לטפס אל ראש ההר - טור חדש!

בס"ד

הייתי רוצה לטפס אל ראש ההר ולצעוק. לומר למי שאמר והיה העולם שזה קשה. שזה מעל ומעבר ליכולות שלי.

הייתי רוצה לעלות על מגדל הכי גבוה שיש, ולומר למי שברא שמים וארץ שאין בי את האפשרויות שהוא מייחס לי.

הייתי רוצה לרוץ במדרגות המפותלות ולומר למי שבורא ניב שפתיים שהחולשה נמצאת שם תמיד ושולחת בי זרועות.

הייתי רוצה לרוץ במעלה הגבעה המחודדת ולומר לשוכן מרומים שאני עדיין קטנה. אני עדיין לא מסוגלת לעוף כל כך גבוה.

הייתי רוצה לצעוד בשביל המאובק מעפר ורוח נודדת ולומר למלכו של עולם שהציפיה ממני היא לא הגיונית. היא רחבה מיני ים.

הייתי רוצה לשרך את רגלי בדרכים השונות ולומר לאדון הרחמים שזה גדול עלי. שזה מרגיש כמו נעליים במידה שלא שייכת לי.

הייתי רוצה לנדוד למחוזות אחרים. למקומות שחוץ ממנו אף אחד לא נמצא שם, ולומר לו את האמת. לומר לו שאני לא ממש מצליחה. שאני לא ממש יכולה.

הייתי רוצה להסביר לו שאני יותר מידי פעמים נופלת. שאני יותר מידי פעמים מתרסקת. שאני לא ממש מסוגלת. שאין בי את האמונה הנדרשת בכדי לקום בכל פעם מחדש.

הייתי רוצה לחפש אותו בתוך הלב ולהסביר לו שזה חזק ממני. שיצר הרע מהתל בי. ומנצח אותי כבר בסיבוב הראשון. משאיר אותי בלי טיפה של כבוד.

הייתי כל כך רוצה ללכת ליער גדול מלא בעצים. ולומר לו שאני מבקשת את הרחמים. שאני מבקשת מלפנים משורת הדין. שאני מבקשת את העזרה.

שאני מבקשת שיעזור לי לתקן את העבר. שיעזור לי לתקן את מה שנחרב. את מה שדאגתי להרוס בשתי ידי. להוכיח לו שאין בי את האפשרות לעשות את זה לבד.

הייתי רוצה לשפוך דמעות, ולהתחנן על נפשי. להתחנן על נשמתי. להסביר לו שאני צריכה הצלה גם מעצמי. הצלה מהמחשבות. מהמידות. מחוסר האמונה.

הייתי רוצה לטפס על ההר הכי גבוה, ועל הגבעות המחודדות. הייתי רוצה לרוץ ביערות, ולחפש אותו בשדות. הייתי רוצה שישמע. הייתי רוצה שידע.

הייתי רוצה שיבין כמה שאני מחכה לגאולה. גאולה מהכבלים של היצר. גאולה מגאווה שלא נגמרת. גאולה מכעס ומקנאה. גאולה שאין לי אפילו מושג מאיפה היא בעצם מתחילה.

הייתי רוצה שידע שאני כאן כבר מוכנה. מוכנה לרגע הזה שהוא יופיע. מוכנה לרגע הזה שנקרא רחמים. לרגע הזה שקוראים לו גאולת עולמים.

 

 

 

חומות של קדושה

 בס"ד

 

רגע אחד של חוסר תשומת לב. רגע אחד שבו הלב מפסיק לחפש את השורש. את המקור. את הבריאה מתחילתה. מראשיתה.

רגע אחד שבו היה אכפת קצת פחות. רגע אחד של קימה בבוקר, מבלי לחפש את הזריחה. מבלי לחפש את הרגע שבו האור מתחיל לעטוף את העולם.

רגע אחד שבו חסרה היראה. רגע אחד שבו מוותרים על הפחד. מבקשים להיפרד מכל מה שנשמע מכביד. מאיים.

רגע אחד שבו לא מרגישים את אותן הפעימות, רגע אחד שבו לא שומעים את זרימת הדם בעורקים, את האהבה הבלתי נגמרת לשוכן מרומים.

רגע אחד שבו הרשנו ליצר הרע לעשות בנו חורים. לפורר את היסודות שעליהם אנחנו בנויים. רגע אחד קטן שבו הסדקים הראשונים מתחילים לבצבץ. נשמעים מכל עבר.

רגע אחד קטן שבו הרגשנו עייפות ונרדמנו בשמירה. לא הצבנו מספיק שומרים שיאמרו לנו איפה לעצור. רגע אחד שבו נבקעו לנו החומות ברעש שמזעזע את העולם.

רעש שמכאיב לאדמה. מכאיב לנשמה. רעש שמהדהד בתוך הלב ושואל למה לא עשינו יותר בימים של  לפני. רגע אחוד ששואל למה גם עכשיו אנחנו לא עושים יותר.

איך זה שגם אחרי אלפי שנים אנחנו עדיין באותה נקודה. עדיין באותה טלטלה. עדיין הספינה שטה לה וקורותיה רעועים. איך זה שעדיין לא למדנו איך לשמור על הפתחים.

עדיין זה מכאיב בבטן הרכה. עדיין זה מרגיש כאילו אתמול זה קרה. שרק אתמול נבקעו החומות. שרק אתמול נחרבה העיר, ולקחה איתה את השארית האחרונה. מותירה אותנו עם מים מלוחים.

מים מלוחים מדמעות רותחות. מים מלוחים מדמעות של צער. של חרטה. על מה שיכול היה להיות ועל מה שכבר קרה. דמעות של בנים שמתגעגעים לאבא. דמעות של בנים שמתגעגעים לריח של בית. ולכתף מנחמת.

דמעות של חורבן. דמעות שהגיעו אלינו כי לא שמנו לב. כי לא הקפדנו. כי לא ראינו את האמת. לא השכלנו להטות אוזן ולחזור אחורה. לנקודת ההתחלה. לנקודה הראשונית.

לנקודה שבה היו לנו חומות בצורות. חומות חזקות. חומות שנטועות היטב בתוך הקרקע. חומות עם יסודות מוצקים שלא נסדקים מכל רוח שנושבת, או מכל אופנה מתחלפת.

חומות של הגנה. חומות של צניעות. חומות של חוקים ומשפטים והליכה אחרי מי שאמר והיה העולם. חומות של אמונה בלתי מתפשרת. חומות של תקווה. חומות של קדושה.

 

 

 

גרסה משופרת

 בס"ד

  

הייתי רוצה לתת לו מתנה. לתת לו משהו שיעיד על הכרת הטוב. על השמחה שממלאת אותי בכל פעם שאני רק מבינה כמה חסד ורחמים מקיפים אותי.

הייתי רוצה לצעוק בקול חזק, שכל העולם ישמע כמה שאני מודה. כמה שאני עמוסה ברגשות חמים, שרוצים לבקוע ולמצוא את דרכם אליו. לא-ל המיוחד.

הייתי מבקשת להשביע רצון. לשמח. לתת את הכי טוב שאפשר. לארוז בסרט כחול מתנה מושקעת, עם בלונים שמאיימים לעוף ברגע שמשחררים אותם.

הייתי מאד רוצה, אבל מה אפשר לתת למי שיש לו הכל. למי שכל העולם הזה וכל העולמות כולן תחת הבעלות שלו. עם אישור בטאבו על כל צעד ושעל.

הרי כל שי שאני אגיש יראה צנוע כל כך ביחס לגודל שלו. לעוצמה. כל דבר יהיה כל כך קטן לעומתו. לעומת רוממותו יתברך.

ככל שאני הופכת בדבר אני מגלה שהידיים שלי ריקות. שאין לי יותר מידי באמתחתי. שלא לדבר על חוסרים תמידיים במחסנים שלא דאגתי למלא במהלך החיים.

אני מאד רוצה לתת לו מתנה ונדמה לי שיש רק דבר אחד שאולי אני יכולה לתת, אולי אני יכולה להגיש. נראה לי שאני יכולה לתת לו רק את עצמי. רק את הגרסה המשופרת שלי.

המתנה הטובה ביותר היא לשפר את הגרסה הקיימת. שזה בעצם להיות אחרת. להיות שונה. להיות יותר טובה. להוציא את הפסולת שמחכה שם הרבה זמן לצאת החוצה.

הייתי רוצה לתת לו נקיון אמיתי. כמו בית בוהק בערב פסח. נקיון של מידות שלא שייכות. נקיון של קנאה. של תחרות. נקיון של גאווה שצועקת בקול רם שמחריש אזניים.

הייתי רוצה לעשות למענו יותר. הייתי רוצה לשדרג את עצמי ולהיפרד מהשקר ומהעמדת הפנים. להיפרד מהמשחק האינסופי שמסתיר את האור. שמעכב אותי מלהגיע אליו. מלעבוד אותו.

הייתי רוצה לעטוף את עצמי. בסרט כחול וורוד ולומר לו שהצלחתי לעשות את הבלתי אפשרי. שהצלחתי להשתנות בעצמי. שהצלחתי איפה שנכשלתי יותר מידי פעמים.

המתנה שאני רוצה להעניק לאבא שבשמיים אחרי 120 שנה זה את הגרסה המשופרת והמשודרגת של ילדה שנלחמת. ילדה שמסרבת להשלים עם החושך. הייתי רוצה לתת לו את הגרסה המשופרת של רונית.

תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המטרה. תתפללו עלי שאצליח להתקדם לעבר המתנה. לעבר התשובה האמיתית. תשובה שיש בה כנות. תשובה שנוגעת באמת לאמיתה.

תתפללו עלי שאצליח להציל את הנשמה. את מה שלא הצלחתי לעשות עד לכתיבת שורות אלה. שאצליח לשמח. לרצות. להצדיק את האמון שניתן בי. תתפללו עלי שאצליח להשתנות.

 

וידוי

 בס"ד

  

אני מנסה לחיות את הוידוי שכתוב בסידור. מנסה לחשב את הצעדים. מנסה לעשות את הכל בכדי לא לחזור על העקבות שהשארתי אחרי. מבקשת לא לחזור אחורה.

כל המילים בוידוי צפות לנגד עיני. מכאיבות בכל פעם מחדש. מזכירות לי שלא הרבה השתנה מאז אותו היום שהבנתי לאן הולכים מעכשיו.

חלק מהדבר העצום הזה שנקרא וידוי בא לנקות אותי. להוריד ממני מטען של שנים. של גלגולים. של ימים. ושל לילות ארוכים.

מטען של מחשבות. של כוונות שלא יצאו לפועל. מטען של רגשות וכפיות של טובה. על יציאה מאיזון, שלא היה שם אף פעם.

אני משתדלת לחיות את הוידוי ולזכות למחילה. לזכות לסליחה שמבינה את רחשי הלב. את הגידים והעצמות. את היותי בשר ודם.

לא פעם תהיתי מה היה קורה אם לא היה וידוי על האמת. אם לא היתה תשובה. על איבוד. על פספוס. על אבק של דמעות. דמעות של חרטה.

לא בטוח שהיתה נובטת בי המשכיות, או חיות כלשהי. ומן הסתם גם הלב היה שוכח לומר את מה שיש לו. שלא לדבר על הנשימות שהיו הופכות בהדרגה לנשימות דקות, עם מעט מאד אוויר.

הוידוי פוגש אותי גם באור וגם בחושך. בכל בוקר ובכל לילה זה שם. מחכה שאלמד משהו חדש על עצמי. שאולי אכיר בעובדה שאני לא מצליחה להשתנות.

אני מבקשת בכל יום את הסליחה ואת המחילה. את החיבוק שאומר שזה בסדר. שעברתי את המבחן. שאני רצויה. שאני ראויה.

בכל פעם שאני מבקשת את המחילה. את הריצוי. את השינוי שיעשה בי הוידוי, אני מבינה שאני חסרה. שהתשובה עדיין לא בנויה כמו שצריך. שיש אבן אחת שחסרה. אבן של השלמה.

אבן שמחברת עבר ועתיד. אבן שמחברת את האפשרות להיות או לחדול. אבן שבונה עבורי את הגשר שאיתו אני מרגישה יכולה. גשר שמרגיש את האהבה.

אבן שמבקשת גם מעצמי את הסליחה. את ההבנה למציאות שהיתה קיימת. מציאות שחפרה בי בורות בלי שליטה. מציאות ששמה אותי בגלות מרה.

אני רוצה להיות התלמידה של השם יתברך בסלחנות. בסבלנות כלפי עצמי. ללמוד לסלוח. לסלוח לעצמי. לסלוח על שגיאות. על זדונות.

אני רוצה לסלוח לעצמי על השכחה. על הכניעה ליצר. על חוסר האמונה. על ההתנכרות, על חוסר הידיעה. סליחה על שנים שלא דפקתי על הדלת, ובחרתי להישאר בחוץ.

אולי הגיע הזמן להניח לעבר. ולהמשיך הלאה. אולי הגיע הזמן להניח לייסורי המצפון, ולכאבים שבאים בעקבותיו. אולי הגיע הזמן לשחרר.

אני חושבת שהגיע הזמן לסליחה. הגיע הזמן לגאולה פרטית. הגיע הזמן שלי לחבק את עצמי, ולקבל אותי כמו שאני. ופשוט לסלוח. לסלוח באמת.

הבורחים

 בס"ד

 

פעם הייתי טובה בריצה למרחקים קצרים. לא אהבתי את מה שכרוך במסלולים ארוכים. זה הרגיש לי מייגע לחשב את המרחק ואת הנשימות בכדי שאצליח להגיע לקו הסיום.

תמיד העדפתי את הקצר. את המהיר את מה שדורש ממני כמה שפחות. שנים סברתי שאני לא בנויה למשהו אחר. שאין לי את יכולת ההתמדה. את העקשנות הנדרשת.

הייתי באזור הנוחות והשלווה. אזור שכבש אותי לגמרי. אזור ששמור לאלו שבוחרים בפחד. במוכר. לאלו שלא רוצים לחצות את הקווים.

כנראה שהיה לי נוח. נוח מידי. עד שהשם יתברך החליט להוציא אותי מהמשבצת המוכרת, וללמד אותי שיעור בריצה. שיעור ביגיעה. שיעור שיימשך עד היום האחרון.

כל ההתנגדות שהגשתי, כולל בקשות בשלושה העתקים שבהם הבעתי את מחאתי על הדרך, ועל האורך של המסלול, לא עזרו לי. השם החליט להריץ אותי אליו, ויהי מה.

זה התחיל עם מחלה שהכאיבה לי בכל הגוף, בואכה ייסורים בנפש ובהבנה חד משמעית שאני לא יכולה יותר לעמוד במקום. שהגיע הזמן להחליף את הנעליים. הגיע הזמן לשים נעלי ספורט ולצאת לדרך.

כשעליתי על המסלול שמוביל בית אל, שמתי לב שאני שייכת לקבוצה גדולה מאד של ספורטאים. קבוצה של רצים. אני שייכת לקבוצה של בורחים.

קבוצה שכבר אלפי שנים בורחת אל אבא. בורחת מהשקר. בורחת מההבל. בורחת מהכאבים, ובמקרה שלי, בורחת בעיקר מעצמה.

אני שייכת לאלו שבורחים. לאותה קבוצה של אלופי העולם בריצה מהירה לעבר המטרה. לעבר קו הסיום. לעבר הקדושה. קבוצה של עקשנים.

אני שמחה להיות שייכת לקבוצה הותיקה בעולם שמחזיקה בכתר, שמחזיקה בתורה כבר אלפי שנים, וממשיכה לרוץ כנגד הרוח. כנגד כל הרוחות כולן.

אני עדיין בתחילת המסלול שמלמד אותי איך לקחת אוויר ואיך לנשום נכון. איך להזהר מהבורות שבדרך, ואיך לשים לב לכל אלו שרצים לידי. אני עדיין לומדת איך לעשות את זה נכון.

למדתי תוך כדי תנועה שהכי בטוח זה לברוח אל השם. לברוח אל המסתור. לברוח אל הכנפיים שעוטפות. לברוח אל הידיים שמחבקות.

אני ממשיכה לברוח בכל הכח ומנסה להדביק את הפער. מנסה לבנות את הגשרים. מנסה להשאיר מאחורה את כל ההרגלים. את כל השקרים שליוו אותי בדרך הקצרה.

אני ממשיכה לברוח עם רגליים כואבות, ועם שרירים תפוסים, אני ימשיך יחד עם כולם לרוץ לעבר הרחמים. אני אמשיך לרוץ עד שאשיג את הדבקות בחי העולמים. 

 

 

ההבדל בין החיים למתים

 בס"ד

 

 

חזרתי הביתה מהחתונה. מתוקף הנסיבות יכולתי להשתתף רק בחופה. הללי חיכתה לי בקוצר רוח שאחזור ואספר לה איך היה. סקרנית לשמוע את הפרטים.

אחרי שהשבתי על כל השאלות, הרגשתי שמשהו מציק לה. כיסיתי אותה בשמיכה ושמעתי אותה קוראת לי  בשקט "אמא", הקול שלה היה מהוסס משהו. "כן מתוקה" השבתי בתקווה שזה לא יגרום לה להישאר ערה עוד הרבה זמן.

"אמא", הללי נתנה לי את היד, מתבוננת בי מתוך החושך "מה היית עושה אם לא היית חוזרת בתשובה, איפה היית היום?" הייתי קצת מופתעת. לא הייתי מוכנה לשאלה הישירה הזאת.

שאפתי עמוק לתוך ריאותיי נשימה עמוקה. מנסה לברור את המילים שלי. לדייק בתשובה לילדה בת עשר בסך הכל, שיודעת לצלול לנבכי הנפש.

"האמת", השבתי לה תוך כדי שאני מאמצת אותה חזק לתוכי, "האמת, הללי, שאם לא הייתי חוזרת בתשובה, אני לא בטוחה שהייתי חיה היום".

הרגשתי שהדמעות חונקות את הגרון, מנסות להשאיר בפנים את הסיפורים. את הדמויות. את הריחות. את כל המקומות שלא כתובים בשום מקום.

אני באמת חושבת שלא הייתי בחיים היום. כי חיים בלי להיות מחובר לקדוש ברוך הוא זה לא חיים. כי חיים ללא שבת, ללא ניגון, ללא הכנפיים של אבא, זה לא חיים.

"למה את בוכה אמא?" המשכתי לחבק אותה.  איך אפשר להסביר לילדה בת עשר מה זה לחזור בתשובה. כמה ויתורים אתה עושה. כמה חתיכות ממך אתה משאיר מאחור.

איך אפשר להסביר לה מה זה לחצות את ים סוף כשכל מצריים רודפת אחריך. מצריים שנחושה להחזיר אותך אליה. עם כל העבודה זרה ופרעה שעומד בראשה.

איך אפשר להסביר לילדה כל כך קטנה מה זה לעמוד מול כל העבר שלך שהיה לו טעם של מים גנובים ולהילחם על כל חלק בנשמה שלך. על כל פיסה של שמים.

איך אפשר להסביר את הקושי בלהשתחרר מיצר הרע שכל הזמן מזכיר לך איפה השארת את העקבות שלך. איפה פישלת בדרך. וכמה פסגות עוד יש לפניך.

איך אפשר להסביר לה שיותר מידי זמן הייתי בגלות. גלות של הדעת, יותר מידי זמן הייתי רחוקה, חיה חיים מקבילים. חיים של חוסר משמעות. חיים שמבחינתי הם לא חיים בכלל.

"אני בוכה הללי שלי, כי אם לא הייתי חוזרת בתשובה הייתי מתה. אחרי שחזרתי בתשובה הבנתי לראשונה מה ההבדל בין החיים למתים".

נשקתי לה על המצח, מבקשת ממנה לישון כי מחר יש בית הספר. נושמת לתוכי את הריח המתוק שלה. ריח שהוא עדות נוספת לרחמים הרבים. לרחמים שנקראים תשובה. לרחמים שנקראים יהדות. לרחמים שנקראים דבקות. לרחמים שנקראים להיות בין החיים.