שמור את עמך ישראל

בס"ד

הטור נכתב במבצע עמוד ענן, לצערי רלוונטי להיום, טילים רבים ב - 24 השעות האחרונות.
_______________________________________________________________________

"ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת". ידי התקרבה בזהירות לפתילי הנרות, תומר עמד לימיני וקרא "אמן" בקול בוטח.

הבטתי ארוכות בלהבה של הנרות, מחפשת סימן כלשהו שירגיע אותי ואת נפשי. "הושיעה את עמך וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם...", התחלתי לשיר חלושות, קולי רועד מפחד.

"למה את בוכה, רונה?", תומר ניסה לתמוך בי, מנגב לי דמעה שיורדת בלי שליטה. "אני דואגת לעם שלי", קינחתי את אפי. "דואגת לחיילים, דואגת לילדים הקטנים, לכולם". השבתי לו בשקט, משתדלת שבני הבית לא ישמעו אותי.

כל ניסיונותיי להפנים את סערת הרגשות שהייתי נתונה בה לא צלחו. היה חשוב לי להראות לילדים שאנחנו חזקים, שאנחנו חדורי אמונה, שאף אומה לא יכולה לנו, לעם שלנו, העם הנבחר.

החלטתי להפיג את המתח בטיול רגלי עם הללי מרים. רק החיוך שלה מסוגל להשכיח ממני שרבים אורבים לנפשנו, שרבים האויבים שמאיימים על חיינו.

קולות של מלחמה נשמעו בחוץ. רוחות של חוסר וודאות נשבו על פנינו. מדי פעם נשמעו הדי נפץ עמומים, ולא ידענו להבדיל אם מדובר ביירוט של טיל או בטיל עצמו.

ראיתי אמא ישובה על ספסל, מוחה דמעה עגולה. בדיוק עכשיו הגיעו לגייס את בנה שמשרת בהנדסה קרבית. כולו חדור רצון עז להגן על הבית, להגן על עם ישראל, העם שלו.

מסביבי ראיתי מכוניות רבות שהגיעו לאסוף חיילי מילואים וחיילי סדיר. כולם ללא יוצא מן הכלל מתייצבים בהכנעה מדהימה ובנחישות ראויה להערצה להקריב את חייהם. כולם מוכנים לעזוב את האישה, את האמא, את הילדים. כולם עוזבים ומותירים אחריהם שובל של עיניים דואגות שמבקשות רק שיחזור לשלום.

המשכתי ללכת. ידעתי שיש לי עוד קצת זמן עד שבעלי ישוב מבית הכנסת. "הערב בשעה 20:30 בדיוק כולנו מתכנסים לקרוא תהילים, תפיצי הלאה את הידיעה", ביקשה ממני אחת התושבות שנקרו בדרכי.

בחלפי ליד בית הכנסת החדש, יכולתי לשמוע אותם קובעים לימוד תורה במשך כל הלילה לשמירה והגנה על עם ישראל. "צריך לעשות הכל למען מטרה אחת, הכל למען החיילים והעורף".

הבטתי למעלה, השמיים קיבלו גוונים של אפור כהה. כמה כוכבים עמדו תלויים באוויר, מעין תפאורה מושלמת לחששות שקיננו בקרבי. "איפה אתה בורא עולם?" לחשתי, מקווה שישמע אותי.

עיניי תרו אחר רמז ולו הקטן ביותר שהוא מטה את אזנו, "איפה אתה, בורא עולם, אבא יקר שלי?". והפעם הרמתי את קולי. "אני מקווה שאתה רואה את כל הילדים שלך, שאתה מבחין בהשתדלות של כל אחד ואחד מהם".

התחלתי לבכות, מבקשת רחמים על האחים והאחיות שלי: "שתהא זו שעה של רחמים. שעה שבו תדון אותנו לחסד. שעה שבה תבין שכל ילד שלך הוא חייל קרבי. חייל מובחר במובחרים. כל ילד שלך הוא חייל נאמן ששייך לסיירת יהודית שניצבת בחנית, שעומדת בראש".

התחלתי לצעוד לכיוון הבית, ממהרת שלא להגיע אחרי האורחים. בתי הכנסת החלו להתרוקן, וזה הרגיש כמו שותפות של גורל. היה מדהים לראות חיילים בירוק צועדים לצד חיילים בשחור לבן עם כיפות על הראש.

לרגע חדרה ללבי ההבנה שיהודי לעולם יישאר יהודי. יהודי יכול לפתח מערכת שלמה של קוצים ושכבות הגנה, ויחפש את כל התירוצים שבעולם מדוע לא לחזור בתשובה. אבל כשזה מגיע לנקודה שבה הקיום שלנו עומד בסכנה, אין כאן בכלל שאלה. אין כאן בכלל התלבטות. מי יושיט יד לאפוד ולחגור ויצא לדרך, ומי יושיט יד לספר הקדוש.

"יש לך במה להתגאות, אבי שבמרומים", אמרתי והפעם כבר חייכתי. "כל ילדיך תמיד בשעת מבחן מתאחדים, כל המהות הפנימית התורנית כל כך יוצאת החוצה במלוא הדרה.

"פתח לנו שערי חמלה, אבא, ואל תדון אותנו לכף של חובה. נכון שכרגע לא כולם שומרים תורה ומצוות, אבל אתה יודע שזה זמני ועומד להשתנות. ומי כמוני יודעת שביום אחד נשברות כל הקליפות.

"תביט בילדיך ותקשיב לכל אותן התפילות, אותן תפילות של תשבחות ותהילות. כולנו נלך אחריך כעיוורים באפלה, כולנו נבקש את פניך כשפחה את גברתה. אנא שיכבשו רחמיך את כעסך ועוד קמעא לבניך תחכה, שנחזה בתפארתך כעמוד ענן לפני המחנה".