בס"ד
יוני מספר: הכול התחיל בתקופת מלחמת המפרץ. בחור מ"בקרת ירי" דיבר על "סיאנסים", ושאלנו: "מה זה סיאנסים?" ענה: "יש העלאת רוחות". ואז התחלנו לדבר: "מה, יש דבר כזה באמת?" אמרתי לו: "בוא! בוא! אני רוצה לראות אם יש דבר כזה." עשה לוח, ושם כוס באמצע, והוא אמר את מה שהוא אמר;בהתחלה זה לא עבד כל כך, ואחרי זה- הפלא ופלא! זה התחיל לעבוד! הייתי מאוד סקפטי בעניין הזה. והלכנו אני ושרון ועוד חברים "להריץ" את העניין הזה כל הלילה.
שרון מספר: חבר'ה באים, קוראים לי ואומרים לי: "שרון! בוא, עושים סיאנס בחדר"; "הורידו" את האבא של אחד מהחבר'ה שישב על השולחן, אבא של נמרוד- "אריה", עליו השלום. הבן שלו שואל שאלות , הוא התרגש מאוד. גם אני שאלתי שאלות. חזרתי מבסוט, העסק נראה רציני למדי!
יוני מספר: להיות שם בחדר, להרגיש את הישות שנמצאת שם, זה משהו מדהים! נוכחנו לדעת שמי שהשתתף, ולו רק לכמה דקות- נפגע! אני ושרון באופן אישית נפגענו. יום אחד נסעתי לבקר אותו בירושלים, נכנסנו בתוך עמוד חשמל, יצאנו ללא פגע, האוטו נמעך...
שרון מספר: היה לנו חבר, מש"ק עצירים- "ירון חאג'אג''", הוא ביקש להעלות בסיאנס את האבא שלו עליו השלום שנפטר. "הורדנו" אותו, וירון התחיל לשאול מלא שאלות. הוא מאוד התרגש ובסוף הסיאנס הוא שואל את אבא שלו: "אבא! יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?" ענה לו: "כן! תלך מחר בבוקר ל"שחרית", לבית כנסת בבסיס, ותגיד עלי "קדיש"! ירון השיב לו: "כן!"ובאמת בבוקר הלך ואמר על אבא שלו "קדיש...
למחרת בערב עשינו עוד פעם סיאנס; רוצים להוריד את אבא של ירון עוד פעם. מנסים, מנסים,מנסים ולא מצליחים, אז הורדנו את "אריה", אבא של נמרוד ואמרנו לו: "למה אנחנו לא מצליחים "להוריד" את אבא של ירון?" ענה שהוא לא נמצא יותר ב"כף הקלע"! שבזכות ה"קדיש" שהבן שלו אמר, אז הוא עלה דרגה, עבר לתיקון הבא.
"קדיש", "תיקון", "עניינים", "בית כנסת", "שחרית", מושגים שהיו רחוקים ממני והלאה. פה התחילה המודעות שלי לגבי משהו שקשור אלינו, לעולם היהדות.
יוני מספר: במשך תקופה ארוכה של איזה שנה וחצי היינו עושים בין 2 ל- 4 סיאנסים בערב. עשינו מאות רבות של סיאנסים, למדנו המון, המון מושגים כמו: "כף הקלע", שהוא דבר איום ונורא; רוחות ש"תקועות" שם ממתינות לפני כניסתן לגיהינום- השם ישמור!
צריך לדעת שאסור לעשות סיאנסים על פי התורה הקדושה. כתוב בתורה שלא תדרוש אל המתים! משמע שאפשר, אבל אסור! התורה לא מכירה את הדבר הזה ואסור לעשות את זה. כמו שאמרנו- נפגעים מזה המון, המון! ולא לנסות לעשות את זה, וכל ערב ששומעים שאנשים שיש דבר כזה, להתרחק מזה, כ"חץ מקשת"! ממש לברוח מזה!!
שרון מספר: יום אחד יוני חוזר לבסיס אחרי שבת; ראה סרט- 'קו הדממה' המספר על חבורת רופאים שרוצים לראות אם יש חיים אחרי המוות. רופא מתנדב למות, החברים שלו הורגים אותו בצורה רפואית, מקררים אותו עד שהוא מת, עושים לו החייאה. ואז הוא רואה דברים למעלה, יש לו תיקון לעשות, חוזר לחיים, ואז אחד אחרי השני עמיתיו הרופאים גם עושים את זה.
יוני חוזר אחרי הסרט הזה ואומר: "חייבים לבדוק אם אפשר לעשות 'מוות קליני' בסיאנס". לא היינו מעוניינים, אבל שמעון קופץ; אימא שלו אמרה לו: "אם יקרה למישהו משהו תרטיבו לו את הפנים, תעסו לו את החזה, ותקראו את הפרק בתהלים, "יושב בסתר עליון" עד שהכול יהיה בסדר!" שמענו, אבל לא הפנמנו. אחרי שבועיים, שלושה אנחנו מדברים על זה, יוני בא אלינו עם הרעיון הזה, ואנחנו אומרים לו: "לא! לא! לא!" שמעון קופץ ואומר: "וואלה! בדיוק על זה אימא שלי דיברה. תעשו את מה שאתם צריכים לעשות והכול יהיה בסדר!"
יוני מספר: טוב, הוא שכנע אותנו, עשינו סיאנס, ודיברנו עם הרוח "אריה", שאלנו אותו אם יש אפשרות לביים מוות קליני באיזו שהיא צורה שהנשמה תצא מהגוף. ענה לנו שהוא לא מאושר להגיד לנו דבר כזה, אבל הצעתה של אימו של שמעון תעבוד!"
שרון מספר: פתאום, הכוס זזה במהירות, וישר כתבה: "יונתן! אתה רוצה למות?" שאלנו: "מי זה, השטן?" ענה: "תקראו לי- לוקח הנשמות! יונתן אתה רוצה למות?" יוני מזדקף על הכיסא ואומר לו : "כן!" השיב לו: "תתכונן!!"
יוני מספר: החזקנו ידיים והכוס המשיכה להסתובב סביב השולחן. לפתע הכוס זזה לספרות- 9, 8, 7, 6, 5 עד הספרה- 0. הרגשתי כמו רוח, כמו משהו קר שנכנס לי דרך הברכיים, זה ממש מתחיל לרוקן אותי! אני מרגיש שאני נחנק! קשה לי לנשום! אני תופס את הידיים לשרון ואני צועק!!! ואני מרגיש כבר שאני לא יכול לזוז. ולפתע אני נכנס לאיזה "בלאק אאוט", רואה חושך, אני פוקח את העיניים ורואה את עצמי מרחף מעל לחדר, מטר, שניים מעל לחדר. אני רואה את הגוף שלי שרוע על הרצפה, ואני רואה אותם בלחץ, ומרטיבים אותי, ומעסים לי את הלב, ואני מרגיש שהגוף הזה בכלל לא שייך אלי. אני רואה עצמי ערום כביום היוולדי. כולם צועקים, וחלק נכנסו ללחץ, ובכו, ונדבקו לצדדים של החדר, לחץ ופחד שאי אפשר להסביר. אני רק רואה את זה, אבל לא מרגיש את זה. ולאט, לאט אני מתרחק למעלה. בשלב מסוים אני נכנס למעֵין, צינור כזה ;יש תחושה של מגע בבשר, אני רואה מלמטה עדיין מה קורה ואני מתחיל לאט להתרחק, עוד מטר, ועוד מטר, אני רואה רק חושך.
אני יוצא מתוך השרוול, מגיע לאולם גדול וחשוך, כאילו אין סוף! אין לו תקרה, ואין לו רצפה, פשוט עומדים באוויר, והכול חושך. אני מרגיש את הפחד ואת הלחץ וצועק: "אני רוצה לחזור!", ואני רואה את הבור, ואני לא יכול לחזור פנימה.
לפתע, ממקום, לא מקום, יוצאות דמויות לבנות, ורצות אלי, ומתחילות להסתובב סביבי וצועקות: "אתה אשם! אתה אשם!" אני צועק: "מה אני אשם?מה אתם רוצים ממני? עזבו אותי!" הם מתחילים לתלוש לי אברים. ואני עומד ככה בלי אברים. אני צועק, ואני בוכה, יש לי משפחה ואני חושב על עצמי. וכל הצעקות והדיבורים, הכול דרך המחשבה, אין דיבורים בפה. אני משדר להם, והם משדרים לי.
בשלב מסוים, מחזירים לי את האברים, אני רואה את הבור שממנו יצאתי, מתקדם לאט, לאט לתוכו, צולל ויורד למטה, לאט, לאט, ואז אני רואה את החדר שבו היינו נמצאים. אני נכנס לתוך הגוף שלי דרך הראש, ואז נהייה לי מסך חשוך, לא רואה כלום, ואז אני פותח את העיניים. אני מרגיש שמאוד, מאוד קר לי; מסתמא שהנשמה לא הייתה בגוף, הגוף התקרר. אני בקושי יכול לעמוד על הרגליים, עוזרים לי לעמוד ואני מתיישב לאט, לאט, נושם בכבדות. אני מרגיש שיד שמאל שלי נכווית; שרפו לי את היד עם מצית, כי חשבו שזו בדיחה, אמרו: "תיכף הוא יתעורר!"
שרון מספר: חשבנו שיוני מת... שמעון אומר: "לא יכול להיות! הוא עובד עלינו!" תפס לו את היד, הדליק מצית ואמר: "אם הוא עובד עלינו הוא תיכף מתעורר בצרחות." עשה לו כווייה, אי אפשר לתאר. העפנו את המצית, ויוני שכב ככה משהו כמו, 25 דקות. בזמן הזה מרוב הפחד, זכרנו רק לקרוא, "יושב בסתר עליון", שכחנו להרטיב ולעסות לו את החזה. הכול היה בלגן. יוני "חוזר" פתאום, כולם קופצים עליו ומחבקים אותו, ומנשקים אותו.
יוני מספר: פתאום אני תופס את היד עם הכאבים של הכווייה, ופתאום הכוס זזה עוד פעם וכותבת: אני רוצה את יונתן בתאריך הזה והזה, נותנת לנו תאריך לעוד שבוע. הגענו לפעם השנייה, אותו תהליך, רק הרבה יותר מהר. יוצא לאותו אולם חשוך, רואה מערות שנפתחות מולי. רואה דמויות של אנשים שנפטרו שאני מכיר אותם; דודה, סבתא, אחי- זכרונו לברכה. אני רואה דמויות שמסתכלות עלי בפנים זועפות. הם משדרים לי: "מה אתה עושה? עם מה אתה מתעסק?" אני עונה להם: "מה אתם עושים שם? מה זה הדבר הזה? איפה אתם נמצאים?" אני עומד כולי ערום בחושך, מרגיש פחד ובושה וצער גדול מאוד, מאוד. בשלב מסוים הם נעלמים ממני, אני חוזר לאותו הבור, "צולל" בחזרה פנימה, ושוב פעם אותו תהליך, אני רואה את החדר נכנס דרך הראש ואז אני קם. הרבה יותר קשה לי לקום;כבר מתקשה להזיז את היד.
