גלות השכינה הקדושה

בס"ד

ע"י עבירות וחטאים והתקרבות לטומאה יוצר האדם חומת ברזל בין הנקודה

הקדושה שבלבו ובין האני שלו, וע"י זה נופל הניצוץ הקדוש לתוך הטומאה

ואינו מסוגל להאיר לנשמתו. וזה ענין שכינתא בגלותא.

שהנקודה הפנימית של האדם אינה גלויה ומאירה אלא חבויה וחשוכה.

יש גלות השכינה של הפרט ויש גלות השכינה של הכלל.

כשהאומה בכללה דוחה את הניצוץ הקדוש ע"י חומריות ועם ארצות,

זהו המצב הגרוע ביותר שאפשר לאדם להמצא בו.

שכמעט וניתק פתיל חייו הרוחניים וזיקתו לקדושה וקרוב לאבדון רוחני ח"ו.

כשהמצב הזה מתפשט באומה זה מצב של חורבן ח"ו,

ומי שלא מרגיש בזה ולא מצטער בזה הרי זה סימן שאצלו כבר הגיע החורבן ח"ו.

אך מי שמרגיש את גלות השכינה שבתוך עצמו, ומצטער על אי יכלתו להידבק בהקב"ה כדבעי,

ועל חורבן ביהמ"ק שבליבו ויגדל צערו עד כדי בכי זה כבר תיקון לגלות השכינה שבליבו.

(פורטל קהילות תימן)