בס"ד
העיירה בודניב שבמחוז תפילאלת במרוקו לבשה חג. הידיעה המשמחת עברה מפה לאוזן ועוררה התרגשות רבה בקרב היהודים. הצדיק רבי- ישראל אבוחצירא, ה'בבא סאלי', אשר מקום מושבו עד עתה בארפוד, החליט לקבוע את ביתו בבודניב.
מחוז תפילאלת הוא נווה- מדבר באזור מדברי. זה אזור צר, עשיר במעיינות ובנחלים, שלאורכו קמו כפרים ועיירות. אולם דבר אחד אין שם: גשמים.
עם הגיעו לבודנב החל רבי ישראל לבסס את צרכי היהודים במקום, מחינוך הילדים ועזרה הדדית ןעד קיום התפילות בבתי הכנסת. כאשר העלה את עניין המקוה, נענה כי עד עתה היו רגילים לטבול במי הנחל זיז, העובר לאורך התפילאלת, אולם לאחרונה נעשתה הטבילה בעייתית, בגלל שהיית הצבא הצרפתי במקום.
רבי ישראל ישב לטכס עצה עם רבני המקום. לאחר שהועלו אפשרויות ונפלו זו אחר זו, קם רבי ישראל והודיע כי החליט להקים מקוה בחצר ביתו.
התדהמה היתה רבה. במחוז תפילאלת ובמיוחד בעירה בודניב, ירידת גשמים היא תופעה נדירה ביותר. על-אחת- כמה- וכמה כשהקיץ בעיצומו. מאין יבואו הגשמים בכמות הדרושה למילוי בור מי- הגשמים של המקוה?! אולם תקיפות דבריו של הרב לא הותירה לרבנים ברירה אלא להסכים להחלטתו.
הפועלים החלו לעבוד במרץ. הם חפרו תעלה מהרחוב, בשביל מי הגשמים. בסוף התעלה הכינו כעין מרזב ברזל, שדרכו יישפכו המים לתוך בור המקוה. כעבור זמן קצר הושלמה בניית המקוה.
אך מה הלאה? כיצד יתמלא המקוה במי גשמים? רבי ישראל לא נראה מודאג כלל. כשבאו להודיע כי בניית המקוה הושלמה, יצא אל םתח ביתו ונשא את עיניו למרום, פתח בתפילה ואמר: " רבונו-של- עולם! עשינו מה שעלינו לעשות,עשה אתה למען קדושת עם- ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי ברכה עד אשר יתמלא המקוה".
כשסיים, ביקש מרבי אמויאל לעבור ולראות אם כל ההכנות הדרושות למילוי המקוה אכן נעשו כראוי ולבוא להודיעו. הרב עצמו חזר ללימודו. כעבור זמן קצר הופיע רבי אברהם והודיע לצדיק, כי הכל תקין ונעשה כראוי. אז פנה ה'בבא סאלי' לסובבים אותו ואמר: "כעת בעזרת ה' ירדו גשמים".
אך סיים הצדיק את דבריו והשמים החלו להתכסות עננים כבדים. לא עברו רגעים אחדים והרחוב הוצף שלוליות ענק. גשמים עזים הוסיפו לרדת עוד ועוד עד שהמקוה התמלא. ברגע זה פסק הגשם ויהי לנס.
יהודי בודניב יצאו מבתיהם כלא- מאמינים. כאיש אחד באו לראות במו עינהם את המקוה המלא.
קדושתו של הצדיק הייתה בפי כולם. מתוך שמחה רבה והתרגשות מיוחדת על המקוה החדש העומד לרשותם.
גם רבי ישראל יצא לראות את המקוה המושלם, אולם כשראה את מבנה התעלה עם מרזב הברזל שבסופה, כיסתה עננה את פניו." לדעת ה'נודע ביהודה', הסבור כי מרזב ברזל פסול למקוה, מתברר שהמקוה פסול ואינו כשר לטבילה!", אמר.
"מה נעשה עתה"?, שאלו בדאגה.
"אין ברירה אלא לרוקן את המקוה, לתקן את המעוות ולאחרמכן לחזור ולמלאו", פסק הצדיק.
דממה השתררה, אך מיד נשמע קולם של רבני המקום. זה אחר זה ניסו לשכנעו:" הלא דעת ה'נודע ביהודה' היא דעת יחיד, ובשעת הדחק יש לקבל את דעת הרבים. עוד זאת, ירידת גשמים עד כדי מילוי בור המקוה עד תומו היא נס של ממש, ו'לא בכל יום מתרחש נס'. וכי מותר לסמוך מראש על הנס שיחזור וישנה?!".
אולם הצדיק דחה את כל הטיעונים בכבוד, ולא היה מוכן להכשיר את המקוה כל עוד יש בו חשש פסול.
גם בן דודתו של ה'בבא סאלי', הצדיק והחסיד רבי יחיא אדהאן, היה בין הנוכחים. כשראה כי הצדיק לא שעה להפצרות הרבנים, התרגש מאד וקרא: " רבנו! עליי ועל צווארי! מקבל אני את האחריות המלאהבשמים לכשרותו של המקוה. אנא, אל תפסלנו...".
רבי ישראל הקשיב בשקט ובחן, אך פניו נשארו חתומות.כאשר שקטו הרוחות והכל פנו לשמוע את מוצא פיו, חזר על דרישתו, לרוקן את המקוה ולתקן את הצריך תיקון.
מתוך הכנעה עשו כדבריו ורוקנו את המקוה ולפי הוראת הצדיק החליפו את מרזב הברזל במרז עץ.
בתום המלאכה יצא ה'בבא סאלי' שוב אל פתח הבית וקרא: " רבנו ה'נודע ביהודה'! עשינו כהוראתך ופסלנו את המקוה, רוקנו את המים והמרזב תוקן כראוי. עליך עתה למלאו שוב במי גשמים.
עמוד בתפילה לפני בורא- העולם, שיוריד לנו שנית גשמי ברכה, למען טהרת עם- ישראל"...
הצדיק החל לפסוע חזרה לתוך ביתו ומיד החלה לנשב רוח חזקה, עננים כיו את השמים וירדו גשמי ברכה כפעם הראשונה, עד מילוי המקוה.
כל הנוכחים, עמדו נפעמים מגודל קדושתו וצדקתו שלה'בבא סאלי', כי גדול הנס הראשון מן האחרון. מיד ערכו תפילת הודיה על הנס וסעודת מצוה לחנוכת המקוה ומני אז נודע צדקתו של ה'בבא סאלי' במרחקים.
העיירה בודניב שבמחוז תפילאלת במרוקו לבשה חג. הידיעה המשמחת עברה מפה לאוזן ועוררה התרגשות רבה בקרב היהודים. הצדיק רבי- ישראל אבוחצירא, ה'בבא סאלי', אשר מקום מושבו עד עתה בארפוד, החליט לקבוע את ביתו בבודניב.
מחוז תפילאלת הוא נווה- מדבר באזור מדברי. זה אזור צר, עשיר במעיינות ובנחלים, שלאורכו קמו כפרים ועיירות. אולם דבר אחד אין שם: גשמים.
עם הגיעו לבודנב החל רבי ישראל לבסס את צרכי היהודים במקום, מחינוך הילדים ועזרה הדדית ןעד קיום התפילות בבתי הכנסת. כאשר העלה את עניין המקוה, נענה כי עד עתה היו רגילים לטבול במי הנחל זיז, העובר לאורך התפילאלת, אולם לאחרונה נעשתה הטבילה בעייתית, בגלל שהיית הצבא הצרפתי במקום.
רבי ישראל ישב לטכס עצה עם רבני המקום. לאחר שהועלו אפשרויות ונפלו זו אחר זו, קם רבי ישראל והודיע כי החליט להקים מקוה בחצר ביתו.
התדהמה היתה רבה. במחוז תפילאלת ובמיוחד בעירה בודניב, ירידת גשמים היא תופעה נדירה ביותר. על-אחת- כמה- וכמה כשהקיץ בעיצומו. מאין יבואו הגשמים בכמות הדרושה למילוי בור מי- הגשמים של המקוה?! אולם תקיפות דבריו של הרב לא הותירה לרבנים ברירה אלא להסכים להחלטתו.
הפועלים החלו לעבוד במרץ. הם חפרו תעלה מהרחוב, בשביל מי הגשמים. בסוף התעלה הכינו כעין מרזב ברזל, שדרכו יישפכו המים לתוך בור המקוה. כעבור זמן קצר הושלמה בניית המקוה.
אך מה הלאה? כיצד יתמלא המקוה במי גשמים? רבי ישראל לא נראה מודאג כלל. כשבאו להודיע כי בניית המקוה הושלמה, יצא אל םתח ביתו ונשא את עיניו למרום, פתח בתפילה ואמר: " רבונו-של- עולם! עשינו מה שעלינו לעשות,עשה אתה למען קדושת עם- ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי ברכה עד אשר יתמלא המקוה".
כשסיים, ביקש מרבי אמויאל לעבור ולראות אם כל ההכנות הדרושות למילוי המקוה אכן נעשו כראוי ולבוא להודיעו. הרב עצמו חזר ללימודו. כעבור זמן קצר הופיע רבי אברהם והודיע לצדיק, כי הכל תקין ונעשה כראוי. אז פנה ה'בבא סאלי' לסובבים אותו ואמר: "כעת בעזרת ה' ירדו גשמים".
אך סיים הצדיק את דבריו והשמים החלו להתכסות עננים כבדים. לא עברו רגעים אחדים והרחוב הוצף שלוליות ענק. גשמים עזים הוסיפו לרדת עוד ועוד עד שהמקוה התמלא. ברגע זה פסק הגשם ויהי לנס.
יהודי בודניב יצאו מבתיהם כלא- מאמינים. כאיש אחד באו לראות במו עינהם את המקוה המלא.
קדושתו של הצדיק הייתה בפי כולם. מתוך שמחה רבה והתרגשות מיוחדת על המקוה החדש העומד לרשותם.
גם רבי ישראל יצא לראות את המקוה המושלם, אולם כשראה את מבנה התעלה עם מרזב הברזל שבסופה, כיסתה עננה את פניו." לדעת ה'נודע ביהודה', הסבור כי מרזב ברזל פסול למקוה, מתברר שהמקוה פסול ואינו כשר לטבילה!", אמר.
"מה נעשה עתה"?, שאלו בדאגה.
"אין ברירה אלא לרוקן את המקוה, לתקן את המעוות ולאחרמכן לחזור ולמלאו", פסק הצדיק.
דממה השתררה, אך מיד נשמע קולם של רבני המקום. זה אחר זה ניסו לשכנעו:" הלא דעת ה'נודע ביהודה' היא דעת יחיד, ובשעת הדחק יש לקבל את דעת הרבים. עוד זאת, ירידת גשמים עד כדי מילוי בור המקוה עד תומו היא נס של ממש, ו'לא בכל יום מתרחש נס'. וכי מותר לסמוך מראש על הנס שיחזור וישנה?!".
אולם הצדיק דחה את כל הטיעונים בכבוד, ולא היה מוכן להכשיר את המקוה כל עוד יש בו חשש פסול.
גם בן דודתו של ה'בבא סאלי', הצדיק והחסיד רבי יחיא אדהאן, היה בין הנוכחים. כשראה כי הצדיק לא שעה להפצרות הרבנים, התרגש מאד וקרא: " רבנו! עליי ועל צווארי! מקבל אני את האחריות המלאהבשמים לכשרותו של המקוה. אנא, אל תפסלנו...".
רבי ישראל הקשיב בשקט ובחן, אך פניו נשארו חתומות.כאשר שקטו הרוחות והכל פנו לשמוע את מוצא פיו, חזר על דרישתו, לרוקן את המקוה ולתקן את הצריך תיקון.
מתוך הכנעה עשו כדבריו ורוקנו את המקוה ולפי הוראת הצדיק החליפו את מרזב הברזל במרז עץ.
בתום המלאכה יצא ה'בבא סאלי' שוב אל פתח הבית וקרא: " רבנו ה'נודע ביהודה'! עשינו כהוראתך ופסלנו את המקוה, רוקנו את המים והמרזב תוקן כראוי. עליך עתה למלאו שוב במי גשמים.
עמוד בתפילה לפני בורא- העולם, שיוריד לנו שנית גשמי ברכה, למען טהרת עם- ישראל"...
הצדיק החל לפסוע חזרה לתוך ביתו ומיד החלה לנשב רוח חזקה, עננים כיו את השמים וירדו גשמי ברכה כפעם הראשונה, עד מילוי המקוה.
כל הנוכחים, עמדו נפעמים מגודל קדושתו וצדקתו שלה'בבא סאלי', כי גדול הנס הראשון מן האחרון. מיד ערכו תפילת הודיה על הנס וסעודת מצוה לחנוכת המקוה ומני אז נודע צדקתו של ה'בבא סאלי' במרחקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: