תובנות על מה שלא הספקתי לעשות. על המוגבלות שתופסת אותי בכל פעם שאני יוצאת לדרך ומבקשת את קרבת השם.

מיד אחרי הגיע יום כיפור שהזכיר לי שאני לא אוהבת לצום, ושאני לגמרי תלותית בכל מה שקשור לקפה הפוך בבוקר, ולעוגיית שוקולד מתוקה במיוחד, עם הרבה גלוטן וסוכר לבן.

בכל פעם שאני צמה מתחוור לי שאני עדיין לא בדרגה של מלאכי השרת, ושסיגופים זה לא בשביל אנשים חלשי אופי כמוני שלא זזים מהמחוגים של השעון, ומהדלת של המקרר.

והנה הגיע חג סוכות שלקח ממני את השארית האחרונה של הבטחון והוציא אותי החוצה לאוויר העולם. להזכיר לי שאני אורחת לכמה רגעים בודדים בחיים האלה, ולפני שאקבל תעודה של "פג תוקף", רצוי  מאד להתעורר ולהבין שעוד מעט זה נגמר.

ולפני שבכלל שמתי לב, הגיע הושענא רבה שהציב בפני מראה פוצעת, שהבליטה את התסמונת שאיתה נולדתי. סוג של בעייתיות בריצה למרחקים ארוכים. בעיה שנקראת חוסר התמדה ואי עמידה במטרות שהצבתי לעצמי. סוג של תסמונת שיוצאת דווקא במטרים האחרונים למרוץ.

ואחרון חביב זה שמיני עצרת. חג שכולו שמחה, חג שלחש לי באוזן שאני בעצם בן אדם שמאד אוהב את עצמו וגם את השגרה, והוכיח אותי שעדיין לא עבדתי מספיק על הנושא הזה שנקרא שמחה. שמחה שנגזרת מאמונה פשוטה ותמימה.

יש בי תחושה שהאינטנסיביות של הדברים גרמו ללב שלי לעבוד קצת קשה בשבועות האחרונים. הלב היה עסוק בלהדביק את הפער. בלהגיע לנקודת האמת. בלהגיע לדיוק הנכון של הדופק שלא תמיד פועם באופן סדיר.

ואין לי מושג איך אני ממשיכה הלאה. איך אני קמה ומתחילה את הכל מחדש. איך אני מצליחה לא ללכלך שוב פעם את הלב. איך אני מצליחה לא להיכשל. איך אני מחדשת את הצעקה לשם.

וכל מה שנשאר זה רק להביט לשמים ולבקש רחמים. לבקש חמלה משוכן מרומים. שלא יעזוב את אלו שנשארו מאחור, שלא יעזוב את אלו ששברו את החומות. שלא ישכח את אלו שנשארו בלי כוחות.

 

 

 

 

שמחה של תורה

בס"ד

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשהמודעות האישית משתנה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים מה הרצון האמיתי של הנשמה. 

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים שעכשיו זה הזמן לעשות את השינוי.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים את הלב נפתח באופן גלוי.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו יודעים שהגיע הזמן להשאיר את הכל מאחור 

וללכת אחרי הקדושה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מתחילים לפסוע בשבילים של התשובה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים שיש מי שדואג אותנו לחבק.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מבינים שיש לנו אבא שתמיד יודע לחזק.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו חשים את הנועם שיש ביראה,

ואת הניחוח הממכר שיש באהבה.

שמחה אמיתית בתורה מגיעה כשאנחנו מרגישים את הקסם האינסופי שנקרא אמונה.

הכי

 בס"ד

הכי רחוקה מהאמת.

הכי רחוקה מההבדל.

הכי רחוקה מנקודת החיבור.

הכי רחוקה מהנשמה.

הכי רחוקה מהנשימה.

הכי רחוקה מהיראה.

הכי רחוקה שרק אפשר... 

כואב. 

רגע לפני

 בס"ד

רגע לפני שהכל מתהפך בעולם השקר ומגלה את האמת.

רגע לפני שאני מביטה למעלה בשמים ומוצאת נחמה.

רגע לפני שהשמש תכווץ את הקרניים שלה ותיגע בנו בעדינות.

רגע לפני שהשופר יחתוך את הלב ויוציא ממנו טיפות אדומות.

רגע לפני שהקפה יתקרר ויזכיר לי שהזמן שלי בורח

רגע לפני שהעייפות שולחת בי זרועות כואבות שמגיעות עד הקצוות

רגע לפני שהסוף דופק בחלון ושואל אותי מדוע...

אני רק מבקשת ממך שתתן לי כח. 

אין לי מה לתת לך

 בס"ד

מסופר שהנועם אלימלך זצ'ל היה יושב בערב ראש השנה ומונה את העבירות שעשה. 

לאחר שהיה מסיים היה אומר

 'ריבונו של עולם, אין לי מצוות לתת לך, חוץ מהלב השבור שלי'. 

לפעמים כל מה שיש לנו לתת לקדוש ברוך הוא זה רק אנחה אחת כואבת שיוצאת מלב שבור. 

אנחה על כל מה שלא הספקתי. על הברכות שלא ברכתי. 

על התפילות שלא התפללתי... ועל כל מה שלא הצלחתי לעשות. 

אנחה אחת קטנה שהיא עולם ומלואו. אנחה אחת שמעידה על רצון.

 על תחושה של החמצה.

 יום אחד אבא שבשמים יאסוף את כל האנחות כולם ומהן הוא יבנה את בית המקדש.

רבה אמונתך

בס"ד

                                                       בבוקר אנחנו אומרים

 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'. 

ונשאלת השאלה למה התוספת הזאת של 'רבה אמונתך'. 

לכאורה היא אינה שייכת לפסוק.

 ומסבירים לנו המפרשים שהשם יתברך מאמין בנו.

 אבא שבשמים מאמין בנו שביום הזה נעשה את השליחות. 

שביום הזה נקיים את הרצון שלו. שביום הזה נעשה את הדבר הנכון ונחזור בתשובה. 

מי יתן ונזכה להאמין בעצמנו כמו שאבא שלנו מאמין בנו. 

למה לא הייתי זושא

 בס"ד

 מסופר שרבי זושא זצ"ל היה אומר

 "אינני חושש שמא יתבעו ממני בעולם הבא דין וחשבון מדוע לא הייתי כמשה רבנו,

 וכי יש לו לזושא אותם כשרונות ואפשרויות שהיו למשה רבנו?

 אולם חוששני מה אעשה ביום הדין כאשר ישאלוני מדוע לא היית כפי שזושא צריך להיות..". 

לעניות דעתי אחד מהדברים הכי קשים בעבודה הרוחנית  זה להיות 'אני'. 

זה להיות אתה עצמך כפי שהשם יתברך ברא אותך. 

בלי להעמיד פנים, ובלי לנסות להיות מישהו אחר. 

מידי פעם תעצרו להתבונן ותגלו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזים בנסיון להרשים את הסביבה.

 אנרגיה שלוקחת מאיתנו את הכוחות ואת המיקוד בעבודת השם. 

רגע אחד של התבוננות אמיתית יכול לחולל בכם שינוי ולהוציא אתכם לדרך חדשה.

 הדרך להיות 'אני'.

תשובתי - טור לראש השנה - לא לפספס !

  בס"ד

 

בכל פעם שאני חוזרת בלילה מאוחר אני ניגשת לחדר שלה. מבקשת לחבק אותה. לחבק חזק. להקשיב לנשימות הקטנות שלא מרגישות את הנוכחות שלי. שלא מרגישות את הדמעות.  

בכל פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הלב שלי דופק. מרגישה את הלב מחסיר פעימה.  מחזיר אותי לימים אחרים, ימים שבהם לא הכרתי את הריח, ימים שבהם לא הכרתי את הניחוח הממכר.

בכל פעם שאני מחבקת אותה אני מרגישה את הרחמים האינסופיים. אני מרגישה את העדות לרחמים של השם. אני מרגישה את הרחמים שלא נגמרים.

לא מזמן אמרתי לה, לבתי הקטנה, הללי, שהייתי צריכה לקרוא לה "תשובתי". הייתי צריכה לקרוא לה תשובה. כי מבחינתי היא הניצחון הקטן שלי. היא הילדה הקטנה שמזכירה לי שהקדוש ברוך הוא מוחל וסולח. היא זאת שמזכירה לי שתמיד ישנה הזדמנות חוזרת. היא זאת שמזכירה לי שאף פעם לא באמת נסגרת הדלת.

ברור לי לגמרי שעדיין לא חזרתי בתשובה. או שהצלחתי איכשהו לחצות את הקווים. ברור לי שעוד לא הצלחתי להצמיח את הפרחים שדרכתי עליהם כמה שנים קודם לכן.

ברור לי שאני עדיין באמצע הדרך. שאני עדיין במעלה הגבעה. שאני עדיין מבררת לעצמי את הנפילות ואת העקבות שהשארתי אחרי בחולות. עקבות של רגליים שרעו בשדות של זרים. רגליים שרעו בשדות של אחרים.

לפעמים יש בי תחושה שאולי אף פעם לא אצליח לעשות את הבלתי אפשרי. שאולי לא אצליח להשתנות באמת, שאולי לא אצליח להדביק את הפער הגדול שנוצר.

זה תחושה שלא עוזבת אף פעם. זאת תחושה שמלווה אותי די הרבה שנים ומחזיקה לי את היד  מהרגע שאני קמה בבוקר. משאירה אותי להתמודד עם ההשלכות. להתמודד עם התוצאות. עם המציאות העכשווית.

מציאות שאף פעם לא למדתי איך חיים איתה באותו החדר. איך חיים איתה באותו הבית. מציאות שאף פעם לא למדתי איך חולקים איתה את אותו הלב. אותו הלב שמסרב לקבל תנחומים.

אותו הלב שלא מפסיק להתגעגע. אותו הלב שלא מפסיק להרהר בתשובה. אותו הלב שבוכה על איבוד של ימים ועל חוסר הידיעה. לב שבוכה ומבכה על חוסר ההבנה.

אני עדיין לומדת את השפה הנסתרת. את הדיבור הנכון. המדוייק. אני עדיין לומדת להקשיב לנשמה. להקשיב לכאב. לחולשה. אני עדיין מגששת באפלה ומנסה למצוא את ההרהורים של התשובה שיחזירו אותי הביתה. שיחזירו אותי לחוף מבטחים. שיחזירו אותי למנוחה.

"תשובתי", הייתי צריכה לקרוא להללי הקטנה. תשובה שהיא כולה מתנה שניתנה. מתנה שקיבלתי  אחרי שראיתי את השמיים בפעם הראשונה. אחרי שהבנתי שיש משהו אחר שמניע את העולם. אחרי שהבנתי שאני רוצה את הקירבה.

החיבוק הזה הוא העדות הכי נאמנה. הכי חותכת. הכי מכאיבה בבטן הרכה. חיבוק שכולו שמחה עצומה. חיבוק שאיתו אני מגיעה לראש השנה.

 חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין על מה שעשיתי ועל מה שלא עלה בידי. חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין על מה שהתרתי ועל מה שאסרתי, על חוסר תום הלב שיש במעשיי ועל השאריות של העבר שעדיין מנקרות בראש ולא נותנות מנוח.

חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין בהכנעה גמורה, ובכריעה של ברך. חיבוק שאיתו אני נותנת את הדין בהרכנת של הראש על ההחלטות שמתקבלות, חיבוק אוהב שכולו מטפטף מדמעות.

ועם החיבוק הזה אני מבקשת לומר תודה. אני מבקשת ללחוש את ההודיה. הודיה על ההזדמנות היקרה שקיבלתי. הודיה על האפשרות להיות חלק קטן מהמסע. חלק קטן מהמסע המרתק ביותר בעולם שנקרא תשובה.