בס"ד
"בא אל פרעה"
הפרשה מסיימת את עשר מכות מצרים ולוקחת אותנו למסע של לימוד על טבע האור והכלי. שלוש המכות האחרונות מביאות את אור הגאולה לעם ישראל ומראות לנו כמה חשובה ההכנה שלנו לקראת האור שרוצה להיכנס אל חיינו ולקראת האור הגדול של 'לעתיד לבא'.
הפרשה פותחת בשליחות נוספת של משה ואהרון אל פרעה. הפעם להתריע בו על מכת ארבה. פרעה מגרש אותם והארבה עולה על מצרים. פרעה מתחנן בפני משה שיסיר את 'המוות' הזה מעליו. משה עוטר לשם והארבה סר מעל מצרים. השם מכביד את לב פרעה שוב ומכה את מצרים במכת חושך.
לאחר מכת חושך נמשך המו"מ עם פרעה עד שפרעה מזהיר את משה: "לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת". באותו מעמד, השם מגלה למשה כי המכה האחרונה מגיעה - מכת בכורות. משה מדבר דברים אלה באזני פרעה. פרעה ממאן לשלח את העם.
משה מקבל את תוכנית יציאת מצרים. בעשור לחודש לקחת שה לכל בית ובארבעה עשר לשחוט אותו. לתת מהדם שלו על שתי המזוזות ועל המשקוף של הבתים ולאכול אותו צלוי כל הלילה - זהו קורבן פסח. השם מצוה את בני ישראל לחוג את חג הפסח מדי שנה לזכרון עולם.
בחצות לילה מכה השם את מצרים, "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת". פרעה מבין שהמוות שלו קרוב כי גם הוא בכור וממהר לשלח את בני ישראל ממצרים. בני ישראל שואלים כלי כסף וכלי זהב ושמלות מהמצרים, כפי שצוו. כשש מאות אלף איש נוסעים יחד מרעמסס אל סכתה. הלילה הזה נקבע לליל שימורים לדורותם.
צריך להבין שיש בכל יהודי נקודה פנימית מאוד חזקה. נקודת אמונה שצריכה להתעורר על מנת שיוכל להגיע לתשובה עילאה, לתקן ולחזור מאיפה שהוא נמצא. ה'נתיבות שלום' מסביר, כמו שיש לכל אדם כוחות טבעיים שקיבל לפעול איתם, אולם בשעת סכנה מתעוררים בו כוחות "על טבעיים" שיכול בעזרתם להינצל, כוחות שהוא בעצמו לא היה ער לקיומם, כך גם ברוחני.
מובן שמה שחשוב קודם כל זה הדעת. על האדם בכלל להכיר בכך שהוא נמצא בסכנה רוחנית וע"י זה יוכל לעורר את הכוחות המיוחדים, העל טבעיים, של האמונה החזקה שרצון הבורא הוא "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח". אמונה זו יכולה לתת לו את הכח הנדרש לחולל שינוי.
לכן גם נשלח משה אל פרעה להתרות בו שוב ושוב, לומר לו שעדיין יש דרך ובכוחו לשוב. אלא שפרעה כפר בהשגחה, כפר בהנהגה העל טבעית. הוא נשאר תקוע במסגרת הטבע, הוא הכיר רק בשם אלוקים, בגימטרייה 'הטבע', ולא רצה להכיר בשם הוי-ה, שם ההנהגה שמעל לטבע. לעומת זאת כתוב על עם ישראל,"וַיַּאֲמֵן, הָעָם". בזכות המכות, נתעוררה בהם נקודת האמונה והלכה והתחזקה ממכה למכה.
למרות שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, זכו בזכות אמונתם לתשובה עילאה, זכו להיגאל.
לצורך ענין זה, פרעה הוא אותו חלק שבנו שמסרב להאמין שיהיה טוב, שיש אפשרות לחזור, לתקן, להשיב את הטוב אל תוך נקודות חשוכות בחיינו. אבל יש בנו גם את "נקודת העם ישראל" ואליה אנו צריכים להתחבר ולא ליפול בעצת היצר ולומר, 'את זה אני לא יכול לתקן'. כל עוד אנחנו פה אפשר לתקן ואפשר לצאת ממצרים.
תוך כל התהליך הזה שעובר פרעה - אזהרה, מכה, הכבדת הלב, חזרה לסורו, נשאלת גם השאלה, היכן הבחירה החופשית? לפרעה, כביכול, לא היתה ברירה אלא לנהוג בדיוק כפי שנהג בתסריט הידוע מראש.
מסביר הרב שליט"א, אין כאן בכלל שאלה של בחירה של פרעה. לכל בן אדם יש מאות החלטות ביום, לא רק שאלה אחת, מלא החלטות. אף אחד לא מחליט בשבילו. הוא מחליט - כן ילך, לא ילך, כן ישים סוכר, כמה סוכר ישים, מלא החלטות. יש לו חופש בחירה. כל הבריאה מיוסדת על בחירה חופשית. במשך השנים שפרעה שיעבד את ישראל, כל יום הייתה לו איזו החלטה. הרשעים האלה ישבו כל יום ותכננו איך ישעבדו את בני ישראל, איך יעבידו אותם, איך ידכאו וישפילו אותם. היה להם חופש בחירה במשך כל הזמן הזה.
אלא שכתוב שכאשר אדם הולך לבית עולמו, נפטר מהעולם, באותו היום כבר אין לו בחירה. לפי איך שהוא התנהג כל החיים שלו, כך יהיה יומו האחרון. לכן כתוב, "שוב יום אחד לפני מיתתך" (מסכת שבת דף קנ"ג א'). בפרשה הזאת אומרים לפרעה, עכשיו נעשה סיכום מכל החיים שלך, מה עשית, איזה מן פרעה בנית, לפי זה, כך אתה תתנהג גם בסוף שלך. מכח הבחירה ומה שבחרת כל הזמן, כך אתה תתנהג עכשיו. עכשיו כבר לא נותנים לו זמן למשחקים, בשלב זה כבר אין מקום לבחירה חופשית.
מוסיף הרב שליט"א ואומר, לכן אף על פי שהקב"ה הכביד את ליבו, זה לא נקרא שהוא לקח ממנו את הבחירה. המצב הזה, זה מה שפרעה יצר. 'הכבדתי את ליבו' זו התוצרת של פרעה, מיום שנולד עד שהגיע הזמן הזה. הוא בנה לעצמו את הלב הכבד. לא פתאום נהיה לו לב כבד, לא בשעה שהקב"ה אמר 'אני הכבדתי את ליבו', נהיה לו לב כבד. בעצם הקב"ה אמר, 'אני לא ארכך את ליבו'. אבל מי שהכביד את הלב זה הוא בעצמו, ע"י כל החיים שלו, זאת הצטברות, תוצאה מהתנהגותו בכל ימי חייו. הכל הוא עשה מתוך בחירה.
יש לנו בחירה בכל רגע ורגע. אנחנו לא יודעים את יום המיתה שלנו ולכן אמרו חז"ל, שוב יום אחד לפני מיתתך, תשוב בכל יום כאילו היה יומך האחרון. יש לנו בחירה חופשית עד לרגע הסיום, שאז, כדברי הרב שליט"א, זה כבר הסיכום. החיים שלנו מורכבים מרגעי בחירה ורגעי סיכום ועלינו להשתדל כל הזמן לעשות את הבחירה הנכונה. לא לחכות למכה הבאה, לא לחכות לסיום, לא לתת ללב להגיע למצב של 'לב כבד', אלא לשנס מותניים ולשוב, להתחזק ולתקן כל מה שצריך תיקון בחיינו.
הרב דוד אגמון
"בא אל פרעה"
הפרשה מסיימת את עשר מכות מצרים ולוקחת אותנו למסע של לימוד על טבע האור והכלי. שלוש המכות האחרונות מביאות את אור הגאולה לעם ישראל ומראות לנו כמה חשובה ההכנה שלנו לקראת האור שרוצה להיכנס אל חיינו ולקראת האור הגדול של 'לעתיד לבא'.
הפרשה פותחת בשליחות נוספת של משה ואהרון אל פרעה. הפעם להתריע בו על מכת ארבה. פרעה מגרש אותם והארבה עולה על מצרים. פרעה מתחנן בפני משה שיסיר את 'המוות' הזה מעליו. משה עוטר לשם והארבה סר מעל מצרים. השם מכביד את לב פרעה שוב ומכה את מצרים במכת חושך.
לאחר מכת חושך נמשך המו"מ עם פרעה עד שפרעה מזהיר את משה: "לֵךְ מֵעָלָי; הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי--כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת". באותו מעמד, השם מגלה למשה כי המכה האחרונה מגיעה - מכת בכורות. משה מדבר דברים אלה באזני פרעה. פרעה ממאן לשלח את העם.
משה מקבל את תוכנית יציאת מצרים. בעשור לחודש לקחת שה לכל בית ובארבעה עשר לשחוט אותו. לתת מהדם שלו על שתי המזוזות ועל המשקוף של הבתים ולאכול אותו צלוי כל הלילה - זהו קורבן פסח. השם מצוה את בני ישראל לחוג את חג הפסח מדי שנה לזכרון עולם.
בחצות לילה מכה השם את מצרים, "וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת". פרעה מבין שהמוות שלו קרוב כי גם הוא בכור וממהר לשלח את בני ישראל ממצרים. בני ישראל שואלים כלי כסף וכלי זהב ושמלות מהמצרים, כפי שצוו. כשש מאות אלף איש נוסעים יחד מרעמסס אל סכתה. הלילה הזה נקבע לליל שימורים לדורותם.
צריך להבין שיש בכל יהודי נקודה פנימית מאוד חזקה. נקודת אמונה שצריכה להתעורר על מנת שיוכל להגיע לתשובה עילאה, לתקן ולחזור מאיפה שהוא נמצא. ה'נתיבות שלום' מסביר, כמו שיש לכל אדם כוחות טבעיים שקיבל לפעול איתם, אולם בשעת סכנה מתעוררים בו כוחות "על טבעיים" שיכול בעזרתם להינצל, כוחות שהוא בעצמו לא היה ער לקיומם, כך גם ברוחני.
מובן שמה שחשוב קודם כל זה הדעת. על האדם בכלל להכיר בכך שהוא נמצא בסכנה רוחנית וע"י זה יוכל לעורר את הכוחות המיוחדים, העל טבעיים, של האמונה החזקה שרצון הבורא הוא "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח". אמונה זו יכולה לתת לו את הכח הנדרש לחולל שינוי.
לכן גם נשלח משה אל פרעה להתרות בו שוב ושוב, לומר לו שעדיין יש דרך ובכוחו לשוב. אלא שפרעה כפר בהשגחה, כפר בהנהגה העל טבעית. הוא נשאר תקוע במסגרת הטבע, הוא הכיר רק בשם אלוקים, בגימטרייה 'הטבע', ולא רצה להכיר בשם הוי-ה, שם ההנהגה שמעל לטבע. לעומת זאת כתוב על עם ישראל,"וַיַּאֲמֵן, הָעָם". בזכות המכות, נתעוררה בהם נקודת האמונה והלכה והתחזקה ממכה למכה.
למרות שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה, זכו בזכות אמונתם לתשובה עילאה, זכו להיגאל.
לצורך ענין זה, פרעה הוא אותו חלק שבנו שמסרב להאמין שיהיה טוב, שיש אפשרות לחזור, לתקן, להשיב את הטוב אל תוך נקודות חשוכות בחיינו. אבל יש בנו גם את "נקודת העם ישראל" ואליה אנו צריכים להתחבר ולא ליפול בעצת היצר ולומר, 'את זה אני לא יכול לתקן'. כל עוד אנחנו פה אפשר לתקן ואפשר לצאת ממצרים.
תוך כל התהליך הזה שעובר פרעה - אזהרה, מכה, הכבדת הלב, חזרה לסורו, נשאלת גם השאלה, היכן הבחירה החופשית? לפרעה, כביכול, לא היתה ברירה אלא לנהוג בדיוק כפי שנהג בתסריט הידוע מראש.
מסביר הרב שליט"א, אין כאן בכלל שאלה של בחירה של פרעה. לכל בן אדם יש מאות החלטות ביום, לא רק שאלה אחת, מלא החלטות. אף אחד לא מחליט בשבילו. הוא מחליט - כן ילך, לא ילך, כן ישים סוכר, כמה סוכר ישים, מלא החלטות. יש לו חופש בחירה. כל הבריאה מיוסדת על בחירה חופשית. במשך השנים שפרעה שיעבד את ישראל, כל יום הייתה לו איזו החלטה. הרשעים האלה ישבו כל יום ותכננו איך ישעבדו את בני ישראל, איך יעבידו אותם, איך ידכאו וישפילו אותם. היה להם חופש בחירה במשך כל הזמן הזה.
אלא שכתוב שכאשר אדם הולך לבית עולמו, נפטר מהעולם, באותו היום כבר אין לו בחירה. לפי איך שהוא התנהג כל החיים שלו, כך יהיה יומו האחרון. לכן כתוב, "שוב יום אחד לפני מיתתך" (מסכת שבת דף קנ"ג א'). בפרשה הזאת אומרים לפרעה, עכשיו נעשה סיכום מכל החיים שלך, מה עשית, איזה מן פרעה בנית, לפי זה, כך אתה תתנהג גם בסוף שלך. מכח הבחירה ומה שבחרת כל הזמן, כך אתה תתנהג עכשיו. עכשיו כבר לא נותנים לו זמן למשחקים, בשלב זה כבר אין מקום לבחירה חופשית.
מוסיף הרב שליט"א ואומר, לכן אף על פי שהקב"ה הכביד את ליבו, זה לא נקרא שהוא לקח ממנו את הבחירה. המצב הזה, זה מה שפרעה יצר. 'הכבדתי את ליבו' זו התוצרת של פרעה, מיום שנולד עד שהגיע הזמן הזה. הוא בנה לעצמו את הלב הכבד. לא פתאום נהיה לו לב כבד, לא בשעה שהקב"ה אמר 'אני הכבדתי את ליבו', נהיה לו לב כבד. בעצם הקב"ה אמר, 'אני לא ארכך את ליבו'. אבל מי שהכביד את הלב זה הוא בעצמו, ע"י כל החיים שלו, זאת הצטברות, תוצאה מהתנהגותו בכל ימי חייו. הכל הוא עשה מתוך בחירה.
יש לנו בחירה בכל רגע ורגע. אנחנו לא יודעים את יום המיתה שלנו ולכן אמרו חז"ל, שוב יום אחד לפני מיתתך, תשוב בכל יום כאילו היה יומך האחרון. יש לנו בחירה חופשית עד לרגע הסיום, שאז, כדברי הרב שליט"א, זה כבר הסיכום. החיים שלנו מורכבים מרגעי בחירה ורגעי סיכום ועלינו להשתדל כל הזמן לעשות את הבחירה הנכונה. לא לחכות למכה הבאה, לא לחכות לסיום, לא לתת ללב להגיע למצב של 'לב כבד', אלא לשנס מותניים ולשוב, להתחזק ולתקן כל מה שצריך תיקון בחיינו.
הרב דוד אגמון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: