סיפור אמיתי על דיבוק

בס"ד

סיפור אמיתי על "דיבוק" - כניסת נשמת נפטר באדם חי

הצדיק המפורסם רבי שלום מרדכי שבדרון זצ"ל כותב סיפור מזעזע על "דיבוק" (כניסת רוח נפטר באדם חי) שהתרחש בימיו. בקריאת הדברים תיווכחו לדעת שהסיפור אמיתי ומסופר בדיוק רב. לפניכם דברי הרב כלשונם מתוך הספר "לב אליהו" (עמ' 23).

וזה סיפור המעשה: איש היה בעיר קלם, סוחר ובר אוריין [בן תורה], ושמו רבי נטע. והייתה לו בת יחידה, אותה השיא לבחור בן ישיבה מופלג ותלמיד חכם. ונתן להם האב נדוניה של כמה אלפי רובל, וכן כמה שנים להיות סמוכים על שולחנו. וכך ישב החתן ועסק בתורה כמה שנים. כשנשלם הזמן המדובר, וירד הזוג מעל שולחנו, התחילה הבת לטעון 'במה נתפרנס?', הבעל ענה לה, שאינו יכול להיפרד מהתורה ולעסוק במסחר, ולהשליך כל תורתו לים...

עד שהאישה הציעה הצעה ואמרה: "אנו ניקח את כסף הנדוניה ונפתח בית מסחר, ואני אעמוד שם כל היום, חוץ משעתיים ביום שאתה תעמוד, ושאר השעות תוכל להמשיך וללמוד תורתך כמו עד עתה...". הלה הסכים ועשו כן. והנה בשלשת החודשים הראשונים אומנם נהג כך, אבל אחרי זה נהיה מהשעתיים ארבע שעות, ואחר כך שמונה, עד ששקע כולו במסחר... ולא היה לו זמן אפילו לפתוח גמרא...

ויהי היום, ובמוצאי שבת קודש אחרי חצות לילה, ובחוץ ירד שלג גדול בסופה וסערה. (אני מספר כלשונו וכצורתו כפי ששמעתי מפי מורי ורבי ז"ל). יצאה האישה לחוץ לשפוך חבית של מים לא נקיים, והנה חזרה, וכאילו נחנקת ואינה יכולה לדבר... בעלה רץ מיד והבהיל רופא לביתו, ולא ידע מה לעשות. וכן למחרת, הלך איתה ודרש ברופאים רבים, וגם נסעו לעיר וינה, אך ללא הועיל. והתחילו לדבר בעיירה: "אולי זה דיבוק...". ונסעו לעיר שטוצ'ין, הואיל ושם היה מקובל אחד ושמו רבי מנדל ז"ל, אשר אליו היו נוסעים בעניינים כאלו.

כשבאו לפניו, הוא שאל את הדיבוק איזה דבר, ושמעו קול עונה. (בזמן שהדיבוק מדבר, בטן החולה מתרומם, אבל השפתיים אינן מתנענעות והקול יוצא - לשונו של מורי ורבי ז"ל). ואז נבהלו כל השומעים, ויאמרו: "אהה! הנה הדיבוק...". אבל הצדיק רבי מנדל אמר, שאיננו יודע עדיין אם כן הוא, ולכן שאל אותו: "מי הולך אתך (כלומר: עם הנפש המגולגלת)?", ויאמר: "חמשה מלאכי חבלה". וישאל אותו: "מה שמם?" ויאמר לו: "כך וכך...", אז אמר רבי מנדל כי נכון אמר, וזהו דיבוק אמיתי.

והתחיל לשאול אותו שאלות, כגון: מי הוא וכו'. וענה לו, כי היה חי לפני כמה עשרות שנים (אינני זוכר בדיוק כמה אמר), והיה בחור בבריסק, ואחר כך נסע לאפריקה, וחברים קלקלו אותו שם, ועבר על כל התורה כולה. ופעם אחת נסע בעגלה ונפל ממנה ונהרג. וכך הוא כבר מתגלגל והולך בעולם עד עכשיו. שאל אותו רבי מנדל: "למה לא עשית תשובה קודם מיתתך?", וענה לו, כי מתוך הפחד והבהלה בעת נפילתו מהעגלה שכח להרהר בתשובה.

אחר כך שאל אותו: "מה יש לך ולאישה הזאת כי גרמת לה ייסורים נוראים כל כך?". והתחיל לצחוק בקול, ואמר: "אמהּ של אישה צעירה זו ואמו של בעלה (ששתיהן כבר נפטרו לעולמן), התאמצו בבקשה למעלה בשמים שאני אכנס בה ואגרום לה הייסורין, כי לולא זאת לא תהיה לה תקומה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, מפני שלקחה את בעלה מעסק התורה!".

כיון ששמעו כך, אמר רבי מנדל לבעל שיבטיח לחזור לתורה, והבטיח [הבעל]. ורבי נטע הבטיח כמו כן ללמוד משניות לעילוי נשמתו של הבחור הדיבוק, וגם תרם סכום של נרות להדליק בבית הכנסת עבורו. אחר כך קיבץ רבי מנדל בחדרו מנין של עשרה אנשים לומר תהילים, והוא עמד מאחוריהם ואמר מה שאמר. ואת האישה הושיב על כסא באמצע החדר, ופתאום התגלגלה מעל הכסא, נפלה על הארץ ויצא קול אדיר ממנה: "שמע ישראל וכו". אחר כך פקעה ציפורן הזרת מידה אחת, וגם נופצה זכוכית החלון ונשתתקה. עד כאן סיפר לי מורי ורבי הרב אליהו הכהן דושניצר. וכפל עוד הפעם דבריו ואמר: "יכולים אתם לספר מעשה זה בשמי, ושאתם מכירים אותי שלא אשקר חס ושלום, וגם אינני מגזים, רק מסרתי לכם בדיוק כמו ששמעתי מפי הגאון רבי אלעזר משה ז"ל".

והוסיף מורי ורבי ז"ל ואמר: "בזמן האחרון שמעתי שהזוג הנ"ל, שהם כבר זקנים באים בימים, באו לארץ ישראל וגרים בתל אביב, ויש להם כאן משפחה גדולה בנים ונכדים. גם אתם מכירים אותם, אבל לא אגיד לכם שמם, כי זה יוכל להזיק להם לשידוכים... ונסעתי במוצאי שבת קודש מפתח תקווה לתל אביב, וישבתי בביתם, והם בעצמם סיפרו לי כל המעשה כמו ששמעתי מהגאון רבי אלעזר משה, וכמו שמסרתי לכם". עד כאן דברי מורי ורבי רבי אליהו דושניצר ז"ל".

ומוסיף רבי שלום וכותב, כי שמע את העובדה גם מרבי אליהו לופיאן, אשר שמע זאת מפי רבי נטע (אבי האישה), ב[עיירה] קלם על יד גדר החצר של התלמוד תורה.

ורבי אליהו לופיאן הוסיף, כי היה הדיבוק צועק לפעמים (שם אצל רבי מנדל) בקולי קולות ופחדים נוראים, שכל השומעים היו מפחדים ומזדעזעים. והיה אומר, שמלאכי החבלה מחכים שיצא מגופה של האישה ויקרעוהו לגזרים. (כי אין רשות למלאכי חבלה לגעת בנפש הרשע, כל זמן שהוא נמצא בתוך גוף חי).  ואחרי עבור כמה רגעים היה מתחיל לדבר דברי ליצנות ונבול פה באופן מגואל, עד שכל השומעים היו סותמים את אוזניהם, שלא לשמוע את דברי הנבלה. ושאלו אותו: "היתכן?! מלפני כמה רגעים צעקת בפחדים גדולים "הצילו!" וכעת אתה מדבר דברי נבלה וליצנות?!". ויען להם בזה הלשון: "תדעו, כי אם אין עושים תשובה, ואין נעשים נקיים מהחטא, אזי הנפש למעלה מתאווה לרע כמו שהייתה למטה..." - אלו היו דברי הדיבוק.

ומסיים רבי שלום ואומר, כי מרן רבי אליהו ז"ל אמר, כי מעובדה זו ניתן ללמוד על כח התאווה הנורא והאיום. שהרי אף פחד פחדים של חמשה מלאכי חבלה שראה אותם, ופחד מהם כל כך, ואף על פי כן אינו יכול להתאפק מלהוציא תאוותו מהכח אל הפועל, לדבר דברי נבלה וליצנות שהורגל בהם בחייו, השם ישמרנו ויצילנו מן החטא.