הרבנית רונית שיינפלד - החושך הוא סיבת האור

הרבנית רונית שיינפלד - תמימות בעבודת השם

שירת הנופלים

בס"ד

עשיתי הכל בכדי לטפס למעלה. בכדי לעלות כמה שיותר גבוה. אף פעם לא העזתי להביט למטה או לחשב את הקילומטרים שעברתי. מאד נזהרתי שלא למעוד. שלא להחליק.

תמיד אהבתי את הטיפוס. את הקושי. את המאמץ. אני אוהבת כל רגע באתגר הזה שנקרא יהדות. במתנה הנדירה הזאת שנקראת "נעשה ונשמע".

בדיוק כשהייתי בטוחה שהקרקע יציבה מתחתי, היא הגיעה. והגיעה בגדול. משאירה אותי להתווכח עם מה שהכי מפחיד אותי בעולם.

בדיוק באותו הרגע כשהרגשתי בנוח, נשענת על כריות בטחון בצבע ורוד, היא לקחה אותי לארץ אחרת שדי הרבה זמן שכחתי מקיומה.

בדיוק באותו הרגע כשהתקרבתי אל הפסגה הלבנה הגיעה הנפילה. נפילה שהזכירה שדי הרבה זמן לא הייתי שותפה למחול הנסיבות. למחול הסיבות והתירוצים שלא נגמרים.

בדיוק באותה הנשימה שהייתה סדורה ועמדה באותו הקצב עם דפיקות הלב, הרגשתי איוושה קטנה. סוג של הפרעה מטרידה שהוציאה אותי מהשלווה וזרקה אותי ואת הבטחון העצמי שלי מחוץ למעגל.

ניסיתי לברר בתוכי למה היא הגיעה ולמה אני מפחדת ממנה. מפחדת ליפול.  למה כולנו מפחדים כל כך מהכישלון. מהגילוי הזה. למה אני מתכווצת רק מהאפשרות שבסוף היום אשאר חסרת אונים.

בהתחלה חשבתי שמדובר במבחן של אמונה. במבחן של רצון. סוג של בקרת איכות על היכולת להזדקף. סברתי שמדובר בבדיקת העקשנות. בדיקת ההתמדה.

ככל שחפרתי בעומק מצאתי שהבעיה כולה מתחילה ונגמרת באגו שלי. באגו הקטן הזה שיש לו התמחות מיוחדת בלהסתיר את השמש. יש לו יכולת מיוחדת להקדים עבורי את שעון החורף.

האגו שלי שכנע אותי שאני בלתי מנוצחת, שבכל מלחמה עם יצר הרע אצא עם ידי על העליונה. שאף אחד לא יכול עלי. לא יעזור כלום, אני לא נופלת. נקודה.

הבטחון שהפגנתי דאג שהפעם הזאת תהיה כואבת במיוחד. כאב שיביא אותי להכרה שהמציאות בשטח היא שונה. שהמציאות שלי מורכבת מתמהיל של חולשות. חולשות עם דינמיקה בלתי תלויה. חולשות שלא עובדות לפי פקודה. חולשות שיש להן דרך משונה להסתיר את עצמן, ולהתגלות ברגע הממש לא נכון.

הבנתי שאני מפחדת מהנפילה כי אני לא מוכנה לקבל הפסד. גם לא תיקו. ומה שיצא בסוף זה שאחד ועוד אחד שווה לאפס. והאפס הזה הוא אני. והאפס הזה צריך ללמוד שזאת נקודת המוצא, ויש רשות לנפילה להיכנס בדלת בכל פעם שאשכח להתגורר ברחוב האפסיות פינת הענווה.  

כל הפחד הזה נובע בעצם מההרגשה שאתה כלום. שאתה הכי נמוך מכולם. ומהמפלס התחתון שאני ממוקמת בו כעת, נשאר לי רק לצעוק לקדוש ברוך הוא שהבנתי את המסר. שהבנתי שאני לא מלכת העולם. נשאר רק לצעוק לו שירחם עלי, ויוציא אותי משם.

שאריות

בס"ד

השאריות של הקפה בבוקר מזכירות לי שמשהו שנשאר. משהו תמיד נדבק לתחתית ומנסה להיאחז בכל הכח. כפי הנראה מדובר בפחד נטישה שלא אובחן כראוי.

השאריות של הקפה מזכירות לי שאריות של עצמי. שאריות של משהו שתמיד נמצא לו שם בין מפתחי הלב ולא רוצה לצאת. שאריות של רונית. אותה רונית שהיתה פעם.

כשאני שומעת את המושג לחזור בתשובה אני חוככת בדעתי אם כבר הצלחתי לחצות את הקווים הדמיוניים שנמצאים רק במחשבה העייפה שלי. אם יודע תעלומות יכול להעיד שנכנסתי בפתח של השער.

אין לי מושג אם עלה בידי לעשות שינוי, אם עלה בדעתי לטעת כרם חדש במקום השדה שהיה כאן רגע לפני, אותו שדה שהרחיק אותי מהשם יתברך כמה שנים קודם לכן.

בכל בוקר שמקיש על החלון אני מגלה שנותרו לי עוד כמה עצים לנטור. שעדיין ישנה עשבייה שנותרה מהזמן ההוא ומזכירה לי נשכחות, שלא לומר מזכירה עוונות. מכאיבה במיוחד ולוחצת על המקום הכי רגיש בעולם.

בכל פעם שאני בטוחה שהיא נעלמה לה אותה הילדה אני מגלה שהיא הותירה אחריה שאריות. שאריות של מי שהיתה כאן לא מכבר. שאריות של נעורים ואיבוד של דרך.

כל כך הרבה שנים התאמצתי למחוק את מה שהיה. לנקות את מה שנדבק לתחתית של כוס הקפה. לעשות נקיון יסןדי שמתחיל מהשורש, בלי הנחות ומבצעים של סוף העונה.

אני חייבת להודות שלא נולדתי עם כשרון טבעי לנקיונות. אף פעם לא הייתי טובה בתחום. הייתי הרבה יותר טובה בלברוח, בלפחד. הייתי ממש מצטיינת באיך לא להתמודד.

מה שגורם לי לחשוב שאולי העובדה שאני נכשלת בכל פעם מחדש בלהסיר עקבות, זה בעצם רצונו של השם. שאלמד איך לחיות איתן בשלום. בלי לרצות לטשטש את זאת שהיתה, ואת מה שהיא מזכירה.

ואולי הקדוש ברוך הוא רוצה שאביט לה לתוך העיניים, ולפחות פעם אחת אלמד לחבק אותה. בלי לבדוק מאיפה היא הגיעה ואיזה שדה היא בחרה לעזוב.

ואולי זאת הדרך של טאטע ללמד אותי איך חיים איתי. איך חיים עם מי שהייתי ועם מי שאני עתידה להתעורר לצידה מחר בבוקר. או שאולי זאת רק הדרך שלו ללמד אותי שיעור פשוט באמונה.

כנראה שאך פעם לא אדע את התשובה, אבל יצאתי לדרך. יצאתי לדרך של גילוי. דרך של השלמה. הדרך הזאת מוציאה אותי לטיול בתוך עצמי. להשלים עם מי שאני ועם המקומות הכי חלשים שמתחבאים להם בתוך הנשמה. בדרך הזאת יש ריח של קפה מהביל, ושאריות של ילדה. שאולי בסופה היא תלמד לקבל את עצמה.

ללמוד לעוף

בס"ד

לפני שנים, בבית המדרש של האדמו"ר מקוצק שכידוע היה איש אמת, חסיד אחד פסע הלוך וושוב, מוטרד מאד, אפוף מחשבות שלא נותנות לו מנוח. עצר אותו הרבי ושאל "התפללת היום?" השיב לו החסיד "כן". ובתפילה אמרת "ועל חסדך הגדול באמת נשעננו". השיבו "כן, אמרתי". הביט בו הרבי "אם אמרת את זה בתפילה, ואתה עדיין מוטרד כל כך, אז איך אתה מעז לשקר לו ככה?".

לא יודעת מה אתכם אבל הסיפור הזה המחיש לי כמה שאני דומה לאותו החסיד. כמה שאני עדיין רחוקה מאד מלהיות מאמינה. רחוקה מאד מלשחרר את הפחדים. את החששות. את הטרדות.

איך זה ייתכן שבכל יום אנחנו אומרים שאנחנו נשענים על החסד של השם. איך זה ייתכן שאנחנו אומרים ש"הטוב שמך", איך זה שאנחנו מברכים "שעשה לי כל צרכי", ובאותה נשימה עוברת בנו מחשבה מדאיגה.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנים כשרק התחלתי להתקרב לחיקה החמים של היהדות, מה הייתי רוצה להיות, הייתי בוודאי משיבה לכם שהייתי רוצה להיות חכמה. יודעת הרבה. יודעת קבלה. מבינה בדברים נשגבים. בתלמוד עשר ספירות, ספר היצירה. בקיאה במושגים שלא ברורים לכל אחד.

מאד רציתי לחקות אחרים. ללכת אחרי כל אלו שהייתי בטוחה שמבינים יותר ממני. שיודעים יותר. אלו שהשיגו כבר את הדבקות בקדוש ברוך הוא ובוודאי כל עבודת השם שלהם נראית אחרת.

תמיד שאפתי קדימה. להשיג עוד יעד. להמשיך בריצה המהירה אחרי מי שאמר והיה העולם. להדביק את הפער שחשף בי חורים בתוך הנשמה. הרגשתי שאין לי מספיק זמן. שנותרו הרבה נושאים שעדיין לא למדתי, ולא חקרתי מספיק לעומק.

ככל שעברו הימים. והשבועות הפכו לשנים, הסתבר לי באופן לא ממש מפתיע שיש משהו הרבה יותר קשה להשגה מאשר הגשמת המטרות שהצבתי לעצמי.

ישנה פסגה ענקית שכלל לא שמתי לב אליה. פסגה שתמיד נראתה לי כברת השגה. כפשוטה. כמשהו שגרתי שמונח אצלי בכיס. משהו שעובד לפי לחיצת כפתור.

למשהו הזה קוראים אמונה. אמונה פשוטה ותמימה. אמונה של יהודיה שהולכת אחרי הקדוש ברוך הוא במדבר. בארץ לא זרועה. גם אם המדבר הזה כרגע מכאיב לי מאד. גם אם הארץ השוממה גורמת לי להוריד דמעות.

להיות מאמינה זה אתגר כבד כל כך. ובכל פעם שאני בטוחה שהצלחתי להצמיח שורשים חדשים לתוך הקרקע, מגיע הנסיון הקשה שמסביר לי במילים פשוטות שלא היו שורשים מעולם. ובעצם אני נמצאת בין שמים וארץ.

נמצאת בין החוסר אונים שצועק מתוכי וממחיש את היותי מוגבלת. את היותי חסרה. נמצאת בתוך נסיון שמניח אותי על צוק גבוה ומבקש ממני לקפוץ למים. ממש כמו בים סוף. רק שהפעם אין לי את משה רבנו, ועם ישראל לא נמצא איתי במערכה.

חככתי ביני לבין עצמי מה עדיף יותר, אם עדיף לבחור במים או עדיף לבחור בפחד. אם עדיף לשחרר את היד או להמשיך להיאחז. אם עדיף להחזיק או לזרוק את השכל הכי רחוק שאפשר.

וככל שהפכתי בדבר מצאתי שאין אופציה גרועה עבור יהודי. שלא משנה כמה הצוק יהיה גבוה, וכמה הנסיון יהיה מפחיד, אם במקרה והוא יפול מן הצוק, אבא שבשמים תמיד יהיה שם לתפוס אותו. להרים אותו מן הקרקע.

ואם בכל זאת הוא יחליט שלא לפחד. אם בכל זאת הוא יחליט להאמין במי ששלח אותו למשימה. אם בכל זאת הוא יחליט לפרוש כנפיים, מלכו של עולם יהיה שם ללמד אותו לעוף.

מאחורי המסיכה

בס"ד

כל בוקר כשאני יוצאת לרחוב אני נתקלת באנשים עם מסיכה על הפנים. יש תחושה שכבר התרגלנו. נדמה שהמציאות הזאת הגיעה לכאן בכדי להישאר. בכדי להיות נוכחת בחיי היומיום שלנו.

לא יודעת אם שמתם לב אבל כמעט ולא רואים את הפרצופים. לא מזהים את מי שנמצא מולנו. לא יודעים לזהות מי בעצם עומד מאחורי המסכה.

ניסיתי להקשיב. להטות אוזן למה שהקדוש ברוך הוא אומר לנו בעצם. מה הוא אומר לי באופן אישי עם כל הכיסוי הזה בצבע תכלת שנמצא למרביתנו על הפנים.

די הרבה זמן אני מקשיבה. מחפשת תשובה. שואלת מה הסיבה. איך זה ייתכן שאנחנו עם מסיכה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, ואף אחד לא צועק למה. אף אחד לא עוצר את כדור הארץ ומבקש הסבר. ואני מדברת על הסבר שיבוא מתוכנו. מהקרביים.

אם יש לנו מספיק אומץ ללכת ככה ברחוב, צריך להיות לנו מספיק אומץ להביט פנימה ולהודות שכבר שנים רבות יש לנו מסכות על הפנים. מסכות שלא מבחינים בהם. לא רואים אותם.

המסכות האלו באו להעביר מסר חשוב. לתת לי מכתב אישי ביותר שאומר שהגיע הזמן להיות אמיתית. הגיע הזמן לחזור לנקודת האמת. למקום הראשוני. הבראשיתי.

כל הכיסוי הזה לוחש באוזני שזה בסדר להיות רונית. זה בסדר להרגיש את המציאות כפי שהיא, גם אם היא לא תואמת את מה שמצופה ממני. גם אם היא לא נסבלת כלפי חוץ.

הרבה ימים עברו עלי בהעמדת פנים. עטיתי על עצמי מסיכה וירטואלית שרק אני והשם ידענו על קיומה. כל יום שיקרתי לעצמי מחדש שאני מאושרת. שאני שמחה בחלקי. שאני ממש מצליחה. שיקרתי שהכל טוב. הייתי שחקנית לא רעה בכלל.

רק השם ידע כמה הנשמה שלי כבויה. שאין לה מנוחה. שהיא לא רוצה יותר להיות שם. שאני רוצה להחליף חיים. שאני רוצה להיות במקום הנכון. במקום שאני מודעת היטב לעצמי.

המסכות האלו מזכירות לי ימים של חושך. ימים של הסתרה. ימים שהלב יצא לגלות. ימים שבהם הייתי קורבן של החברה. קורבן של "מה יגידו". הייתי מחכה שיעשו לי שמאות ויקבעו את הבחירה שלי ליום הבא.

יום אחד פשוט התעייפתי. נמאס לי. החלטתי להגיש מכתב פיטורים. למרות כל ההתנגדות שהיתה מסביב, החלטתי שאני חוזרת הביתה. חוזרת בתשובה. חוזרת לחיות ולהכיר את האמת גם אם זה אומר שכולם רואים את חולשתי, ואת הכביסה שמתכבסת לה כלפי חוץ.

הבטחתי לעצמי לפשפש בכל יום עוד קצת ולגלות איפה אני משקרת. איפה אני מזייפת. איפה התרמית. איפה האמת מונחת בכל רגע נתון, ואיפה אני ביחס אליה.

וככל שהייתי בטוחה שהתקדמתי עוד צעד, ועוד פסולת הצלחתי להוציא, הבנתי שהשקר הוא די חמקמק. יש לו מומחיות בטשטוש הגבולות, בנתינת ביטחון דמיוני שאף פעם לא ארצה לחזור אחורה. שאף לא אחפש יותר את הזרמים החזקים.

הקורונה המתוקה קוראת לנו להיות אמיתיים. להיות כמו הילדים שלא מחוייבים לשים מסיכות. ילדים שאומרים וחיים אמת. אמת שאולי יכולה להכאיב. אבל היא עדיפה על שקר מצופה בשוקולד שממילא נמס בטמפרטורה גבוהה. היא עדיפה על כל הכמעט. על כל הבערך. אמת שתוציא אותנו לחופשי. אמת שתוביל אותנו לגאולה. ותגאל אותנו בעיקר מעצמנו.

מאחורי הכל

בס"ד

אתה עומד מאחורי הכל אבא. 

מאחורי הכאבים. מאחורי הפצעים.

מאחורי החיוך שלא עוזב אותי יום שלם.

גם אם לפעמים ההסתרה גדולה. גם אם העייפות מצטברת

אני יודעת שהכל זה מסר אחד גדול ממך.

להמשיך וללכת.

אחיזת עיניים

בס"ד

מלך אחד בנה חומות רבות סביבו. חומות של רוח, של רעש, של אש מתלקחת, קירות חלקים וחומות של ברזל, תעלות מים, דובים ואריות, נחשים ועקרבים. והמלך, אור פניו מאיר בכל העולם וכבודו מלא עולם, אלא שהחומות שבנה הסתירו את אורו. וכרוזים יוצאים ומכריזים, כי מי שיבוא ויראה פני המלך יהיה לו למשנֶה ואף יזכה בבתו. רבים יצאו למסע אל המלך, אבל כשראו כמה מפחידה וגדולה היא החומה הראשונה מבין החומות נסוגו לאחור. ויש מהם שגברו על יצרם הרע ועברו כמה חומות. אלא שבין חומה לחומה היו השרים של המלך מפזרים אוצרות רבים, שלא היו אלא רוח הקודש והיה להם הכוח לפעול לשפע ולישועה למען ישראל. אוצרות יקרים אלו גרמו לכך שרבים, בטיפשותם, עצרו במקום זה ולא המשיכו בדרכם, כי ככל שהייתה החומה קרובה יותר אל המלך כך הייתה מבהילה ומסוכנת יותר. והמלך עשה זאת כדי שלא יתקרב אליו כל מי שירצה. אבל זה שאהב את המלך באמת, ולבו המה והשתוקק לראות את פניו, המשיך וסיכן עצמו בייסורי הדרך, עד שנכנס אל מעבר לחומות. ולא התפתה לקחת בדרך דבר מן האוצרות שהיו מפוזרים שם, כי יותר מכול היה חשוב לו להגיע אל המלך. וכשהגיע ה"אהוב" אל החומות ונהרות המים, אל משמרות החיילים ואל הדובים והנחשים והעקרבים, תמה ואמר: "מלך רחמן כמותך, מדוע תסתיר פניך בהסתרות משונות כאלו!" וצעק: "'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' - ואני מאמין בך, והכול הוא כבודך!"  וכך, במסירות נפש, עבר האיש את החומות וחיות הטרף. אז הוסרו המחיצות, והאיש נמצא עומד בפני המלך הרחמן. נפל האיש על פניו ובכה: "מדוע הסתרת פניך ממני זמן רב כל כך. מדוע העמדת חומות ומחיצות המסתירות אותך ומבהילות כל אדם, ואני כמעט שאבדתי!" ענה לו המלך: "ראה אהובי. הבט אל החוץ. האם קיים דבר רע? האם קיימת הסתרה?" הביט האיש, והנה אין שם לא חומה ולא מחיצה מבדילה, רק ארץ מישור, גנים ופרדסים, ומשרתיו של המלך עומדים בבגדי פאר ומנגנים בכלי זמר, והמלך יושב, והארץ האירה מכבודו. ראה והנה אין שום דבר רע בעולם, ו"מְלוֹא כָל הָאָרֶץ" כבודו של המלך, הבין האיש כי כל המחיצות והדברים המבהילים לא היו אלא אחיזת עיניים.

מחכה

בס"ד

איכשהו תמיד אני מחכה למשהו. תמיד ישנה ציפייה שמשהו יקרה ויביא לי נחמה. זה נדמה שיש באופק דבר אחר. טוב יותר, שעושה את דרכו אלי.

כשהייתי ילדה רק חיכיתי לגדול. היתה למושג "ילדה גדולה", משמעות אחרת. נשגבת. הייתי בטוחה שכאשר אתה נמצא בגיל המתאים להיקרא גדול, החיים שלך הופכים להיות התרגשות אחת עצומה. 

וכשקרה הנס והייתי כבר גדולה גיליתי שזאת לא כזאת מציאה. יש תופעות לוואי שמגיעות עם הגיל. כמו אחריות וכביסה ומשכנתא, וקמטים דקים שמבשרים על כך שאין באמת קרם פנים מוצלח שעשה עליה משוויץ.

איכשהו תמיד אני מחכה לעיתוי המדוייק, מחכה שהמחר יביא איתו את הרגע שבו אוכל לומר את המילים ואולי אצליח לבקש סליחה על שכעסתי אתמול, והייתי שקועה רק בעצמי. לומר תודה על ציור שנתלה על המקרר ומזכיר לי חסדים שמתקיימים לידי.

איכשהו אני מחכה לניגון. לכיוון המדוייק של המיתרים שיעופו עם הרוח. ויגידו לי שבחרתי ללכת בנתיב הנכון. ויגידו מתי יגיע כבר יגיע הנסיון האחרון.

איכשהו אני תמיד מחכה למשהו. אם זה לחיבוק של אמא, שבזמן האחרון הוא קצת מתמהמה או לשמש החמה שתפזר את העננים, שמידי פעם בתוך הלב שלי מתקדרים.

אני מחכה לקצת דעת ולכמה כפיות של חכמה שימלאו לי את הלב בנגיעות של הבנה, ויסבירו לי את מה שקורה לי בחיים, ואיך זה שהדין הוא בעצם רחמים.

אני מחכה לרגע שאפסיק לכעוס את מה שיש בתוכי ומסרב להירגע. שאדע לקבל את כל מה שמגיע לי באמונה שלמה. שאצליח להצביע על החלקים הטובים שמתקיימים בתוכי ועל מתנות החינם שנמצאות באמתחתי.

אני מחכה לזמן שאפסיק לפחד, מכל מה שאפשרי בעצם לאבד. אני מחכה לימים של שקט ושלווה, שיביאו איתן פיסות של השלמה מתוקה. השלמה עם מה שבעיקר כבר היה.

אני מחכה ליום שאצליח להשתנות וסוף סוף אבין שאין לי דרך לכסות, על כל חולשה שהסתתרה וגילתה אמת ברורה. ובסוד לי סיפרה, שעדיין היא קיימת אותה ילדה קטנה.

אני מחכה שהתורה תחדור סוף סוף לנשמתי ותלמד אותי שאני עדיין לא אני. אני מחכה לדממה שמגיעה אחרי הצעקה ומבקשת ממני לשנות את זווית הראיה. אני מחכה לשמוע את קולו של דודי שקורא לי שאפתח, עם תקווה קטנה בלב שהפעם לא אברח. 

אני מחכה בפתח הדלת למלך המלכים, שאמר שהוא יופיע ויאיר לי פנים. אני מחכה לך אבא בין מליוני יהודים שנושאים אליך תפילה ועוד דמעה מוחים. אני מחכה לך אבא עם מליוני יהודים שרוצים אותך בבית ורק לך קוראים. אנחנו מחכים לך אבא ולא משנה לנו איך ולא משנה לנו מה, רק תבוא ותאמר שהגיעה עת הגאולה.

קצרים - הרבנית רונית שיינפלד - החכמה שבנפילה

לכל אלו ש...

בס"ד

בתוך כל הבלאגן והמרוץ היומיומי של החיים, הגיע הזמן לקחת הפסקה. אתנחתא קלה בכדי לומר תודה. בכדי להודות לשליחים שפגשו אותי באמצע שום מקום.

תודה שמגיעה מתוך התבוננות אחראית על מה שהיה. על מה שנעשה. על כל החלב שנשפך והתיז לכל עבר.

הכי קל בעולם זה לומר תודה למי שעשה לנו משהו טוב. למי שנתן מחמאה או חייך לעברנו בדיוק ברגע שהיינו צריכים לראות שיניים לבנות לידינו.

טבעי להודות לזה שוויתר על התור שלו בזמן שמיהרנו כל כך, וגם לזה שבזכותו מצאתי עבודה, וכמובן לאותו אחד שמכין לכותבת את הקפה בכל בוקר מחדש.

אין לי ספק שמתישהו אוציא לאור את ספר התודות הגדול שיכיל את כל אותם אלו שתמכו בי דקה לפני שנפלתי. לכל אלו שהיו שם בשבילי ונתנו חיבוק ענק.

אבל נשאלת השאלה מה עם כל אלו שהעדיפו להיות בצד השני של המתרס ובחרו להכאיב. בחרו להקשות עלי את המשא. גם להם מגיעה תודה. גם להם מגיע מקום של כבוד ברשימה.

צריך מידי פעם לעצור ולעשות בדק בית. לעשות הערכת מצב ולראות איך כל אלו שנתנו לנו אגרוף בבטן הרכה בעצם אילצו אותנו לנקוט פעולה. אילצו אותנו לשנות כיוון, אילצו אותנו להתפלל.

מכל אלו שהפריעו לתוכניות שלי, למדתי על עצמי כמה דברים, ואיך זה שהעולם לא ממש מתנהל לפי רונית. ואולי אני לא מרכז העולם כפי שסברתי עד כה.

כל אלו שפגעו בי הביאו אותי להבנה שיש עוד מרחק הליכה רב עד שאגיע למעיין של השפלות. עד שאגיע לבאר המים של הענווה.

מכל אלו שעזבו אותי למדתי שיש רק אחד שתמיד נשאר. יש רק אחד מיוחד שלא יניח לי בשום אופן לצעוד לבד ככה בלי השגחה.  

מכל אלו שזרקו אותי למים כל כך הרבה פעמים למדתי לשחות, למדתי איך להשאיר את הראש בחוץ גם כשהמים עכורים מטיפשות עצמית שלא נגמרת.

מתוך זה שדרכו עלי למדתי לצמוח, למדתי להכות שורשים. למדתי איך להוציא פרחים גם בחורף, בימים שיש קרה במקומות הנמוכים.

בזכות כל אלו שערערו את הבטחון שלי, הבנתי איפה אני מתחילה ואיפה אני מסתיימת. בזכות כל הפעמים שנדחקתי לפינה הבנתי שאין לי את הזכות להתייאש. אין לי את הזכות להיות חלשה גם כשקשה.

אני מודה מעומק הלב לכל אלו שהתנגדו. לכל אלו שציערו אותי בלי לבדוק כמה זה שרף בנשמה, אני מודה להם כל כך כי בזכותם עברתי לגור בארץ של חסרי האונים. ארץ שכל השבילים שלה לוקחים אותך רק לכיוון אחד. לוקחים אותך להסתופף בצילו של מלך העולם.

רסיסים

בס"ד

אני רוצה לספר לכם שהשבוע נשבר לי הלב. לא שמדובר במשהו חריג. במשהו שלא יכול לקרות אף פעם. אבל חשבתי לתומי שעברתי את השלב הזה.

נשבר לי הלב בדיוק ברגע שהסתבר שאני לא מובנת. שאף אחד לא שם לב שלא התכוונתי. שלא באמת הייתי אותה אישה שמדברים עליה. שמישהו התבלבל לרגע.

הלב התחיל לקבל סדקים ראשונים כשמשהו קטן יצא משליטה. שהתרגום בגוף הדברים לא פעל נכון. בדיוק בנקודה שבה הייתי מלאה בכוונות טובות ובידיים עמוסות בסלים של רצונות. רצונות שכנראה היו ברורים רק לי.

מצד שני לא נולדתי עם לב שקוף, ואף אחד לא יכול לנחש מה באמת עבר לי בראש. ואיך ביקשתי שהדברים יתגלגלו, מבלי לגרום נזק לאף אחד. מבלי להיות אחראית לדמעות של מישהו אחר. מבלי להיות זאת שלוחצת על הכפתור של מצב הרוח.

כשהייתי קטנה תמיד חשדו בי במשהו. איכשהו תמיד האצבע הופנתה כלפי. ביקשה להצביע לעברי ולגלות את כל הקלקול הזה שנמצא עמוק בפנים. את כל השקרים האמיתיים שמתעוררים לפעמים.

הקלקול הזה שמניח את הראש ממש ליד המעשים הטובים. שהולך איתו יד ביד מבלי שתהיה בו את הדעת איך לעשות הפרדה. מבלי שתהיה בו את הדעת איך להבדיל בין הקודש לכל החול הזה שהתפזר עכשיו בנשמה.

וכאילו לא עבר זמן, ולא חלפו שנים. ואני עדיין באותה הסיטואציה. באותה הנקודה שבה אני צריכה להסביר. להסביר את הדבר הכי לא מובן בעולם עבורי. להסביר את עצמי.

הייתי שמחה לו הייתי מוצאת לפחות פעם אחת תשובה. גם אם היא לא תהיה חכמה. העיקר שיהיה לי פתחון פה כלשהו. שתהיה לי סיבה שמתקבלת על הדעת. סיבה שהיא מעבר לכל האגו. לכל העקשנות. לכל מה שהנייר לא סופג.

השבוע נשבר הלב. וכנראה שהלב נשבר ממני. הוא נשבר מהעובדה שאני לא לומדת אף פעם. שאין לי את האומץ להביט בספר הטעויות הגדול שחיברתי לפני שנים, לקרוא שורה אחר שורה ולהפנים את הלקחים.

הוא נשבר כי רציתי משהו אחד ויצא משהו אחר לגמרי. הוא נשבר כי אולי השם יתברך רצה להראות לי שאני אנושית. שאני מורכבת מבשר והרבה דם. ושאני לא יכולה לדרוש ממני יותר מידי.

הדמעות התחילו לרדת בלי לבקש אישור. דמעות שקופות. דמעות שמתעקשות להרטיב את כולי. הבטתי לשמים וביקשתי מאבא שיתן בי כח לאסוף את השברים. שיעזור לי לעמוד על הרגליים. שיעזור לי לקום. שיעזור לי לעשות את הצעד הבא בעולם שכולו מלא רסיסים שהתנפצו מלבבות אחרים.

לקחתי נשימה עמוקה. והבטחתי לעצמי להמשיך הלאה. הבטחתי לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת. הבטחתי לעצמי לרפא את הלב. הבטחתי לעצמי לסלוח. והפעם זה לסלוח לעצמי.

לוקחת את הזמן

בס"ד

לוקחת לעצמי את הזמן.

לעצור. לחשוב. לעבד. ולא לאבד.

לוקחת את הזמן להניח לדברים.

מחפשת עקבות של שפיות. של נשימה

בתוך כל הכאוס. בתוך כל הגשמיות

שמסתירה לי את הרצון של מלכו של עולם.

לא תמיד

בס"ד

לא תמיד אני יודעת מה אתה רוצה ממני.

מסתיר ממני

מציץ מן החרכים

מבקש ממני תובנות שגדולות עלי 

מכבידות.

תובנות שלא מקבלות הנחות. גם לא של סוף עונה.

לא תמיד יודעת מה אתה רוצה. אבא.

המסע הקשה ביותר

בס"ד

ללכת. צעד ועוד אחד. ללכת אחרי הקול הזה שמבקש ממני להמשיך הלאה. מבקש ממני לקום. קורא לי לא לפחד מהכשלון. לא לפחד ממה שעכשיו התברר לי על עצמי.

קשה לי ההתמודדות עם האמת. עם המראה השקופה שהולכת איתי כמו צל ומסבירה לי היכן הטעות. היכן צריך להניח את האצבע. היכן המים דלוחים מעט.

פעם חשבתי שלחזור בתשובה זה רק לשים חצאים ארוכה ומטפחת. לא היה לי מושג שזה רק מתחיל שם. שזה רק תחילת הדרך.

לא ידעתי שהכיסוי החיצוני יחייב אותי לדרך של פנימיות. לדרך שבה כל יום עלי לצמצם את הפער בין מה שנראה כלפי חוץ לבין מה שמתרחש לו שם מתחת לפני השטח.

בהתחלה הגיעה ההכחשה. הסירוב המוחלט להאמין שיש בי משהו לא מושלם. שיש בי תכונות שיכולות להכאיב מאד לאלו שחיים לידי. לצידי. ובעצם לעולם כולו.

התנגדתי לכל רעיון שהביא איתו תובנה לא הגיונית שאני טעונה תיקון. טעונה שיפור. או איך שתקראו לזה. זה לא פשוט לדעת את האמת על עצמך. וכמה שאתה חסר.

חרף כל עורכי הדין שגייסתי לא הצלחתי להשיג חנינה. אפילו לא קיצור של תהליך. שלא לדבר על הקלות וכמה שעות של חופשה. אף טענה לא התקבלה. הגיע הזמן לשנס מותניים ולצאת לעבודה הכי קשה בעולם. לצאת לעבודה הכי מאתגרת. לצאת למסע לתוך עצמך.

מסע של נקיון. של הוצאת הפסולת. של הוצאת הכעסים והפחדים. של עקירת הגאווה מתוכי. מסע שבו צריך לזרוק בדרך את ההרגלים המיותרים, את אכילת היתר והמנה הנוספת. רק כי בא לי עוד ביס.

להוציא החוצה את השקר, ואת הנגיעות של החוצפה. להוציא את העצלות שלא מרפה ממני ומתחננת בפני לעוד כמה דקות במיטה. מסע שבו אני חייבת לבדוק אם הצטברה לה פסולת חדשה.

מסע של החיים. מסע לא פשוט שברור לי איפה הוא מתחיל אבל אין לי מושג איך הוא ייגמר. אין לי מושג אם אצליח לעמוד במשימה.

אם אצליח לעמוד בסטנדרטים. אם אצליח לנקות כמו שצריך. אם אצליח להוציא את העורלה שקיימת בתוך הלב. אם אצליח להרגיש אותו פועם, ומזרים דם ללא הפרעות חיצוניות.

אם אצליח להיות מודעת לאמת בכל רגע נתון מבלי להתרסק ממנה. מבלי שהיא תגרום לי לקחת כדור הרגעה. מבלי שהיא תקשור את הידיים ותקפיא אותי מעשייה.

בכדי להגיע לקו הסיום אני חייבת איתי שותף. שותף שמסייע לי לסדר את כל הבלאגן שאני משאירה אחרי. שותף שתופס אותי רגע לפני הנפילה. רגע לפני שאני מאבדת גובה. שותף שברא בשבילי את העולם. שותף שלא יתן לי ליפול אף פעם.