מפתיעה ומרגשת...

בס"ד

ככה בשקט בשקט, 

מתגנבת לה אל תוך ליבי

מודעת למה שהיא מחוללת בתוכי.

מריחה כערוגות של בושם רך ומוכר

מדגישה בי את הצורך להניח ראש על הכר

כזאת היא תמיד מפתיעה ומרגשת

שבת אהובה שמתדפקת על הדלת...

זה כל הסוד

בס"ד

מעשה בגוי ויהודי שהלכו על הקרח והיהודי מעד ונפל. 

אמר לו הגוי: בגלל שאתה יהודי נפלת. 

השיב לו היהודי: בדיוק להיפך, בגלל שאני יהודי קמתי. 

זה כל הסוד.

לחיות כל דקה

בס"ד

כנופיית פורעים נושאי צלבים, השתלטה על ביתו של רב העיירה, באחד ממסעי הצלב הארורים. בדקות האימה בהן בזזו הפורעים את תכולת הבית, עמד הרב כשעיניו עצומות וחיוך רחב נסוך על פניו. ראש הכנופיה לא יכול היה לסבול זאת והוא פנה אל הרב ואמר: "הכיצד אתה מחייך, הרי בעוד רגע אתה עוזב את העולם עם משפחתך?!"

והרב השיב ברוגע: "ומה אם אתה רוצה ליטול את חיי בעוד דקה, האם משום כך אני אמור להרוג

בעצמי את הדקה הנוכחית?"...

אוהב אותך, אבא

בס"ד

בתי היקרה, האהובה שלי,

האם את זוכרת אותי? האם את חיה איתי? או שאת רק מזכירה את שמי לפעמים מן הפה אל החוץ? אני רוצה רק להזכיר לך שאני אבא שלך ואני אוהב אותך מאד. אני נמצא איתך כל הזמן, בכל מצב ובכל מקום. אני יודע מה הכי טוב בשבילך ואני עושה את הכל רק לטובתך אני בסה"כ רק מקרב אותך אל היעוד שלך.

את רואה רק חלק מהתמונה חלק מהפאזל וממנו את מנסה להבין את כל התמונה בשלמותה אבל זה לא בידך, תרפי! האמיני לי שאני עושה את הדבר הטוב ביותר בשבילך. אף פעם אני לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו סמכי עלי, בטחי בי, הישעני עלי, התפללי אליי ודברי איתי. 

אני פה! איתך !תמיד! אני המזווג זיווגים,אני הרופא כל חולים,אני זן ומפרנס אותכם,אני המשכין שכינתי בינכם, אני המפקיד נשמות בידי ההורים אני המצליח בחינוך הילדים אני ורק אני נותן לך במתנה את החיים. זכרי תמיד שאני המנהל את העולם וכל הנסיונות והקשיים נתנים לך באהבה ורחמים מרובים, אני לא מתבלבל אף פעם. את לא צריכה לחשוב - אם הדברים היו מתנהלים בצורה שונה, אילו הייתי עושה אחרת... אלמלא הייתי אומרת כך וכך... כל זה בא מצד היצר הרע . את לא צריכה לחפש אשמים ולחשוב - היא אשמה, הוא אשם... אני האשם!!!

אני בורא תעלומות ומשגיח עליהם כל רגע ורגע . אני עושה הכל וכולם רק שליחים שלי.
זכרי תמיד שהניסיון הזה וכל ניסיון אחר הינם אלא רצוני, ורצוני הוא לטובתך!
מקווה שתכניסי אותי יותר לחייך. אוהב אותך אהבה עזה, אבא.

בזכות קרבן הצניעות - מצמרר

בס"ד

את הסיפור הזה סיפרה הרבנית קנייבסקי זצ"ל. נכדתה העלתה אותו על הכתב וקיבלה את אישורה וחתימתה לפרטיו. הסיפור מובא בעיתון ארבע כנפות. 

ר', היתה אשה רחוקה מדת ומקיום מצוות. מאז הכירה את עצמה אהבה בגדים, לגוון, להחליף, לצרף יחד וללבוש, ונסעה למרחקים כדי לרכוש פרטי לבוש מיוחדים בעיניה. היא הקדישה לכך שעות מזמנה, הון עתק והמון זמן ומחשבה .

כמו שכור ויינו, סבבו חייה של ר' סביב התחביב שלה: היא התאמנה בשבילו במכוני כושר, שמרה על דיאטה קיצונית לאורך שנים. ארונה היה גדוש בבגדים אותם לבשה פעם אחת. תמיד חידשה וכמעט שלא לבשה בגד בשנית .

יום אחד גילתה שהיא סובלת ממחושים בבטנה. כדרכו של אדם ניסתה להתעלם, אלא שהכאבים התגברו, עד שלא היה מנוס מלעבור בדיקות. התוצאות היו גרועות ביותר. הרופא בישר לה שגידול ענק, בגודל חצי קילו, נמצא במרכז הבטן, וכבר שלח גרורות לכל האיברים הפנימיים .

עולמה של ר' חשך עליה. היא הסתחררה והביטה ברופא בעיניים חלולות. התקשתה לקלוט את מסקנותיו הרפואיות: "עליך לעבור ניתוח דחוף להסרת הגידול, מחר! ולאחר מכן להתחיל בטיפולים. למרות זאת אני לא נותן לך הרבה סיכויים" - חרץ בגילוי לב.

ר' אושפזה. לפתע החליטה לעזוב את מיטתה, ונסעה בחשאי לביתה. כשנעלה את דלת הבית - כך תיארה לרבנית קנייבסקי - הרימה ידיה לשמים וזעקה בקול לה': "אלקים, אני רוצה להקריב לך קרבן! קרבן גדול!" היא הניחה ידיה ברפיון, קימטה את מצחה ושקעה במחשבות: "אם אחליט לא לנסוע בשבת, מעתה, האם זה מספיק? לא!" פסקה מיד . "אני אוכל לעמוד בזה ללא קשיים רבים מדי! קרבן גדול, גדול, אני רוצה להקריב לך, אלקים!" לפתע שמעה עצמה אומרת: "אני מקריבה לך את כל חיי... את כל הבגדים שלי ... הכל אני משמידה! מעתה אלבש רק בגדים צנועים, שאני לא חפצתי בהם אך אתה אוהב אותם !"

רגיעה פשטה בלבה. במהירות ארוכה, כאילו מישהו אחר פועל בתוכה, היא פתחה את הארונות, ערמה מכל וכל לערימות ענק, בתוך אשפתונים גדולי מימדים. משסיימה, ולא נותר עוד שום פריט לבוש בארון, הציתה הכל והביטה מוקסמת בלהבות. זהו, זה מה שביכולתה להקריב. כילתה חמתה בעצים ובאבנים, בבגדים, וקיוותה שזה יהיה, כמו בשריפה ההיא, במקום קרבן אדם .

כעת חיפשה חולצה ארוכת שרוולים לחזור עמה לבית החולים. פשפשה בכל הבית ולא מצאה, עד שגילתה את ה...פיג`מה של בעלה. לבשה אותה בחפזון, וחזרה לבית החולים ...

למחרת עברה את הניתוח. הרופאים הוציאו מבטנה גידול בגודל אשכולית, אולם הם לא ידעו את נפשם. כשהתעוררה מיהרו לבשר לה: "אין גרורות. הכל נקי לגמרי. לא נותר זכר לגידול. קשה להאמין איך אתמול הכל נראה אחרת. אתמול נראתה הבטן מלאה ונגועה, ובניתוח כלום! אין לנו הסבר איך זה

קרה !"

ר' הרגישה שהקרבן התקבל. מאותו יום היא מתקדמת בקצב מעורר פליאה. כיום היא אישה צנועה, כובע לראשה, שרוולים ארוכים מכסים את ידיה, והיא גם אישה בריאה .

עדותה של הרבנית קנייבסקי על "קרבן" שהתקבל ברצון לפניו .

הערה שחשוב להוסיף: הגידול שנמצא במהלך הניתוח של ר', היה נתון בתוך קרום דק, מעין "שק", בדיוק כמו השק לתוכו הכניסה ר' את כל בגדיה .

אשה יקרה

בס"ד

אישה יקרה!

"לך לך" – אמר ה' לאברהם – לך תוך עצמך לנשמתך. 

אנא ממך התקרבי לעצמך, מצאי את כוחות נפש שבתוכך.

זוהי הדרך וגם המטרה, להתרחק מהמחמיא ומכל מה שהאופנה מכתיבה.

מתנות יקרות הכניסי לביתך:

פנים מאירות, דיבור רך, מראה נעים ומטופח – זה היופי שבך.

מי יתן ונזכה להיות מאותן נשים שבהן יתקיים הפסוק "ותשחק ליום אחרון"

מקור: ארגון בת ישראל, 03-6787440

תשובתו של החזון איש

בס"ד

הרבנים החשובים הרב אברהם וולף והרב דוד קליינפלאץ זצ"ל חברו יחד ונכנסו לביתו של מרן החזון איש, ובפיהם שאלה:

"הלא כל ישראל כולו מחויב בשמירת מצוות התורה, הן הגברים והן הנשים, והנה לגברים נתן הקב"ה את מצות לימוד התורה, שעליה אמור חז"ל, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל), אבל מה תעשינה הנשים והבנות שאין עליהן חיוב תלמוד תורה, במה הן תתגברנה על נסיונות היצר הרע?"

שמע החזון איש והשיב: "בבגדי צניעות! כך מוסרים בשם הגר"א מוילנה זצוק"ל, מה שהגברים משיגים בתורתם משיגות הנשים בלבושן הצנוע".

משובחת...

בס"ד

"כמעט כל עונש האישה בעולם הבא וזכייתה בעולם

הבא תלוי בצניעות!

ולכן כל אישה המרבה להיזהר בדרכי הצניעות 

הרי זו משובחת".

(הפלא יועץ)

לזכות לחיי עולם הבא

בס"ד

מעשה בתלמיד חכם אחד מערי תוניסיה שהיה מדוכא ביסורין קשים ומרים, עוני וחולאים, והיה מצטער מאד על כך. והנה שמע שמועה טובה, שמרן הגאון הרב חיד"א מבקר בתוניס לרגל שליחותו מרבני ירושלים, להחזיק את בתי המדרש בירושלים. כששמע כן שמח מאד, באומרו אלך לי אל הר המור הגאון הצדיק ואשטח לפניו צערי, והוא יתפלל להסיר ממני כל חולי ומחלה, ואז אתחזק ואתרפא והיתה לי שמחת עולם, כי תפלת הצדיק אינה חוזרת ריקם.

והנה כשהגיע מרן החיד"א לשם, נתבקש להשמיע שיעור בהלכה בבית המדרש, ונודע הדבר לאותו תלמיד חכם. הלך לבית המדרש לפגוש את מרן החיד"א ולבקשו על זאת. והנה כשהגיע לשם היה הרב באמצע השיעור, ולא היה אפשר להפסיקו בתוך דבריו, ובית המדרש היה מלא מפה לפה, ומצא התלמיד חכם מקום פנוי סמוך לדלת של בית המדרש וישב שם. ובשבתו שם קפצה עליו תנומה, והנה חלום, ויראה בחלומו שהגיע קצו ונפטר לעולמו, והוא לקברות יובל, ועלתה נשמתו השמימה לתת דין וחשבון על מעשיה, והוא רואה ששוקלים במאזנים את מעשיו, והעוונות היו מרובים והכריעו את הכף. אולם לפתע הופיע מלאך לבוש הבדים, עטוף לבנים, וטען לפני בית הדין של מעלה, שהוא נברא מן היסורים של האיש הזה, ומן הראוי לצרפו אל כף המאזנים של זכיותיו. וכן היה, ואחרי ככלות הכל התחיל קו המאזנים להתנועע לעלות ולרדת, והיה חסר עוד מעט יסורים, כדי להכריעו לכף זכות.

באותה שעה פרץ בבכי, כי למה לא נתנו לו מן השמים עוד מעט יסורים והיו מכריעים אותו לכף זכות. אז הגיעו בבית המדרש לומר קדיש אחר השיעור של מרן החיד"א, וכל הקהל ענו בכל כוחם "יהא שמיה רבה", ונתעורר התלמיד חכם ופקח את עיניו. בסיום הקדיש נגש מרן החיד"א ברוב ענותנותו אל החכם הנזכר ואמר לו: "שמעתי שאתה מחפש אותי, מה רצונך?". התלמיד חכם בזכרו את מה שראה כעת בחלומו, ענה למרן החיד"א: "איני מבקש דבר, רק תתפלל עלי שאזכה לחיי העולם הבא בלי בעיות". בירך אותו הרב, וילך לשלום.

מכאן למדנו שחביבים היסורין (סנהדרין קא סוף ע"א). ובגמרא ברכות (ה סוף ע"א) תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולם לא ניתנו אלא על ידי יסורין, ואלו הן: תורה, ארץ ישראל, עולם הבא וכו'.

הילולת הרש"ש

בס"ד

הרש"ש הקדוש, או בשמו המלא רבי שלום מזרחי שרעבי. נולד בצנעא שבתימן

בשנת ת"פ - 1720 לאביו רבי יצחק שרעבי.

הילד שלום היה ילד מיוחד,שלא הסתפק בלימוד אצל המארי,ונפשו האצילה ביקשה

לחדור אל ניבכי הסוד של התורה הקדושה עוד בהיותו נער רך בשנים.

לאחר מות אביו יצחק, אירע לו מקרה כשל יוסף הצדיק. אשת השר ביקשה כי חלילה

ישכב עימה, והוא סרב וקפץ מחלון הקומה השלישית של ארמון השר, ומאז 

נירדף ע"י אשת השר.

ולכן, הוא נאלץ לברוח לארץ ישראל. ועזב את אימו ואת אחיו ואחיותיו, וצעד ברגל במשך

שבועיים ימים,לעבר נמל עדן שם עלה לאוניה, והחל מסעו לישראל ולירושלים עיר 

הקודש דרך הודו בגדד וסוריה. שאליה, לא"י, תמיד שאף להגיע וללמוד בישיבת

המקובלים בית אל שבירושלים.

בהגיעו לארץ ישראל במסע גמלים דרך סוריה, הגיע לישיבת בית אל שבירושלים בה היה

הרב גדליה חיון ראש הישיבה. בהגיעו לישיבה נותר גלמוד,צנום וחסר כל. הרב חיון וחכמי

הישיבה, חסו עליו ומינו אותו למשרתם של החכמים. שיגיש קפה, וישטוף את ריצפת הישיבה.

הוא היה מרוצה מאד, כי כי נמנע מלהתגלות. ואיש אכן לא ידע על גודל חוכמתו וידיעותיו

ברזי ובניבכי תורת הקבלה והסוד.

הוא היה יושב ומתבודד לו בקרן זוית, ולא הרגישו בו,כי לא ידעו את חכמתו הרבה,וגם היה

צנוע מאד ולא רצה להתגלות.

מעט מעט נתגלה אורו, והרב גדליה חיון מינה אותו לשבת איתו בראש השולחן,ולהיות

יד ימינו, כמשנה לראש הישיבה. וכמחליפו.

ואכן,לאחר פטירת הרב חיון מינו אותו לראש ישיבת המקובלים בית אל בירושלים.

הוא היה איש פלאות, והיה מחולל ניסים, ועסק אך ורק בתורת הקבלה של האר"י הקדוש.

וכבר אמרו עליו חכמי הקבלה כי הרש"ש היה ניצוץ נשמתו של האר"י הקדוש ז"ל.

זה בפתח...

בס"ד

"והיה ביום ההוא, ביום בוא גוג

על אדמת ישראל נאם ה' אלהים תעלה חמתי באפי... 

ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל"

יהודים יקרים, 

אנו בפתחה של מלחמה שיכולה להיגרר למלחמת גוג ומגוג

שבה הזהירו אותנו נביאי ישראל.

מי שישרוד במלחמה הזאת כדברי הזוהר הקדוש

יהיו אלו שיעסקו בתורה ובגמילות חסדים.

אנא אחים ואחיות, שלא נאבד לנצח,

כל אחד ואחת יקבל על עצמו עול מלכות שמים

ויחזור בתשובה מלאה !

שערי תשובה עדיין פתוחים, נצלו זאת.

לעמוד ביבשה

בס"ד

אומר החיד"א על "שירת הים:

"יצייר בדעתו כאילו עומד ביבשה בתוך הים 

והמצרים נטבעים והוא ניצול, והיא סגולה לכפרת עוונותיו"

שירת הים

בס"ד

שבת הקרובה נקראת שבת שירה, 

לאחר שעם ישראל חצה את ים סוף בבטחה,

משה רבנו שר עם הגברים, ומרים הנביאה אחותו

יצאה עם הנשים בשירה, 

בשירה ישנו פסוק שאומר "זה אלי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו" - 

מכאן חז"ל לימדונו שעם ישראל ראה את הקב"ה ואת גדולתו

עד שיכול היה להצביע על השם יתברך, ולומר "זה".

שירת הים מסתיימת בפסוק "השם ימלוך לעולם ועד"

דבר שמרמז על הגלות האחרונה.

שירת הים זו סגולה לפרנסה ולמציאת זיווג ועליה להיאמר בשמחה

שירת הים:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם

עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ

ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ

מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף

תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן

יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ, יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב

וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים, קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי

נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים

מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ, נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא

נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ

שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת

אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן

תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ

תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ

ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

הכרת אלוקים בדרכי

בס"ד

הרב מנחם מנדל מקוצק נולד במשפחה ליטאית.

כשהיה צעיר, שמע על תנועת החסידות, והחליט להצטרף אליה.

אביו, ר' לייביש, התנגד לחסידות וניסה לשכנע את בנו לחזור לדרך אבותיו.

הבן השיב בתקיפות: "הלא כתוב בתורה: זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו".

איש יהודי חייב לומר קודם זה אלי, ורק לאחר מכן יכול לרומם את אלהי אביו...".

הוא רצה להגיע להכרת אלהים בדרכים משלו, ולא בדרכים שקיבל בירושה.

יוצר המאורות

בס"ד

"לאל ברוך נעימות יתנו

למלך אל חי וקיים

זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו.

כי הוא לבדו מרום וקדוש

פועל גבורות, עושה חדשות

בעל מלחמות זורע צדקות

מצמיח ישועות בורא רפואות

נורא תהילות אדון הנפלאות

המחדש בטובו בכל יום

תמיד מעשה בראשית

כאמור לעושה אורים גדולים

כי לעולם חסדו

ברוך אתה השם יוצר המאורות"

(שחרית)

הראנו ה' חסדך

בס"ד



בספר "לקח טוב" הובא מעשה שסיפר האר''י הקדוש זצ''ל, באלמנה אחת שהייתה יושבת בערב שבת ליד שולחן השבת ובכתה, באו בניה ואמרו: "אמא למה את בוכה?, הרי בשבת אסור לבכות ואסור להצטער?", אמרה להם: "היום בדיוק מלאו שנתיים לפטירת אביכם, ואיך לא אבכה?", אמרו לה הבנים: "היום יש לך סיבה לבכות, אבל בכל יום למה את בוכה?, הרי אבא בטוח בגן עדן ואם את בוכה יותר מדי ח''ו את מראה שאינך מסכימה עם גזירת הבורא, כאילו ח''ו עשה לך עוול".

האם נרגעה. ישבו לאכול סעודת השבת בשיר ושבח ודברי תורה, לאחר מכן הלכו כולם לישון. באותו לילה האם חלמה שרואה אנשים רצים והיא רצה איתם, נכנסו כולם ליער עבות והיא בעקבותיהם עד שהגיעו לגן גדול מלא פרחים נפלאים, מפלי מים כחולים ויפים, וריח נפלא בגן.

והנה היא רואה אדם זקן בעל הדרת פנים נפלאה, לבוש בבגד לבן ארוך. הזקן התקרב אליה ושאל אותה: "האם את רוצה לראות את בעלך?", מיד הלכה אחריו וליבה פעם בחזקה, הם עמדו ליד חצר גדולה מוקפת בגדר זהב, ובה יהודים שיושבים ולומדים תורה, ועליהם עומד יהודי צעיר ומלמדם תורה, אמר לה הזקן: "חכי קצת, עוד מעט יגמר השיעור, ותוכלי לראות את בעלך".

השיעור הסתיים והיא ראתה את הרב שהיה מלמד מתקרב אליה וזיהתה שזה בעלה. "אברהם!" נפלטה צעקה מפיה, והיא נפלה על הארץ. מיד בא בעלה ואמר לה: "הירגעי נא, זה אני, בעלך". כשהתאוששה שאלה: "למה הלכת ממני בגיל כה צעיר?", אמר לה: "תדעי לך שהעולם שאת נמצאת בו הוא כמו ארץ גזירה, לשם שולחים אנשים כדי לקבל את עונשם ולחזור. אני כבר הייתי בעולם הזה פעם אחת, הייתי גאון גדול וצדיק, ועסקתי בתורה כל חיי. כשנפטרתי מהעולם הזה קיבלתי בגן עדן זכות להיות ראש ישיבה וללמד תורה לתלמידים, אבל כיוון שלא נשאתי אישה ולא הולדתי ילדים, חזרתי שוב לעולם הזה כדי לשאת אישה וללדת ילדים. כשנולד ילדינו השביעי גמרתי את תיקוני בעולם הזה, וחזרתי לעולם הבא אל מקומי המוכן לי, אבל תדעי לך שטוב לי כאן, וכשתיפטרי מהעולם נחזור שוב להיות ביחד".

"אבל", אמרה האישה, "מעולם לא ידעתי שאתה כזה גאון, שהרי כאן בעולם הזה היית טרוד בעול הפרנסה, ולא למדת הרבה תורה". אמר לה בעלה: "תדעי לך שגם אני לא ידעתי זאת, רק כשנפטרתי נתמלא ראשי בכל התורה שלמדתי לפני שחזרתי בגלגול".

שאלה האישה את בעלה: "מדוע יוסף שלנו לא מצליח בעסקיו"?, אמר לה הבעל: "מפני שיוסף עשה דין תורה ליהודי אחד וזכה בו, אבל היהודי הזה נפגע קשות, וכלל הוא, שכל הנענש בסיבת חברו גם חבירו נענש. לכן גזרו עליו דין קשה מאוד, ואני התחננתי שיתנו לו רק ארבע שנים רעות של חוסר הצלחה בעסקים, בעוד שנה יגמר העונש והוא יצליח בעסקיו".

הוסיפה האישה לשאול את בעלה: "ומדוע בננו דוד עדיין לא מצא את זיווגו, הרי הוא בו 24 כבר?", ענה לה בעלה: "האשה המיועדת לו משמיים עדיין צעירה ונמצאת כעת בארץ אחרת, בעוד חמש שנים היא תבוא ותביא עימה את כל צרכי החתונה".

הוסיפה האישה לשאול: "ולמה קרה לנו האסון הנורא שבננו הקטן בן השלוש נרצח באכזריות ע"י גוי שיכור?", לקח אותה בעלה אל מקום אחד בו ראתה כמין חופה גדולה עשויה אבנים טובות ומרגליות. והנה יורד מלאך קטן והרגישה שזה בנה, מייד התעלפה האישה, בעלה נתן לה עלה אחד להריח והכרתה שבה אליה. היא ראתה את בנה הקטן בן השלוש שנרצח זוהר ומחייך אליה.

שאלה אותו: "מדוע הלכת בגיל כה צעיר?", ענה לה הבן: "תדעי לך אימי שהייתי כבר בעולם הזה, ובעיר שהייתי גרו גויים ועשו פרעות ביהודים, ולקחה אותי גויה אחת וגידלה אותי, ובמשך שלוש שנים הניקה אותי, גדלתי ונהייתי גאון גדול בתורה, וכשנפטרתי לבית עולמי אמרו לי שאני צריך לרדת ולינוק שלוש שנים מחלב יהודיה, כדי לכפר מה שינקתי מהגויה, ואת זכית להניק אותי שלוש שנים, וכשנסתיימו חזרתי למקומי בגן עדן".

שאלה האם: "אבל מדוע נהרגת בצורה כל כך קשה ואכזרית?" אמר לה הבן: "הייתה גזירה רעה על כל יהודי העיר, והיו צריכים כולם למות, ובזה שהגוי הרג אותי הייתה זו כפרה עבור כולם והתבטלה הגזירה, ואני נכנסתי ישר לגן עדן".

אז אמר לה בעלה: "את רואה שלכל דבר יש תשובה, תדעי לך שהקב"ה לא בורא ולא מוריד דבר רע בעולם, "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", הקב"ה ישתבח שמו הוא טוב כמו שכתוב: "טוב ה' לכל רחמיו על כל מעשיו", והכל לפי הצדק והאמת והכל נמדד בצדק וביושר ''צדיק וישר הוא''.

בעלה גם הוסיף ואמר: "כאן טוב לי מאוד, אבל איני יכול לסבול את אנחותיך ואת דמעותיך. עשי לי טובה ותתחילי לחיות בשמחה".

היא התעוררה משנתה, כאילו נולדה מחדש, זמן רב המשיכה לשכב עם חיוך על פניה, תוך שהיא נזכרת בבעלה המאושר ובנה המחייך. אבן נגולה מעל ליבה והיא קיבלה תנחומים.

אנחנו אומרים "הראנו ה' חסדך", וודאי כל מה שאתה עושה הוא לטובתינו, אבל בבקשה גם תראה לנו שמה שאתה עושה בעולם זה טוב לנו. לא תמיד אנו חושבים שדברים שקורים הם טובים ומועילים לנו, חלק מהדברים מתגלים רק לאחר זמן, כמו אותו אדם שנכנס לו קוץ ברגלו ואיחר את הפלגת האוניה, בה היה צריך להפליג. לאחר כמה זמן נודע לו שהספינה טבעה, אז הבין מדוע נכנס הקוץ ברגלו, ואמר להקב"ה: "אודך ה' כי אנפת בי".

ופעמים הטובות והחסדים שעושה הקב"ה עם האדם לא יתגלו לו לעולם, והוא אפילו לא ידע איזה ניסים ונפלאות וחסדים עשה עימו בורא עולם, שאין בעל הנס מכיר בניסו. לכן יאמין באמונה שלימה שהכל לטובתו של האדם.

סעודת שבת שהצילה ממוות

בס"ד

סיפר הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שבזמן "טבח חברון", אשר היה חלק מ"מאורעות תרפ"ט", עת טבחו באכזריות רבה ערבים מוסלמים ביהודי העיר בשבת, י"ח באב תרפ"ט, באותה תקופה התגורר במקום הרה"ג פרנקו זצ"ל. באותה שבת נוראה, התפלל הרב תפילת שחרית בבית הכנסת עם הנץ החמה, הוא שב לביתו והחל ללמוד כהרגלו, תוך כדי המתנה לאשתו שתקום ותתפלל, ואז יסעדו שניהם את סעודת השבת. לפתע שמע הרב שגר בקומה השנייה זעקות מחרידות בוקעות מהחצר. הוא פנה לחלון לראות מה פשר הזעקות, ולתדהמתו ראה, שהערבים רוצחים בעינויים קשים ומרים את שכנתו מלמטה, וזעקות שוד ושבר בוקעים מבתי היהודים בסביבה.

מיד העיר הרב את אשתו ואמר לה: "הערבים שוחטים ביהודים, הם רצחו את השכנה שבקומה הראשונה, ובכל רגע צפויים הם לעלות לקומה זו, טלי ידיים, ונקיים מצווה חשובה בטרם נמות!". "איזה מצווה אתה רוצה שנקיים במצב זה?", שאלה הרבנית. והרב השיב לה: "מצוות סעודת שבת, כי זו מצווה יקרה עד מאד בשמיים". כבשה הרבנית את דמעותיה ופחדיה ועשתה רצון בעלה, ולקול ההמולה מסביב החלו לסעוד סעודה שנייה של שבת. לא עברו כמה רגעים, ובפתח הדירה ניצב קצין בריטי שאמר להם: "באתי לחלץ אתכם כי חייכם בסכנה. שני חיילים ילוו אתכם לרכב הצבאי אשר יוביל אתכם לירושלים". בדרכם לירושלים, הורה הרב לחיילים להביאו לביתו של הרב שאול צדקה (אביו של הרה"ג יהודה צדקה, מספר המעשה), אשר הוא מכירו.

לאחר שנתבהרה התמונה נתגלה גודל הנס שהתרחש, שהרי התברר לאחר מעשה, שהשוטרים הבריטים ששלטו באותה תקופה בארץ ישראל סירבו להתערב ולהרחיק את הפורעים, והם נמנעו מלהגן על היהודים. איש לא ידע לומר מי היה קצין זה? ומדוע הוא החליט להציל דווקא את הרב פרנקו? אולי היה זה מלאך משמיים, אשר הופיע בדמות קצין בריטי בכדי להציל את הרב והרבנית, בזכות סעודת השבת שערכו... (עלון עקבתא דמשיחא מתוך הספר תולדות מנחם). ממעשה זה אנו למדים את גודל רום מעלת סעודות השבת,

בזכות הצניעות

בס"ד

אישה יהודיה מאיראן שעברה לניו יורק באמריקה, שמעה מפי הרב אמנון יצחק,

שאישה חייבת בכיסוי ראש.

החליטה ללכת תמיד גם בבית וגם בחוץ עם כיסוי ראש.

יום אחד יצאה במהירות מהבית לעבודה ושכחה לשים כיסוי ראש,

היא לא יכלה לחזור לביתה כיון שהדלת נסגרה עליה והמפתח היה בתוך הבית.

חשבה וחשבה מה לעשות? החליטה להתקשר למקום עבודתו של בעלה כדי

שיביא לה את המפתח. בעלה אמר לה: "תשימי יד על הראש ותלכי לעבודה".

אך האישה סירבה ואמרה: "אני לא זזה עד שתביא לי מפתח".

הבעל היה מוכרח לעזוב את עבודתו ולהביא מפתח לאשתו.

בדיוק כשהגיע הבעל לדירה שמעו שפוצצו את בנין התאומים-

מקום העבודה של הבעל. "בזכות הצניעות בעלה ניצל ממוות".

אזהרה מנשמה ששבה לעולם

בס"ד

אני אלטר יצחק אייזיק בן הדסה זיוה.

נשלחתי לעולם הזה כעונש על עבירות מן העבר. אני סובל קשות ממצבי,

אבל אני מבין בשלמות את גודל החכמה של הגמול האלוקי.

אותו הגמול מאפשר לחוטאים השפלים ביותר להשיג את חלקם בגן-עדן.

המסר בדברי הבאים מהווה גם אזהרה לכלל.

אני סובל אלף עינויים בדקה בעולם ריקן זה שאני חי בו.

אני סובל את זעם האל בזה שאני חי את חיי מחדש בתור זר בעולם

שרואה אותי כחריג.

אני כועס על עצמי על כך שלא הבנתי מבעוד מועד שחטאי נגד

בוראי כפו עליו ללמד אותי עד כמה פגום באמת הייתי.

הוא שלח אותי חזרה לארץ כאוטיסט, ילד עלוב חסר-אונים שגורם

הרבה צרות לסביבתו, והרבה שברון-לב להוריו.

אני רוצה עכשיו להזהיר את כל מי שקורא חיבור זה לפשפש במעשיו

ולמצוא היכן הם לוקים בחסר, ואז לשוב בתשובה בטרם יסיים את מועדו בעולם-הזה, כמוני.

אני מתכוון לכך שהוא צריך למנוע את האפשרות להישלח בחזרה לתיקון.

זהו עונש איום. אשר לדעתי הוא אולי אף גרוע מן הגהינום.

כשנוכחתי לדעת שאני יכול להביע את חוויותי (בעזרת התקשורת החדשה)...

לא יכולתי להאמין שהשתחררתי מכלאי. הרגשתי שה' ריחם עלי.

חשתי הקלה עצומה. ועכשיו אני מבין שלא היה זה רק חסד עבורי אלא גם חיוב.

אני מחוייב לספר לאותם היהודים (יידן) שחפצים לשמוע, שה' הוא הבורא והשליט

המוחלט של העולם. אם איך שהוא בליבך או במעשיך אתה מפר את הוראותיו

או מזלזל (חס ושלום) במלכותו, אזי יוטל עונש כבד, הבן היטב כי עונש מאביך

הוא לשם חינוך בלבד. אם אינך מבין מעצמך, אזי יהיו חייבים ללמדך עד שתגיע לשלימות.

אנא ממך, כשתבוא בקשר עם בעל נשמה חסרת-מזל כמוני רחם עליו ברחמים גדולים.

טפל בו בכבוד, מכיוון שפעם היה אף הוא בדיוק כמוך ואם דרכיכם נפגשות בעולם-הזה,

הדבר מהווה כנראה מסר אלוקי עבורך.

לקדש שם שמים

בס"ד

לקדש שם שמים זו המדרגה העליונה שאדם מסוגל להשיג כל עוד הוא חי ונושם בעולם הזה,

שהיא הקרבה הקרובה ביותר שאדם יכול להגיע לכסא הכבוד בעולם הזה.

קידוש ה' היא מצווה שבאה מאהבה מופלגת והקרבה גמורה למלך מלכי המלכים הקב"ה.

אולי תשאל, מה הוא קידוש ה'? אסביר לך. קידוש ה' הוא כשתהיה מוכן למסור

כל דבר של עולם הזה כדי לקדש שמו אפילו אם זה מבייש אותך או בניגוד לטבעך,

אפילו אם אתה היחיד שעושה זאת וכולם לועגים לך.

כן קידוש ה' זו מסירות להקב"ה, שאיש אינו יכול לעקור.

זה בא מאהבה ונתינה שאנשים בדרך כלל אינם מסוגלים לממש אותה.

היא באה מביטול עצמיות ועבדות. עבד ה' אמיתי הוא אדם היודע מי הוא אדונו

ואינו עובד לזולתו, כל מהותו הוא בעבדות לאדונו, כל אבר וכל חלק בגופו כלם קודש לה'.

עבד מן הסוג הזה אין לו שום כבלים לגופו, שום כבלים לנפשו, הכל לה', כשאדם עובד את

ה' כנ"ל אין שום מניעים סמויים, לא התערבות האגו, לא שום רצון לעשות רושם על חברו.

כן רק לעשות מה שדרוש ללא שאלות וללא התחשבות רגשית לביקורת הסביבה.

זו הקרבה גמורה של הצרכים הגשמיים והמותרות שלו.

כל מה שהוא משתמש בעולם הזה הרי זה רק כדי לעבוד את אדונו שבשמים

בצורה טובה יותר.

אין זה קל להיות עובד ה', על מנת להשאר במדרגה זו יש צורך להיות עקשן ואמיץ

באמונה ובטחון ולהתפלל בכל לבו שה' יעזור לו לשמור על דרגת עבודה זו,

שלא יהסס ולא יפול מהשלב העליון בסולם שמגמתו לשמים.  

(מסר מאוטיסטים)

נתינה = אהבה

בס"ד

נתינה מתוך אהבה היא המדה של ה' שאנחנו משתדלים לחקותה יותר מכל,

היא הקשה ביותר להשגה אבל מביאה לסיפוק הגדול ביותר.

נתינה מאפשרת לאדם לקבל את האהבה שה' צופן עבורנו.

על ידי נתינה לאחרים אהבת ה' יכולה לבוא עלינו ללא הפרעה וללא הפסקות.

היא זורמת בחופשיות כנהר ללא אבנים, כנהר ללא סלעים רק זרימת מים

חלקה בשטף בכיוון אחד לשפך האגם המקבל.

להתמלא ולהיות ים שגודלו ועוצמתו הוא מעבר למראה העין הגשמית.

(מסר מהאוטיסטים)

לשוב מתהומות - כוחה של תשובה

בס"ד

"כִּי יְהוָה אֱלהֵיכֶם הוּא אֱלהִים בַּשָּׁמַיִם 

מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת"

(יהושע פרק ב' פסוק יא)

רחב אשת יהושע
_____________

אחת מהדמויות הנשיות המרתקות בתנ"ך הינה רחב. רחב נזכרת במקרא בשני מקומות בספר יהושוע רחב היתה אישה זונה, תושבת יריחו, שסייעה לשני המרגלים להתחבא ממלך יריחו לאחר שגילה את דבר שליחותם. בעת כיבוש העיר גמלו לה בני ישראל על עזרתה והצילו אותה ואת משפחתה.

מן הסיפור עולה שרק התערבותו הנִסית של ה' הביאה להפלת חומות העיר. דווקא הזונה הכנענית מיריחו היא זו שמצהירה על כוחו ורוממותו של ה', דבר שהעניק לה מקום של כבוד בספרות חז"ל.

מן המדרש אנו למדים כי רחב התגיירה ונישאה ליהושע בן נון, מנהיג ישראל, ומילדיהם יצאו שמונה נביאים וכהנים. מכאן אפשר להבין את כוחה של התשובה. כוחה הבלתי מעורער של בקשת המחילה, ההתנערות מהעבר וההליכה הבלתי מתפשרת אחר רצון הבורא.

אנו נמצאים לעיתים במקום שבו אפשר לחוש את שוכן מרומים. לחוש כיצד השם יתברך פורש לנו את ידיו וקורא לנו לשוב אליו. לשוב משדות זרים, לשוב אליו מתהומות עמוקים.

לעיתים מקנן הספק במוחם של מי שמדשדש את צעדיו הראשונים בעולם התשובה, שמא אין מחילה לעוונותיו ואין כפרה למעשיו. מהסיפור האנושי של רחב ויהושע אנו למדים שלא כך הדבר.

בורא עולם, נתן לנו מתנה נפלאה - תשובה שמה, לכל אדם בכל רגע נתון יש בידו את האפשרות להתחיל מחדש, להתחיל מאפס, להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר.

עלינו להתעלם מן הקולות שקוראים לנו ומייאשים אותנו מלחדול ללכת בדרכם של צדיקים, בדרכם של מאמינים, בדרכם של אלו שהעיזו וחצו את הקווים.

רחב היתה פורצת דרך, שהשאירה את עברה הרחק מאחור, ואת כל הדעות הקדומות שבודאי ניסו לעמוד בדרכה. רחב האמינה באדון הסליחות שהוא לעולם אינו מונע טוב להולכים בתמים, לעולם לא ימנע טוב למי שמשתנה והולך בדרך ישרים.

הראיה הגדולה ביותר לקבלת תשובתה ע"י בורא עולם היא נישואיה למובחר בעם ישראל, יהושוע בן נון, וממנה יצאו כוהנים ונביאים קדושים.

סיפורה של רחב מצווה אותנו, להקשיב לתורה הקדושה, להקשיב לקריאתה של הנשמה. נשמה שרוצה לשוב לשורשה הראשון ולהידבק באורו החם של א-ל עליון.

כמו הילדה ככה השכינה

בס"ד

מסופר שהבעל שם טוב נסע פעם עם תלמידיו ובדרך ראו ילדה קטנה עומדת ובוכה.

על שאלתו של הבעל שם טוב למה היא בוכה ענתה הילדה:

"שיחקתי עם החברות שלי מחבואים, ואני התחבאתי ואף אחת לא באה לחפש אותי".

והסביר הבעל שם טוב, שזהו הבכי של השכינה.

הקב"ה כביכול החביא את עצמו בעולם ובמקום לחפש אותו, כל אחד הולך לענייניו.

נפשי תערוג אליך

בס"ד

"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים"

תחילת הפסוק הינו בלשון זכר, ולאחר מכן נקבה. (מאתר רוטר)

כאשר אין גשם והעולם צמא למים, באות החיות אצל האייל כדי שיתפלל על הגשם, האייל תוחב את ראשו לתוך האדמה ובזכות תפילתו הקב"ה מוריד גשם לעולם. על האיילה מסופר, שכאשר היא כורעת ללדת, הלידה קשה מאוד עד כדי כך שהאיילה עלולה למות, האיילה מתפללת לבורא עולם, ואז הקב"ה שולח לה נחש שמכיש אותה ברגלה (מעין "זריקת הרדמה"), ואז הלידה עוברת בשלום.

הפירוש הנ"ל אומר שכאשר העולם צמא למים, ובאות החיות לאיילה כדי שתתפלל על הגשם, ובאותו זמן גם האיילה זקוקה לישועה כי היא כורעת ללדת, על מי היא תתפלל קודם, האם לישועת הכלל - העולם, או לישועתה הפרטית?

הפסוק הנ"ל למעשה נותן את התשובה: אותה האיילה "כאייל" היא עורגת (כאייל תערוג), זאת אומרת שהאיילה מתפללת קודם כל לישועת הכלל.

השתוקקות של הנשמה

בס"ד

בכל הדרכים שהלכתי, בכל השבילים שפסעתי,

בכל הנתיבים שסרחתי את רגלי,

מצאתיך אבי,

לו ידעתי שכל מה שביקשה נפשי זה אותך

לא הייתי הולכת רחוק כל כך

לו ידעתי שכל מה שהשתוקקה לה נשמתי זה להרגיש את שכינת קדשך,

לא הייתי רועה בשדות של זרים, ונוטרת במו ידי את הכרמים

את הכרמים שלי שישאו פרי, באחרית הימים.

דרך אחת ויחידה לבתו של המלך

בס"ד



פנימיות או חיצוניות / רונית שיינפלד

את יודעת שענת לא ממש זיהתה אותך, היא רצתה לוודא שזו את", הסבירה לי חיה. יש לציין שהרבה זמן לא שמעתי הערות מהסוג הזה, "עוד אחת שחושבת שאני כבר לא אטרקטיבית". השבתי לה בחיוך, "אולי רצוי שאתלה תמונה שלי במשרד. תמונה לפני התשובה ותמונה אחרי התשובה, בכדי למנוע את המבוכה".

בעברי הרחוק הייתי נתקלת יותר מדי פעמים בדמויות שדאגו להזכיר לי השכם והערב שברגע שקשרתי על ראשי מטפחת יצאתי מהמשחק. אין לי דריסת רגל בתרבות היופי העכשווית. סתם עוד אחת שאבד עליה הכלח.

כמובן, לא בכל יום יוצא לי לשמוע "מחמאות" מהסוג הזה. מחמאות שנועדו, אם להתנסח בעדינות, להוריד לי את הביטחון העצמי לגובה של ים המלח. כל הערה ואפילו הקטנה ביותר היתה גורמת לי לכאבי בטן עזים, כאבים שנמשכו כמה וכמה ימים.

לא באמת ידעתי מה לעשות עם העלבון הזה. לא היה ברור לי אם הוא בא ללמד אותי משהו או שפשוט יצר הרע מצא זמן להשתעשע על חשבוני. פשוט נעלבתי כמו ילדה קטנה מעצם העובדה שישנם כאלה שחושבים שההבדל ביני לבין הגלגול הקודם שלי הוא הבדל של שמים וארץ, כשהכף נוטה לכיוון הגלגול הקודם.

פעם בתחילת הדרך אמר לי חבר קרוב ש"אין נביא בעירו". הוא ניסה לרמוז שיהיה לי קשה מאוד לעשות שינוי במקום שמכירים אותי, במקום שהכיתי שורשים. "אני מציע שתעברי מקום מגורים, שתפתחי דף חדש עם ילדייך", השלים עבורי את הפאזל הרב עשהאל.

נכון לומר שמאז חזרתי בתשובה יוצא לי לפגוש לסירוגין אנשים שחולפים על פניי בלי לברך אותי לשלום, וכל זאת מאחר שהם אינם מזהים אותי. עד היום ננעצים בי מבטים משתאים שאינם משתמעים לשני פנים. מבטים ששואלים אותי "מה עוללת לעצמך?". אבל מכאן ועד להעתיק את מקום מגורי, הדרך ארוכה. ארוכה מאוד.

בכל פעם שרק עלה בי הרעיון לשינוי כתובת, ניסיתי לשאול את עצמי אם לא מדובר בבריחה. בריחה במובן הקלאסי. הרי תמיד מלמדים אותי להיות גיבורה כארי לעשות רצון אבי שבשמיים, ואם כך, לא יכול להיות מצב שאני מקבלת פיק ברכיים כשכמה דמויות שקרובות אלי גיאוגרפית, מנסות לעשות לי חיים קשים.

עם יד על הלב היה לי קשה. ניסיתי לגייס הרבה כוחות נפש לעמוד מול כולם. לעמוד מול הכלל ולבחור אחרת. לקח לי שנים להוריד מעצמי מסכים ומסכות, לקח לי שנים לשנות את עצמי, או יותר נכון להחזיר את רונית לנקודת ההתחלה. לנקודה שבה הייתי בעלת בחירה.

כל פעם חזרתי ושיננתי בקול רם שהם רק בשר ודם, בכל בוקר מחדש שאבתי עוצמה מהידיעה המבורכת שזהו רצון השם. כל יום מחדש ביקשתי סיעתא דשמיא שלא אצטרך לעמוד שוב במבחן החברה המאשימה.

בזתי לעצמי על שאיני מצליחה לאזור עוז כנמר. כעסתי על העובדה המרה שאין בי את האומץ לשים את האמונה מעל הכל. ביקשתי מבורא עולם שיסייע בידי, והפעם אני מוכרחה לציין שהוא היה יצירתי במיוחד.

בוקר אחד, באמצע תפילת מוסף בבית הכנסת, ניגשה אלי אחת מהמתפללות ושאלה אותי ברצינות תהומית: "כיצד לדעתך יגיבו החברים שלך מהעבודה ביום שיראו שחזרת בתשובה, מה הם יאמרו על המטפחת?!", פניה המודאגות לא השאירו לי הרבה ברירות. הרגשתי איך הכעס גואה בתוכי למשמע השאלה, ועוד בבית הכנסת!

הפניתי את מבטי מהסידור, "תאמרי לי בבקשה מה לדעתך יותר חשוב, רצון החברה או רצונו של בורא עולם?" אותה מתפללת לא ציפתה לתגובה כזו. "אחרי 120 שנה כשהנשמה שלי תגיע בחזרה הביתה, נראה לך שאוכל לתרץ את העובדה שדילגתי על כמה מהמצוות בכך שלא היה נעים לי מכמה חברים? זה נשמע לך הגיוני? איפה הפרופורציה בכלל...".

עשיתי מאמצים כבירים לחזור לסידור ולסיים את התפילה כראוי. האותיות רקדו לפני וידעתי שקיבלתי מענה. האוזניים שלי שמעו את מה שפי דיבר. חלק מעבודת השם זה לשים את מלך מלכי המלכים במקום הראשון, לשים אותו לפני כולם, לא רק בדיבור אלא גם במעשה. לשים אותו ראשון גם במחיר של קבלת ביזיונות.

החלטתי שמעתה ואילך כולם ללא יוצא מן הכלל יצטרכו ליישר איתי קו. עמדתי על שלי עם הרבה חששות אבל בראש מורם, שמחתי על שמצאתי בתוכי כוחות שלא אפשרו לי להיכנע להמלצות שהיו אולי עושות את החיים שלי לקלים יותר. הוכחתי לעצמי שאם אתה מודע למקום שאתה נמצא בו, אפשר גם אחרת. לא צריך לברוח.

מאז אותו יום עברתי דרך ארוכה. הפסקתי להתייחס לכל קריאות הביניים. הבנתי שכל פגישה שלי עם מאן דהוא אמורה לשקף את מצבי הרוחני. בעצם מגיעה להם הודיה גדולה על שהם המראה הכי ברורה ונקיה שלי. עבודת השם מחייבת אותי לחפש בכל רגע נתון את האמת והיכן אני נמצאת ביחס אליה.

יופי זה ענין אישי, היופי למעשה הוא בעיני המתבונן, וכל אחד רואה את מה שמתאים לו. כל אחד רואה את האחר מהעולם הפנימי שלו. מעולם המושגים שלו. ועולם המושגים שלי השתנה גם אם זה לא ממש תואם את הלקסיקון ואת מילון המונחים של כדור הארץ.

מדי פעם כשיוצא לי להביט בבבואתי המשתקפת בחלון ראווה, מסתבר לדידי באופן הכי חד שאני לא ממש מתגעגעת אליה. אין בי רצון אמיתי לחזור לרונית הקודמת. טוב לי בדיוק היכן שאני נמצאת. היכן שהנשמה שלי מונחת. לראשונה בחיי יש בי תקווה שהפער בין החיצוניות לפנימיות שלי הולך ומצטמצם.

החיצוניות הזו הכבידה עלי. היא בלבלה אותי לגמרי עד שלא הבנתי מה נכון עבורי ומה לא. החיצוניות הזו הניחה פודרה נוצצת ויפה על מה שהייתי ועוד יותר על מה שרציתי ועל החיים ששאפתי להשיג. היא הניחה מסכה עבה על פניי עד שלא נשארו פתחי אוורור.

לחיצוניות אין אחיזה ממשית אם לא קודמת לה פנימיות. ככל שהשקעתי יותר בפיתוח האישיות ובהבנה טהורה וזכה של מי ומה אני באמת, הגיעה תורה של החיצוניות לבוא לידי ביטוי. ככל שהבורא מלטש אותנו, ומוריד מהלב שלנו את הערלה, רק אז הפנימיות מצליחה לבצבץ החוצה.

זה לא תהליך שקורה כרעם ביום בהיר. זה כמו תבשיל שמבשיל אט אט, ובמשך הזמן הוא פשוט לובש צורה. מלכו של עולם נתן בי את הדעת שאין לי זמן להיעלב. להיעלב פירושו זמן מיותר. יש לי משימות רבות להשלים כרגע והראשונה שבהם היא לחיות תורה. כל התייחסות לדיבורי סרק רק תסיט אותי מהמטרה.

מוזר ככל שזה יישמע, היום אני אפילו מאושרת לשמוע את ההערות הללו. בורא עולם הצליח להביא אותי לנקודה שבה החיצוניות שלי מדליקה אצל גורמים מסוימים מנורה. מנורה שהיא בעצם אמירה. אמירה שטוענת שישנם דברים חשובים יותר מלהצטייר טוב בעיני אחרים, ישנם דברים חשובים יותר מלרַצות עוברים ושבים. האמירה שלי זועקת בקול רם זו הדרך, דרך אחת ויחידה לבתו של המלך.