שרון מספר: הרטבנו לו את הפנים, עיסינו לו את החזה, קראנו, "יושב בסתר עליון", וזה היה קטע במיוחד... פתאום אנחנו נהיינו דתיים; הלכנו לבית הכנסת של הבסיס. קיבלנו תאריך לפעם השלישית.
יוני מספר: בפעם השלישית כשאני מגיע לאותו מקום, החדר כולו מלא עיניים מפחידות, מבהילות. אני יודע שעומדת מולי איזו ישות מסוימת, לא יודע מה זה, לא מבין מה זה. הפחד והבושה... סה"כ אתה ערום, מסתכלים עליך! אתה מנסה להתחבא, אתה לא יודע איפה, אתה רוצה לזוז, אתה לא יכול, אתה קפוא במקום. לאותה ישות יש איזה "שרביט". מעליו יש כדור שמתגלגל, ואני יודע שזו "נשמה". ואותה ישות אומרת לי: "תחזיק את זה!" ואני יודע שאסור לי לגעת בזה. היא אומרת לי: "אתה רוצה להיות כמוני? תיגע בזה! תיקח את זה! תהיה כמוני!" לפתע היא מפנה לי את החדר, אני "צולל" למטה בחזרה לעולם הזה.
בפעם הרביעית, יש שני חלקים; למטה, ולמעלה. אני אספר מה קרה למעלה. שוב פעם אני יוצא באותו אולם. אני רואה את אותה דמות מלאה עיניים מסתכלת עלי ממש, ההרגשה של הפחד, של הכאב, של העצבות, של- "אני רוצה לחזור", שאני לא רוצה את זה יותר, ולמה צריך לעשות את הדבר הזה בכלל, ואני מבטיח אלפי הבטחות, שיותר אני לא עושה סיאנסים.
שרון מספר: יוני היה כבר שלושת רבעי השעה מת!! היה צהוב, וקר יותר מהבַּלָטוֹת! כולנו מבוהלים- חבל על הזמן! לפתע יוני זז! פותח את העיניים, קפצנו עליו... יוני לא מתייחס אלינו! מתגלגל על הצד באמצע החדר, דוחף את עצמו עם הידיים, נעמד על הברכיים, פתאום איבד את השיווי משקל, אני תופס אותו, יוני מסתובב אלי, מביט בי כאילו הפרצוף שלו נמתח אחורה ואומר לי: "אל תיגע בי!" הפֵּה שלו לא זז! הקול כאילו יוצא מאחוריו!! הבנו שזה לא יוני;משהו פה קורה. היינו מבוהלים, חלק מהחבר'ה בכו, היה בלגן! תפסתי את ה"סידור", הלכתי מאחוריו, התחלתי לקרוא "יושב בסתר עליון. לפתע הוא מסתובב אלי ואומר לי: "תיזהר! אם אתה לא מפחד, למה שלא תלחץ לי את היד?!" לחצתי לו את היד, הרגשתי דחיפה חזקה, ויותר לא זוכר כלום!
יוני מספר: אני עומד שם, פתאום אני רואה מערה נפתחת, ויוצא איזה אור בוהק מתוכה, נשפך כמו מים, מאיר עלי מרחוק, רואה איזה קו דמיוני, מאוד רוצה לעבור אותו, יודע שאם אני עובר אותו, אין דרך חזרה, יש לי פחד, ועצבות, ורצון ושמחה מתוך צער- הכול מעורבב גם יחד.
ואז מתוך אותו מקום יוצא אדם מבוגר, כולו לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, עומד בפתח של המערה ומתפלל אלי. ואז שוב פעם הישות מנסה לשכנע אותי לגעת באותו שרביט, ואני אומר לה שאני לא רוצה, ואני מסתכל באותו סבא שאומר לי: "אל תיגע בזה! אל תתקרב לזה!" בשלב מסוים האור מתפשט בחדר וממש דוחה את הדבר הזה הצידה, כאילו לא היה כלום, דוחה אותו: "לך מפה! אתה לא פֹּה בכלל!" הסבא לאט, לאט מתרחק עם הפנים אלי, נכנס לאותה מערה. האור נמוג איתה ביחד. אני רואה את הבור, ונכנס לתוכו, "צולל" פנימה, ואז מגיע לתוך הגוף, נכנס פנימה בחזרה.
שרון מספר: פתאום יוני מתעורר ואנחנו מחבקים אותו ומנשקים אותו, ויוני חזר! ואז אנחנו מקבלים תאריך לפעם חמישית שלא הייתה, ויוני סיפר מה שהוא ראה למעלה.
יוני מספר: לימים נסעתי לבקר את שרון בירושלים, נכנסתי לביתו ואני רואה את התמונה של אותו אדם שראיתי "למעלה". שרון אומר: "זה סבא שלי! התפללתי אליו, הכול מתקשר! באותו רגע שהתפללתי אליו הוא יצא אליך; אחרי זה התברר שהוא החברותא של ה"בבא סאלי." זה משהו מדהים! שרון מספר: אנחנו מגיעים, לפעם חמישית. ומה עושים? אביטן, אחד מהחברים, בא ואומר שיש רב בעכו שכדאי להגיע אליו, הרב "בלופס", עליו השלום, רבה של עכו, היה מלאך ה'.
יוני מספר: נסענו אליו לעכו שלושתנו- אני, גבאי ואביטן. גמרנו בדעתנו שאנחנו לא חוזרים יותר לדבר הזה. הרב סרב לקבל אותנו בטרם טבלנו ב"מקווה". גם לאחר טבילה בחוף שליד המזח העתיק של עכו סירב הרב לקבל אותי.
נשארתי בבסיס. פגשתי בחור עם כיפה סרוגה, והוא שמע את כל הסיפורים של הסיאנסים. אמר לי: "תשמע! יש איזה רב אחד ברעננה..." אמרתי: "תשמע! אני כבר "מלומד" ברבנים ולא מקבלים אותי ולא מדברים איתי בכלל." הוא עונה לי: " יקבל אותך!"
נסעתי איתו לרעננה, הכניס אותי לרב. הרב לקח כמה קלפים, רשם כמה שמות קודש, טבל את השמות במים, אמר לי: "תשתה את המים האלה! תבטיח שאתה יותר לא עושה את זה, אתה יוצא מפה חדש!" שתיתי אותם, ומאותו הזמן הייתי לאדם חדש. הדבר הזה עזב אותי ברוך השם!
התחלתי לומר לעצמי: תתחיל לחקור! באחד הסיאנסים שעשינו נאמר לנו שצריך ללמוד תורה! זו הדרך האמיתית בחיים, אבל אנחנו אפילו לא חשבנו בכיוון הזה. לימים השתחררתי מהצבא, התחברתי עם עוד שני חברים שהיו, והתחלתנו למוד תורה בהדרגה במשך 17 חודשים. בהמשך נרשמתי לסמינר של "ערכים", ומשם עברתי ישר לישיבה ל- 8 חודשים. עברתי משברים, עזבתי לתל אביב, תוך חודשיים הכול נפל! חזרתי להיות מה שהייתי. השמיים נפלו עלי. אבל השם ריחם עלי... חליתי במחלת ילדים קשה, הרופא אמר שאין מה לעשות. מצבי התדרדר. התחלתי עם הִרהורי תשובה... ברוך השם- אחרי שבועיים המחלה נסוגה! עברתי תקופת החלמה, ובסופה הכרתי את אשתי שתהיה בריאה. התחתנו ולאט, לאט במהלך השנה הראשונה - חזרנו בתשובה.
וברוך השם, אחרי 12 שנה – יש לנו בית, ילדים גדלים על אדני התורה. היום אנחנו יודעים ומכירים את האמת, ומבינים את כל הטעויות שעשינו, ודאי שההרגשה הרבה יותר טובה והרבה יותר נכונה, ורק צריך: "טעמו כי טוב השם", רק צריך לטעום, לראות פעם אחת מה זה השם יתברך!
שרון מספר: לי זה לא יצא מהראש. היו כל מיני עניינים שקרו לנו בסיאנסים שהבהירו לנו שהכול אמת, זה שיגע אותי! ומצד שני, אני לא רוצה... טסתי לתאילנד; אמרתי: "קצת ניקוי ראש"... לא הצלחתי "להיפטר" מִזה! בסוף אמרתי: "זהו, שרון! אין לך ברירה! מה תעשה? זו האמת. כשתגיע לעולם האמת בגיל 120, אז מה תגיד? לא ידעת? צריך לחזור בתשובה!"
התקרבתי דרך "ערכים". נכנסה בי האמונה מצד השכל, ההיגיון הפשוט, הישר, שאחרי שאתה לומד ואתה מכניס למוח שלך קצת ידע, קצת חכמה- אתה לא יכול שלא לאהוב את השם! אתה רואה את המושלמות שבבריאה, את החכמה, איך הכול מצטרף כמו "לגו" אחד ענק. הקב"ה טוב, "כי לא אחפוץ במות הרשע". הקב"ה לא רוצה להרוג אותי! הבנתי את זה! והתחזקנו- ברוך השם! היום אני נשוי, יש ילדים שיהיו בריאים, אישה שתחייה, בית נאמן בישראל, שומרים מה שצריך.
יוני מסכם: הרבה אנשים יצאו וחזרו, אבל כולנו בסוף נעזוב פֹּה, כי רואים את זה, רק שיש יצר הרע מיוחד להגיד: "לי זה לא יקרה!" אנחנו כולנו צריכים לדעת שאחרי 120 שנה אנחנו חייבים להכין תשובות לשאלות: עסקת בתורה? נשאת ונתת באמונה? ציפית לביאת משיח? מה תגיד אז? אתה תעמוד מול השם יתברך שיושב על כיסא כבודו... ואתה כל כך תתבייש שלא יהיו לך תשובות. ואני אומר לך, אחי היקר! מעכשיו, צא, תלמד תורה!. אחות יקרה! מעכשיו תכיני תשובות לשם! תכינו תשובות לשם! אל תוותרו!, אפשר להעביר את העולם הזה בשמחה רבה. השם יברך אתכם!
יוני מספר: הכול התחיל בתקופת מלחמת המפרץ. בחור מ"בקרת ירי" דיבר על "סיאנסים", ושאלנו: "מה זה סיאנסים?" ענה: "יש העלאת רוחות". ואז התחלנו לדבר: "מה, יש דבר כזה באמת?" אמרתי לו: "בוא! בוא! אני רוצה לראות אם יש דבר כזה." עשה לוח, ושם כוס באמצע, והוא אמר את מה שהוא אמר;בהתחלה זה לא עבד כל כך, ואחרי זה- הפלא ופלא! זה התחיל לעבוד! הייתי מאוד סקפטי בעניין הזה. והלכנו אני ושרון ועוד חברים "להריץ" את העניין הזה כל הלילה.
שרון מספר: חבר'ה באים, קוראים לי ואומרים לי: "שרון! בוא, עושים סיאנס בחדר"; "הורידו" את האבא של אחד מהחבר'ה שישב על השולחן, אבא של נמרוד- "אריה", עליו השלום. הבן שלו שואל שאלות , הוא התרגש מאוד. גם אני שאלתי שאלות. חזרתי מבסוט, העסק נראה רציני למדי!
יוני מספר: להיות שם בחדר, להרגיש את הישות שנמצאת שם, זה משהו מדהים! נוכחנו לדעת שמי שהשתתף, ולו רק לכמה דקות- נפגע! אני ושרון באופן אישית נפגענו. יום אחד נסעתי לבקר אותו בירושלים, נכנסנו בתוך עמוד חשמל, יצאנו ללא פגע, האוטו נמעך...
שרון מספר: היה לנו חבר, מש"ק עצירים- "ירון חאג'אג''", הוא ביקש להעלות בסיאנס את האבא שלו עליו השלום שנפטר. "הורדנו" אותו, וירון התחיל לשאול מלא שאלות. הוא מאוד התרגש ובסוף הסיאנס הוא שואל את אבא שלו: "אבא! יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך?" ענה לו: "כן! תלך מחר בבוקר ל"שחרית", לבית כנסת בבסיס, ותגיד עלי "קדיש"! ירון השיב לו: "כן!"ובאמת בבוקר הלך ואמר על אבא שלו "קדיש...
למחרת בערב עשינו עוד פעם סיאנס; רוצים להוריד את אבא של ירון עוד פעם. מנסים, מנסים,מנסים ולא מצליחים, אז הורדנו את "אריה", אבא של נמרוד ואמרנו לו: "למה אנחנו לא מצליחים "להוריד" את אבא של ירון?" ענה שהוא לא נמצא יותר ב"כף הקלע"! שבזכות ה"קדיש" שהבן שלו אמר, אז הוא עלה דרגה, עבר לתיקון הבא.
"קדיש", "תיקון", "עניינים", "בית כנסת", "שחרית", מושגים שהיו רחוקים ממני והלאה. פה התחילה המודעות שלי לגבי משהו שקשור אלינו, לעולם היהדות.
יוני מספר: במשך תקופה ארוכה של איזה שנה וחצי היינו עושים בין 2 ל- 4 סיאנסים בערב. עשינו מאות רבות של סיאנסים, למדנו המון, המון מושגים כמו: "כף הקלע", שהוא דבר איום ונורא; רוחות ש"תקועות" שם ממתינות לפני כניסתן לגיהינום- השם ישמור!
צריך לדעת שאסור לעשות סיאנסים על פי התורה הקדושה. כתוב בתורה שלא תדרוש אל המתים! משמע שאפשר, אבל אסור! התורה לא מכירה את הדבר הזה ואסור לעשות את זה. כמו שאמרנו- נפגעים מזה המון, המון! ולא לנסות לעשות את זה, וכל ערב ששומעים שאנשים שיש דבר כזה, להתרחק מזה, כ"חץ מקשת"! ממש לברוח מזה!!
שרון מספר: יום אחד יוני חוזר לבסיס אחרי שבת; ראה סרט- 'קו הדממה' המספר על חבורת רופאים שרוצים לראות אם יש חיים אחרי המוות. רופא מתנדב למות, החברים שלו הורגים אותו בצורה רפואית, מקררים אותו עד שהוא מת, עושים לו החייאה. ואז הוא רואה דברים למעלה, יש לו תיקון לעשות, חוזר לחיים, ואז אחד אחרי השני עמיתיו הרופאים גם עושים את זה.
יוני חוזר אחרי הסרט הזה ואומר: "חייבים לבדוק אם אפשר לעשות 'מוות קליני' בסיאנס". לא היינו מעוניינים, אבל שמעון קופץ; אימא שלו אמרה לו: "אם יקרה למישהו משהו תרטיבו לו את הפנים, תעסו לו את החזה, ותקראו את הפרק בתהלים, "יושב בסתר עליון" עד שהכול יהיה בסדר!" שמענו, אבל לא הפנמנו. אחרי שבועיים, שלושה אנחנו מדברים על זה, יוני בא אלינו עם הרעיון הזה, ואנחנו אומרים לו: "לא! לא! לא!" שמעון קופץ ואומר: "וואלה! בדיוק על זה אימא שלי דיברה. תעשו את מה שאתם צריכים לעשות והכול יהיה בסדר!"
יוני מספר: טוב, הוא שכנע אותנו, עשינו סיאנס, ודיברנו עם הרוח "אריה", שאלנו אותו אם יש אפשרות לביים מוות קליני באיזו שהיא צורה שהנשמה תצא מהגוף. ענה לנו שהוא לא מאושר להגיד לנו דבר כזה, אבל הצעתה של אימו של שמעון תעבוד!"
שרון מספר: פתאום, הכוס זזה במהירות, וישר כתבה: "יונתן! אתה רוצה למות?" שאלנו: "מי זה, השטן?" ענה: "תקראו לי- לוקח הנשמות! יונתן אתה רוצה למות?" יוני מזדקף על הכיסא ואומר לו : "כן!" השיב לו: "תתכונן!!"
יוני מספר: החזקנו ידיים והכוס המשיכה להסתובב סביב השולחן. לפתע הכוס זזה לספרות- 9, 8, 7, 6, 5 עד הספרה- 0. הרגשתי כמו רוח, כמו משהו קר שנכנס לי דרך הברכיים, זה ממש מתחיל לרוקן אותי! אני מרגיש שאני נחנק! קשה לי לנשום! אני תופס את הידיים לשרון ואני צועק!!! ואני מרגיש כבר שאני לא יכול לזוז. ולפתע אני נכנס לאיזה "בלאק אאוט", רואה חושך, אני פוקח את העיניים ורואה את עצמי מרחף מעל לחדר, מטר, שניים מעל לחדר. אני רואה את הגוף שלי שרוע על הרצפה, ואני רואה אותם בלחץ, ומרטיבים אותי, ומעסים לי את הלב, ואני מרגיש שהגוף הזה בכלל לא שייך אלי. אני רואה עצמי ערום כביום היוולדי. כולם צועקים, וחלק נכנסו ללחץ, ובכו, ונדבקו לצדדים של החדר, לחץ ופחד שאי אפשר להסביר. אני רק רואה את זה, אבל לא מרגיש את זה. ולאט, לאט אני מתרחק למעלה. בשלב מסוים אני נכנס למעֵין, צינור כזה ;יש תחושה של מגע בבשר, אני רואה מלמטה עדיין מה קורה ואני מתחיל לאט להתרחק, עוד מטר, ועוד מטר, אני רואה רק חושך.
אני יוצא מתוך השרוול, מגיע לאולם גדול וחשוך, כאילו אין סוף! אין לו תקרה, ואין לו רצפה, פשוט עומדים באוויר, והכול חושך. אני מרגיש את הפחד ואת הלחץ וצועק: "אני רוצה לחזור!", ואני רואה את הבור, ואני לא יכול לחזור פנימה.
לפתע, ממקום, לא מקום, יוצאות דמויות לבנות, ורצות אלי, ומתחילות להסתובב סביבי וצועקות: "אתה אשם! אתה אשם!" אני צועק: "מה אני אשם?מה אתם רוצים ממני? עזבו אותי!" הם מתחילים לתלוש לי אברים. ואני עומד ככה בלי אברים. אני צועק, ואני בוכה, יש לי משפחה ואני חושב על עצמי. וכל הצעקות והדיבורים, הכול דרך המחשבה, אין דיבורים בפה. אני משדר להם, והם משדרים לי.
בשלב מסוים, מחזירים לי את האברים, אני רואה את הבור שממנו יצאתי, מתקדם לאט, לאט לתוכו, צולל ויורד למטה, לאט, לאט, ואז אני רואה את החדר שבו היינו נמצאים. אני נכנס לתוך הגוף שלי דרך הראש, ואז נהייה לי מסך חשוך, לא רואה כלום, ואז אני פותח את העיניים. אני מרגיש שמאוד, מאוד קר לי; מסתמא שהנשמה לא הייתה בגוף, הגוף התקרר. אני בקושי יכול לעמוד על הרגליים, עוזרים לי לעמוד ואני מתיישב לאט, לאט, נושם בכבדות. אני מרגיש שיד שמאל שלי נכווית; שרפו לי את היד עם מצית, כי חשבו שזו בדיחה, אמרו: "תיכף הוא יתעורר!"
שרון מספר: חשבנו שיוני מת... שמעון אומר: "לא יכול להיות! הוא עובד עלינו!" תפס לו את היד, הדליק מצית ואמר: "אם הוא עובד עלינו הוא תיכף מתעורר בצרחות." עשה לו כווייה, אי אפשר לתאר. העפנו את המצית, ויוני שכב ככה משהו כמו, 25 דקות. בזמן הזה מרוב הפחד, זכרנו רק לקרוא, "יושב בסתר עליון", שכחנו להרטיב ולעסות לו את החזה. הכול היה בלגן. יוני "חוזר" פתאום, כולם קופצים עליו ומחבקים אותו, ומנשקים אותו.
יוני מספר: פתאום אני תופס את היד עם הכאבים של הכווייה, ופתאום הכוס זזה עוד פעם וכותבת: אני רוצה את יונתן בתאריך הזה והזה, נותנת לנו תאריך לעוד שבוע. הגענו לפעם השנייה, אותו תהליך, רק הרבה יותר מהר. יוצא לאותו אולם חשוך, רואה מערות שנפתחות מולי. רואה דמויות של אנשים שנפטרו שאני מכיר אותם; דודה, סבתא, אחי- זכרונו לברכה. אני רואה דמויות שמסתכלות עלי בפנים זועפות. הם משדרים לי: "מה אתה עושה? עם מה אתה מתעסק?" אני עונה להם: "מה אתם עושים שם? מה זה הדבר הזה? איפה אתם נמצאים?" אני עומד כולי ערום בחושך, מרגיש פחד ובושה וצער גדול מאוד, מאוד. בשלב מסוים הם נעלמים ממני, אני חוזר לאותו הבור, "צולל" בחזרה פנימה, ושוב פעם אותו תהליך, אני רואה את החדר נכנס דרך הראש ואז אני קם. הרבה יותר קשה לי לקום;כבר מתקשה להזיז את היד.
שרון מספר: הרטבנו לו את הפנים, עיסינו לו את החזה, קראנו, "יושב בסתר עליון", וזה היה קטע במיוחד... פתאום אנחנו נהיינו דתיים; הלכנו לבית הכנסת של הבסיס. קיבלנו תאריך לפעם השלישית.
יוני מספר: בפעם השלישית כשאני מגיע לאותו מקום, החדר כולו מלא עיניים מפחידות, מבהילות. אני יודע שעומדת מולי איזו ישות מסוימת, לא יודע מה זה, לא מבין מה זה. הפחד והבושה... סה"כ אתה ערום, מסתכלים עליך! אתה מנסה להתחבא, אתה לא יודע איפה, אתה רוצה לזוז, אתה לא יכול, אתה קפוא במקום. לאותה ישות יש איזה "שרביט". מעליו יש כדור שמתגלגל, ואני יודע שזו "נשמה". ואותה ישות אומרת לי: "תחזיק את זה!" ואני יודע שאסור לי לגעת בזה. היא אומרת לי: "אתה רוצה להיות כמוני? תיגע בזה! תיקח את זה! תהיה כמוני!" לפתע היא מפנה לי את החדר, אני "צולל" למטה בחזרה לעולם הזה.
בפעם הרביעית, יש שני חלקים; למטה, ולמעלה. אני אספר מה קרה למעלה. שוב פעם אני יוצא באותו אולם. אני רואה את אותה דמות מלאה עיניים מסתכלת עלי ממש, ההרגשה של הפחד, של הכאב, של העצבות, של- "אני רוצה לחזור", שאני לא רוצה את זה יותר, ולמה צריך לעשות את הדבר הזה בכלל, ואני מבטיח אלפי הבטחות, שיותר אני לא עושה סיאנסים.
שרון מספר: יוני היה כבר שלושת רבעי השעה מת!! היה צהוב, וקר יותר מהבַּלָטוֹת! כולנו מבוהלים- חבל על הזמן! לפתע יוני זז! פותח את העיניים, קפצנו עליו... יוני לא מתייחס אלינו! מתגלגל על הצד באמצע החדר, דוחף את עצמו עם הידיים, נעמד על הברכיים, פתאום איבד את השיווי משקל, אני תופס אותו, יוני מסתובב אלי, מביט בי כאילו הפרצוף שלו נמתח אחורה ואומר לי: "אל תיגע בי!" הפֵּה שלו לא זז! הקול כאילו יוצא מאחוריו!! הבנו שזה לא יוני;משהו פה קורה. היינו מבוהלים, חלק מהחבר'ה בכו, היה בלגן! תפסתי את ה"סידור", הלכתי מאחוריו, התחלתי לקרוא "יושב בסתר עליון. לפתע הוא מסתובב אלי ואומר לי: "תיזהר! אם אתה לא מפחד, למה שלא תלחץ לי את היד?!" לחצתי לו את היד, הרגשתי דחיפה חזקה, ויותר לא זוכר כלום!
יוני מספר: אני עומד שם, פתאום אני רואה מערה נפתחת, ויוצא איזה אור בוהק מתוכה, נשפך כמו מים, מאיר עלי מרחוק, רואה איזה קו דמיוני, מאוד רוצה לעבור אותו, יודע שאם אני עובר אותו, אין דרך חזרה, יש לי פחד, ועצבות, ורצון ושמחה מתוך צער- הכול מעורבב גם יחד.
ואז מתוך אותו מקום יוצא אדם מבוגר, כולו לבוש לבן מכף רגל ועד ראש, עומד בפתח של המערה ומתפלל אלי. ואז שוב פעם הישות מנסה לשכנע אותי לגעת באותו שרביט, ואני אומר לה שאני לא רוצה, ואני מסתכל באותו סבא שאומר לי: "אל תיגע בזה! אל תתקרב לזה!" בשלב מסוים האור מתפשט בחדר וממש דוחה את הדבר הזה הצידה, כאילו לא היה כלום, דוחה אותו: "לך מפה! אתה לא פֹּה בכלל!" הסבא לאט, לאט מתרחק עם הפנים אלי, נכנס לאותה מערה. האור נמוג איתה ביחד. אני רואה את הבור, ונכנס לתוכו, "צולל" פנימה, ואז מגיע לתוך הגוף, נכנס פנימה בחזרה.
שרון מספר: פתאום יוני מתעורר ואנחנו מחבקים אותו ומנשקים אותו, ויוני חזר! ואז אנחנו מקבלים תאריך לפעם חמישית שלא הייתה, ויוני סיפר מה שהוא ראה למעלה.
יוני מספר: לימים נסעתי לבקר את שרון בירושלים, נכנסתי לביתו ואני רואה את התמונה של אותו אדם שראיתי "למעלה". שרון אומר: "זה סבא שלי! התפללתי אליו, הכול מתקשר! באותו רגע שהתפללתי אליו הוא יצא אליך; אחרי זה התברר שהוא החברותא של ה"בבא סאלי." זה משהו מדהים! שרון מספר: אנחנו מגיעים, לפעם חמישית. ומה עושים? אביטן, אחד מהחברים, בא ואומר שיש רב בעכו שכדאי להגיע אליו, הרב "בלופס", עליו השלום, רבה של עכו, היה מלאך ה'.
יוני מספר: נסענו אליו לעכו שלושתנו- אני, גבאי ואביטן. גמרנו בדעתנו שאנחנו לא חוזרים יותר לדבר הזה. הרב סרב לקבל אותנו בטרם טבלנו ב"מקווה". גם לאחר טבילה בחוף שליד המזח העתיק של עכו סירב הרב לקבל אותי.
נשארתי בבסיס. פגשתי בחור עם כיפה סרוגה, והוא שמע את כל הסיפורים של הסיאנסים. אמר לי: "תשמע! יש איזה רב אחד ברעננה..." אמרתי: "תשמע! אני כבר "מלומד" ברבנים ולא מקבלים אותי ולא מדברים איתי בכלל." הוא עונה לי: " יקבל אותך!"
נסעתי איתו לרעננה, הכניס אותי לרב. הרב לקח כמה קלפים, רשם כמה שמות קודש, טבל את השמות במים, אמר לי: "תשתה את המים האלה! תבטיח שאתה יותר לא עושה את זה, אתה יוצא מפה חדש!" שתיתי אותם, ומאותו הזמן הייתי לאדם חדש. הדבר הזה עזב אותי ברוך השם!
התחלתי לומר לעצמי: תתחיל לחקור! באחד הסיאנסים שעשינו נאמר לנו שצריך ללמוד תורה! זו הדרך האמיתית בחיים, אבל אנחנו אפילו לא חשבנו בכיוון הזה. לימים השתחררתי מהצבא, התחברתי עם עוד שני חברים שהיו, והתחלתנו למוד תורה בהדרגה במשך 17 חודשים. בהמשך נרשמתי לסמינר של "ערכים", ומשם עברתי ישר לישיבה ל- 8 חודשים. עברתי משברים, עזבתי לתל אביב, תוך חודשיים הכול נפל! חזרתי להיות מה שהייתי. השמיים נפלו עלי. אבל השם ריחם עלי... חליתי במחלת ילדים קשה, הרופא אמר שאין מה לעשות. מצבי התדרדר. התחלתי עם הִרהורי תשובה... ברוך השם- אחרי שבועיים המחלה נסוגה! עברתי תקופת החלמה, ובסופה הכרתי את אשתי שתהיה בריאה. התחתנו ולאט, לאט במהלך השנה הראשונה - חזרנו בתשובה.
וברוך השם, אחרי 12 שנה – יש לנו בית, ילדים גדלים על אדני התורה. היום אנחנו יודעים ומכירים את האמת, ומבינים את כל הטעויות שעשינו, ודאי שההרגשה הרבה יותר טובה והרבה יותר נכונה, ורק צריך: "טעמו כי טוב השם", רק צריך לטעום, לראות פעם אחת מה זה השם יתברך!
שרון מספר: לי זה לא יצא מהראש. היו כל מיני עניינים שקרו לנו בסיאנסים שהבהירו לנו שהכול אמת, זה שיגע אותי! ומצד שני, אני לא רוצה... טסתי לתאילנד; אמרתי: "קצת ניקוי ראש"... לא הצלחתי "להיפטר" מִזה! בסוף אמרתי: "זהו, שרון! אין לך ברירה! מה תעשה? זו האמת. כשתגיע לעולם האמת בגיל 120, אז מה תגיד? לא ידעת? צריך לחזור בתשובה!"
התקרבתי דרך "ערכים". נכנסה בי האמונה מצד השכל, ההיגיון הפשוט, הישר, שאחרי שאתה לומד ואתה מכניס למוח שלך קצת ידע, קצת חכמה- אתה לא יכול שלא לאהוב את השם! אתה רואה את המושלמות שבבריאה, את החכמה, איך הכול מצטרף כמו "לגו" אחד ענק. הקב"ה טוב, "כי לא אחפוץ במות הרשע". הקב"ה לא רוצה להרוג אותי! הבנתי את זה! והתחזקנו- ברוך השם! היום אני נשוי, יש ילדים שיהיו בריאים, אישה שתחייה, בית נאמן בישראל, שומרים מה שצריך.
יוני מסכם: הרבה אנשים יצאו וחזרו, אבל כולנו בסוף נעזוב פֹּה, כי רואים את זה, רק שיש יצר הרע מיוחד להגיד: "לי זה לא יקרה!" אנחנו כולנו צריכים לדעת שאחרי 120 שנה אנחנו חייבים להכין תשובות לשאלות: עסקת בתורה? נשאת ונתת באמונה? ציפית לביאת משיח? מה תגיד אז? אתה תעמוד מול השם יתברך שיושב על כיסא כבודו... ואתה כל כך תתבייש שלא יהיו לך תשובות. ואני אומר לך, אחי היקר! מעכשיו, צא, תלמד תורה!. אחות יקרה! מעכשיו תכיני תשובות לשם! תכינו תשובות לשם! אל תוותרו!, אפשר להעביר את העולם הזה בשמחה רבה. השם יברך אתכם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: