כעץ שתול על פלגי מים
קטע שכתבתי לספרו של הרב גלעד שמאע.
תמיד טענתי שלחזור בתשובה זה לעשות לעצמך ניתוח לב פתוח בלי הרדמה, ולצאת משם חי. מידי פעם אני נשאלת בשיחות של אחד על אחד מה גרם לי לחזור לחיק היהדות, איך ייתכן שאפשר להשאיר חיים שלמים מאחור בלי להניד עפעף ועוד להיות מאושר מזה?
נדמה לי שאין באפשרותי להצביע על נקודה מסוימת שבה אומר "זה מה שקרה לי". סבורני שמדובר בשרשרת של אירועים שמעוררים אותך לחשוב, מעוררים אותך לשאול מה גורם לך לחיות את חייך כפי שהם.
בתחילה כשחיפשתי את המענה לשאלות שלי, אודה על האמת, לא דייקתי בתשובות, לא הייתי מספיק כנה עם עצמי. חיפשתי תירוצים שונים ומשונים לבחירות שלי, לשגיאות שלי. היה לי זכויות יוצרים בללמד זכות על עצמי השכם וערב. הצדקתי את משנתי בכל תוקף, וכולם הסכימו איתי פה אחד. הפה שלי.
לאט לאט בורא עולם החל לכרסם חורים בתוך הבועה הזאת, לאט לאט החלו לנקר במוחי מחשבות אם אני בכלל משהו מוחשי, אם יש משהו אחד בתוכי שאני אוכל לומר בוודאות שזה אמיתי. איך ייתכן שכל כך הרבה שנים עברו בלי שהייתי במודעות, בלי שלקחתי אחריות?
ברגע שכפתור האמת נדלק אצלי, הקדוש ברוך הוא לא בזבז זמן. כמי שצריך להביא לנו את המשיח בימינו, הוא העדיף ללכת איתי בשיטת הזבנג וגמרנו, בנוק אאוט מפתיע של אלופים. לך תבין.
ניסיתי לשוחח עם השם, לכתוב לו , לקבל ברכה. לא עזר לי כלום. הוא בשלו, איתן בדעתו. בזה אחר זה התחילו להגיע הייסורים, אבי שבמרומים הודיע לי חד משמעית שהגיע הזמן לעצור ולעשות בדק בית.
חליתי במחלה משונה, שגרמה לי לסבל רב. סימני המחלה היו ניכרים בכל גופי, וכל מפגש עם המראה גרם לי לבדוק אם יש לי קירבה משפחתית לברבאבא, זה שגדל בגינה.
שנה שלמה שכבתי לסירוגין. לא יודעת את נפשי מצער וכאב, זעקתי וקראתי למלך מלכי המלכים שיגאל אותי, שיגיד לסבל די. ספר התהילים מונח דרך קבע על הכרית שלי. ישן איתי בלילה, קם איתי בבוקר. מידי פעם שר לי שיר ערש תוך כדי שהוא מלטף לי את הלחי הרטובה.
הרגשתי כאילו כל הספר נכתב עלי, כל מילה ומילה היתה חקוקה בליבי, בבשרי המדמם והפצוע. תמיד טענתי שאם הספר היה יכול לדבר, הוא היה מספר על דמעתי, כאבי, וקריאתי החרישית בלילה. תמיד טענתי שאם הוא היה יכול לדבר הוא היה מספר על כל מה שהתחולל בנפשי, ועל הפחד המעיק שלא פעם שיתק את כולי.
הייתי פותחת את הספר מראשיתו, מהפסוק הראשון שאומר "אשרי האיש .." , מהפרק שמכריז מיהו הצדיק. בפרק דוד המלך מסביר שצדיק משול לעץ. לעץ ששתול על פלגי מים, לעץ שמחובר לאור הגדול, עץ שמחובר לאור האינסוף.
מישהו האיר את עיני לכך שמחלה זה אותיות חמלה. אז עוד לא הבנתי כמה רחמי שמיים היו בחולי שלי. הפכתי והפכתי בדבר, וניסיתי להבין מדוע אני נמצאת שם, למה אני נמצאת במקום שכל כך רע לי, למה אני נמצאת במקום שקר לי? גופי בגד בי עד שלא הכרתי אותו, נפשי בכתה מהשבר שבו.
הבנתי שאני כרגע עוברת סוג של ניקוי, סוג של התפכחות מטלטלת, סוג של סופת חול שלוקחת איתה את הכל, בלי לשאול, בלי לחמול, בלי להרים את הראש. מעין חושך סמיך שאפשר למשש בידיים ולראות אותו סביבך כמו במצריים.
ובתוך כל התוהו והערפל רציתי להיות כמוהו, כמו העץ שעליו דוד המלך דיבר. לדעת את מקומי, לחדד את רצוני, לדעת בעצם מי אני. להבין מהם השורשים שלי , ואם יש לי בכלל. לדעת מה תפקידי בעולם ואם יש כזה דבר. להיות נטועה עמוק עמוק באדמה, בלי להיות מושפעת מסופה נודדת חזקה.
ביקשתי מסהדי במרומים לדעת מתי הסתיו ייגמר ואיתו השלכת, איך אוכל לבנות את עצמי מחדש, איך מתיישרים כשהגב שפוף כל כך. פחדתי לחשוב שככה זה יישאר, לא העזתי לחשוב שמגיע לי קצת יותר. שכחתי לרגע שאחרי השלכת מגיע החורף, ומיד אחריו ממתין האביב., שבו העץ את פירותיו יניב.
ככל שחפרתי למצוא את שורשיו של העץ, למצוא את הזהות של חיי, הבנתי שהתרחקתי. הבנתי שהתרחקתי אלפי מיילים מעץ החיים. אותו עץ שהזין אותי ואת בני עמי אלפי שנים, אותו עץ עם השורשים העמוקים ביותר, אותו עץ עם הצמרת הגבוהה ביותר, הצמרת שמביטה למעלה, אליו, אל השם יתברך.
התרחקתי כי מצאתי מפלט בעצות של רשעים, התרחקתי כי ישבתי מחוייכת במושבות של ליצים, התרחקתי כי ברוב טפשותי עמדתי שעות בדרכם של חטאים. התרחקתי עוד ועוד, כי.... הרשיתי לעצמי לחיות בלי כבוד.
אין לי להלין אלא על עצמי, אין לי להלין כי אם על אוולתי. ידעתי שהגיע הזמן לקום מהשינה, הגיע הזמן למתוח את האיברים ולצאת מהמיטה. "קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור" הרהרתי בליבי. "אני יודעת שאתה שם, ממתין שאושיט יד".
לא ידעתי אם יש בי את הכח להתרומם, לא ידעתי אם יש בי את העוז להתקומם. להתקומם מול משפחה, חברים וסתם עוברי אורח. אם יש בי את העצמה להתקומם מול הבל ורוח.
לקחתי את וכלי חפירה, הסתערתי על העץ כיוצאת למלחמה, קברתי תחתיו את כל העבר, ניתקתי את הצינורות שנסתמו וייבשו את ענפי. ריססתי בלי רחם את החרקים שצבעו לי בצהוב את העלים.
הסתבר שהעץ שלי יותר חזק ממה שתיארתי. ממה שדמיינתי. הוא נברא במאמרו של השם. במאמרו של בורא ניב שפתיים, ו"טהור עיניים". שבורא לו חיים בכל יום מחדש, ונותן לו כל רגע ורגע מקודש.
התחלתי להשקות אותו בדברי תורה, התחלתי לנכש סביבו עשבייה שוטה. דישנתי אותו בהרבה אמונה, הוכחתי לו שהוא שווה ים של אהבה. הענפים התחממו מאור השמש המלטף, מתמכרים למגעו הרך. המים הזרימו את החיוניות לשורשים, ואפילו העלים שינו את צבעם לירוקים.
לעיתים כאב פיזי הוא צעקה של הנשמה, לעיתים מחלה זו הדרך של אבא לומר לך – תעצור, עד כאן. תיכנס עכשיו לתוך עצמך, תעשה היכרות מחודשת איתך, תכיר את כל מה שלא טוב בך, כי הגיע הרגע לעלות כיתה.
בקשיים שאבא הציב בפני הוא קרא לי להדליק את האור. את האור שבפנים, את האור שנגנז, להדליק את הנר כדי שלא אבוש, לשמור על הלהבה שלא אכלם, כי רק אז החושך יהיה חייב להיעלם. ההתכנסות הפנימית שנכפתה עלי הבהירה לי שהכל נמצא בי, בתוכי, ממש בהישג ידי.
הרשיתי לעצמי להביט לאחור ולחייך, לכל מה שקברתי מתחת לעץ. בטחתי בשם כי הוא ידע את שמי, נאחזתי בו כי הוא מלכי מחמדי. העץ חי ופורח ממה שקברתי תחתיו, מכל מה שבעצם נשר מענפיו.
אני אסירת תודה, לך, עילת העילות וסיבת הסיבות, שלימדת אותי שיעור גדול בענווה, נתת לי שיעור מאלף בהוקרת תודה, הראיתי לי איך נכנסים בשער הדמעות, ובחסדך לצאת משער הישועות.
לעיתים אני תוהה איך זכיתי להתייסר כדי לקבל את התורה. איך זכיתי להתבזות כדי להכיר אותך, איך זכיתי לחלות כדי לגלות אותך. כמו אוצר יקר שמצאתי בעצמי, מנצנץ לו בשקט בעמקי נשמתי.
אוכל לומר שכל מי שאי פעם בנה גן עדן, שאב לכך את הכוחות מהגיהנום הפרטי שלו, מאותה השלכת שבנתה אותו. ואתה אורי וישעי, שהפחת בי רוח במפרשים בעצם גרמת לי לעלות לנקודת החיים. לנקודה בה עץ ומים נפגשים. לנקודה שבה אהיה כעץ שתול על פלגי מים, לנקודה שבה אין לי גבולות, מלבד השמיים.
