בס"ד
"ויאמר ה' אל משה: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שם ד'-ה').
בפסוקים אלו הונח הבסיס האיתן לכלכלת המדבר. כלכלה זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה ואת ערכיה באופיו של העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. באופן זה קיים סיכוי שעקרונות אלו ישלטו גם בתקופה שתבוא אחריה, כאשר ייכנסו לארץ ויעמדו ברשות עצמם בתחום החיים המעשיים. מאז נגזר על האדם (בראשית ג', י"ט): "בזעת אפיך תאכל לחם", בנתה דאגה כבירה זו ללחם, משחר ההיסטוריה, את תפיסת עולמו. היא השחיתה את מידותיו וקבעה את סולם עדיפויותיו. הפרנסה והרווחה הכלכלית היוו תדיר היעד העליון. הן דחפו אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר מזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה.
בחברה המושתתת על ההישגיות החומרית כצו עליון, חברה שעיקר מעייניה הוא המאבק המתמיד להשגת מזון, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית. להפך, קיים ביניהם ניגוד מהותי. 'כלכלת המדבר' באה לגאול את בני ישראל מנטייה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי מפני המחר העלום. גם הם מועמדים אפוא לגלישה מסוכנת במדרון 'ההתפתחות האנושית'. לכן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית שמטרתה לחזק את נבכי הלב ולמנוע מהם התנוונות רוחנית.
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר תרגלו בני ישראל לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו בכל בוקר. מי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו מה לאכול באותו יום! ללמד את האדם שעליו לפעול להשגת פרנסתו. עם זאת, כל מי שהרבה ללקט מן, כשהגיע לביתו, נוכח לדעת שהשתדלותו המואצת, המאומצת לא הועילה מאומה: "וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שם י"ח). ניסיונו של העם בלוקטו את המן במשך ששה ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות.
הרב יוסי מזרחי
"ויאמר ה' אל משה: 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום" (שם ד'-ה').
בפסוקים אלו הונח הבסיס האיתן לכלכלת המדבר. כלכלה זו תוכננה כך שתוכל לשתול את יסודותיה ואת ערכיה באופיו של העם במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר. באופן זה קיים סיכוי שעקרונות אלו ישלטו גם בתקופה שתבוא אחריה, כאשר ייכנסו לארץ ויעמדו ברשות עצמם בתחום החיים המעשיים. מאז נגזר על האדם (בראשית ג', י"ט): "בזעת אפיך תאכל לחם", בנתה דאגה כבירה זו ללחם, משחר ההיסטוריה, את תפיסת עולמו. היא השחיתה את מידותיו וקבעה את סולם עדיפויותיו. הפרנסה והרווחה הכלכלית היוו תדיר היעד העליון. הן דחפו אותו להישגיות חסרת מעצורים במישור האישי והלאומי כאחד. הדאגה והחשש מפני חוסר מזון משעבדים כליל את רוחו של האדם, מתירים לו לדרוס ולהשמיד את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה.
בחברה המושתתת על ההישגיות החומרית כצו עליון, חברה שעיקר מעייניה הוא המאבק המתמיד להשגת מזון, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית. להפך, קיים ביניהם ניגוד מהותי. 'כלכלת המדבר' באה לגאול את בני ישראל מנטייה טבעית זו, המקננת בלב כל בן אנוש. תלונתם, שצוטטה לעיל, הבהירה להם עצמם, שגם הם נגועים בנגיף הפחד האנושי מפני המחר העלום. גם הם מועמדים אפוא לגלישה מסוכנת במדרון 'ההתפתחות האנושית'. לכן, ניתן להם המן כניסיון, כמערכת אימונים רוחנית שמטרתה לחזק את נבכי הלב ולמנוע מהם התנוונות רוחנית.
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר תרגלו בני ישראל לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו בכל בוקר. מי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו מה לאכול באותו יום! ללמד את האדם שעליו לפעול להשגת פרנסתו. עם זאת, כל מי שהרבה ללקט מן, כשהגיע לביתו, נוכח לדעת שהשתדלותו המואצת, המאומצת לא הועילה מאומה: "וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שם י"ח). ניסיונו של העם בלוקטו את המן במשך ששה ימים, העמיד אותו על יסודות דרכי הפרנסה היהודית והנחיל לו לקח בעל חשיבות מרובה לדורי דורות.
הרב יוסי מזרחי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: