בס"ד
מדוע צמים בעשרה בטבת?
בזמן בית המקדש האלוקות הייתה גלויה לכל. כולם יכלו לתקשר באופן כזה או אחר עם בורא העולם, לא באמצעות מלאכים או שליחים אלא בצורה ישירה... "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" מציינת המשנה בפרקי אבות. בית המקדש היה מקום מרומם, נעלה יותר מזמן ומקום גם יחד.
תורת החסידות מסבירה שצום עשרה בטבת חמור במיוחד כיוון שאז הכול התחיל. היום בו נבוכדנצר הטיל מצור על ירושלים. למעשה חורבן המקדש התחיל כבר אז.
אבל למה, בעצם? הרי בעשרה בטבת בסך הכול הקיפו את החומות? מה כל-כך חמור בזה?
הרבי מליובאוויטש מסביר שלמעשה, כאשר הוטל מצור על ירושלים, היה ניתן עדיין לתקן; לחזור בתשובה ולהפוך את הקערה על פיה.
אנו מתאבלים בעשרה בטבת כי לא השכלנו להתייחס לאותם סימנים מקדימים, לא ידענו להבחין בהתרעות שדפקו על דלתותינו.
(בית חבד)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: