בס"ד
"מקווה שלא שכחת בקבוק מים", נשמעתי לרגע כמו אמא שלו,
"לא שכחתי כלום, אל תדאגי, רונה", ביקש תומר בעודו יוצא מהרכב.
"השם ישמרך בדרך, אל תשכח שאתה מייצג את כולנו", נופפתי לו לשלום
והמשכתי בדרכי לעבודה.
השעה היתה קרוב ל 10:00 בבוקר, קו 436 ביציאה ממזכרת בתיה אמור לקחת
אותו בעוד מס' דקות ישר לירושלים. ישר לבירת ישראל, ישר ללב הפועם של העם היהודי.
נצבט לי הלב שלא יכולתי להצטרף אליו. רציתי כל כך ללכת לעצרת המליון
ולצעוק את הצעקה שלי. את הצעקה הפרטית והכואבת כל כך שלי. את הצעקה של יהודיה בת
יהודיה שחיה ונושמת את הפצע של העם.
מיום שלבשתי את המדים של צבא השם יתברך, מדים שכוללים חצאית, מטפחת
וחולצה צנועה גיליתי חברה מאד לא סלחנית למי שלא הולך בדרכה. מיום לבישתי את המדים
הבנתי מה זה להיות זרה בארץ שלך, בארץ הקודש.
אני לא מתגוררת בבני ברק או במאה שערים, ולפיכך בכל יציאתי מהבית
אפילו לגן השעשועים עם בתי הקטנה נתקלתי לא פעם במבטים חודרים, שואלים, לא מבינים
איך חיה לצידם אחת ש"השתגעה פתאום".
הכי עצוב שבארץ שלי, הארץ המובטחת, הארץ של אברהם יצחק ויעקב, אני
כנטע זר. לא נוח לי במקום שהסבים והסבתות שלי סיכנו את עצמם רק בכדי לדרוך על
האדמה הקדושה, סיכנו את עצמם כל הדרך מתימן רק בכדי לראות בבניית בית המקדש
השלישי.
לא נוח לי כלל שבכל פגישה במכולת יש מי שדואג להזכיר לי שהשתמטות היא
בושה, ולהיות מובטל זו אפילו חרפה. ישנם גם כאלו שמגדילים ראש ובטוחים במאת
האחוזים שהם אלו שמאכילים את הילדים שלי, שלא לדבר על הטיטולים והמטרנה שהללי מרים
מקבלת ב"זכותם".
לא נוח לי להיות במדינה שכל מה שמעסיק אותה זה רק החרדים, חרדים ושוב
פעם חרדים. לעיתים אני תוהה אם לא היו חרדים במדינה כמה משעממת היתה מהדורת החדשות
המרכזית, הרי כל מה שמניע את התקשורת זה לשפוך עוד קצת שמן למדורה שגם ככה בוערת, הרי
עוד כמה גיצים לא ישנו שום דבר.
לא נוח לי להיקרא "אוכלת חינם", רק כי ככה מציגים את חובשי
הכיפות השחורות בתקשורת, לא נוח לי להיקרא חשוכה ופרימיטיבית רק כי מישהו בטוח
שהוא בעצמו נאור ומשכיל, וכל זאת מאחר שהוא מבלה בברים החשוכים של תל אביב, ולא
בכולל.
לא ייתכן שמימיו של אברהם אבינו כולם טעו. לא יכול להיות שכולם היו
קיצוניים, לא ייתכן שכולם היו פאנטיים שאיבדו את הדרך. לא ייתכן שסבא וסבתא של
כולנו מסרו את נשמתם על קידוש השם, ורק במדינה שלנו, יש מי שהחליט שעליו לחתוך את
החוליה בשרשרת.
שרשרת של מסורת נפלאה, שרשרת של מסירות נפש והקרבה. שרשרת שבה אבותינו
מסרו את כל הרצונות שלהם לבורא עולם, הלכו אחריו בארץ לא זרועה, ללא שאלה, ללא
תהיה. שרשרת של אהבה ודבקות. דבקות באמת.
אם אעמיק בדברים ואצפה בטלוויזיה שעות אגלה שבעצם, עד לרגע כתיבת
שורות אלו אף אחד לא באמת בדק לעומק את הדברים. אף אחד לא ניסה להיות שם ולהבין את
אורח חייהם של הדבקים בשם ובתורתו.
אף אחד לא ניסה לעצור לרגע את בליל ההבלים ויצא לבדוק את השטח. בדיקה
שבאה ממקום נקי ללא דעות מוקדמות וללא השפעה חיצונית מהסביבה. בדיקה של אדם שרוצה
לחקור. חקירה שודאי תוביל אותו לצאת מהעיוורון.
החקירה הפרטית שבצעתי, הובילה אותי רק למקום אחד. לחזרה בתשובה. למרות
הקשיים האישיים שהיו לי בחזרה בתשובה, קשיים שאגב שנמשכים עד היום, אני פשוט שמחה,
הדבר הטוב ביותר שקרה לי זה לחזור אליו, לחזור למקום הראשוני, הבראשיתי, האהוב כל
כך. לחזור אליו, לזרועותיו של מי שאמר והיה העולם.
למען הכנות אגלה לכם סוד מנבכי נשמתי, סוד שאולי רק בעלי יודע, סוד
שאני שומרת לעצמי כי אני נבוכה בכל פעם מחדש. נבוכה להודות שאני עדיין לא חרדית.
עדיין לא חרדה לדבר השם בכל ליבי נפשי ורוחי. השם עדי כמה תפילות אני נושאת להגיע
לשם, למקום הקדוש הזה שבו אחיה כאדם החרד על דבר אלוקיו.
עדיין לדאבוני יש בי חוטים שקושרים אותי לחיים קודמים, עדיין יש בתוכי
סתירות שלא תמיד מתיישבות ועולות בקנה אחד עם הרצון שלי לדבקות. סתירות שלדעתי לא
יעזבו לעולם, ויהוו חלק ממני, חלק שאלמד לחבק ולאט לאט גם לחיות לצידו בשלום.
ואני רואה כמו כולם את התמונות בערוץ הידברות מהעצרת, רואה בשידור חי
את ההתרחשות, ולראשונה יש בי תחושה של שייכות. תחושה חזקה שיש לי בית, שלהיות
יהודיה זו מתנה, להיות יהודיה זה לבחור בתורה, לבחור בעץ החיים. להיות יהודיה זה
להיות אני.
כמה הייתי גאה בתומר בעלי, שעזב את הכל ונסע להתייצב בצו 8 של גדולי
הדור, כיתת את רגליו בין המונים והביע את התמיכה של כולנו בבורא עולם. בחירה שלא
מספיק שנאמרת בפה, בחירה שצריך להיות לה ביטוי, והביטוי היחידי לבחירה זו היא
לקיים חיים של אמונה ושמירת מצוות.
כל ההתבוננות הזו בהתגייסות המדהימה של אלו הפוסעים בעקשנות מרגישה לי
כמו גאוות יחידה, גאווה של שותפות גורל, גאווה של מי שעברו טירונות ביחד, ושירות
צבאי של 3,000 שנה בהתמסרות טוטאלית למלך מלכי המלכים.
המלחמה האמיתית וההגנה על העם היהודי מתנהלת בתוך הספר הקדוש, מתנהלת
בחסדים, מתנהלת בלימוד תורה, בדרך של ארץ, בקידוש השם. המלחמה האמיתית מתנהלת
בתוכנו בכיבוש של היצר הרע בכל דקה מחיינו, ובקבלה של השונה מאיתנו.
אני גאה בכם אחי היקרים, שעומדות היום רגליכם בשערי ירושלים, גאה בכם
על שלקחתם חלק בעצרת של צדיקים, עצרת של יהודים. עצרת שכל כולה תמיכה וזעקה, עצרת
שכל כולה אי הסכמה לעוולה.
אני גאה בכם על בזיונות שקיבלתם, ועל שאת שמו של הבורא יתברך קידשתם. קראתם
מתוך כאב חד ומשונן שפילח את הנשמה, נשמה שלא תתן יד לעלבונה של תורה. תמשיכו
לצעוד בראש מורם, תמשיכו לצעוק את צעקתו האמיתית של העם. תמשיכו ללכת בשביל
התמימות, תמשיכו ללמוד בשמחה ובדבקות. תצדיעו למלכנו שוכן מרומים, תדליקו את הנר
לכל אלו ההולכים. ההולכים אחרי קריאת "שמע ישראל" שבליבנו מהדהדת, ואת
כולנו בתפילה אחת עצומה מאחדת.
המייל של רונית לנשים בלבד – rona1471@gmail.com
הבלוג של רונית - http://rshenfeld.blogspot.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: