מצטלמים בכיוון אחר...

בס"ד

לינק לתוכנית: http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=16891

- טור שנכתב בעקבות התוכנית בהידברות...

                     בכיוון אחר - תוכנית בהנחייתו של דודו כהן/הידברות

ידי נשלחה לחולצה השחורה שנמצאת במדף העליון ביותר בארון. הבטחתי לצוות ההפקה שאגיע בצבעים סולידיים, שמצטלמים טוב. יכולתי לשמוע את תומר מגהץ את החולצה הלבנה שאני כל כך אוהבת שהוא לובש.

"מתי אנחנו אמורים להיות שם?", תומר הבין שאנחנו קצת באיחור, "בסביבות 9 וחצי בערך" ניסיתי לשוות טון מרגיע לקולי. "נגיע בדיוק בזמן, אל תדאג". לרגעים פורח לי מהראש שבעלי קיבל חינוך קפדני בבית. חינוך שלא משאיר לך הרבה מקום לעיכובים כלשהם.

נגשתי למדף המטפחות שנמצא בחדר, בוחרת בזהירות את המטפחת האהובה עלי, מדלגת בקלילות מעל הבקשה להיות סולידית בהופעה, קושרת במיומנות את כיסוי הראש, מיומנות  שנרכשה אחרי אימונים רבים מול המראה.

"את מוכנה, רונה?" הרמתי זוג עיניים, מביטה בבעלי, שכולו אומר הוד והדר, כולו מחוייך. "צריך לזוז, יש תנועה כבדה בכבישים".

מאותו יום שדודו כהן, העורך פנה אלינו להתראיין לתוכניתו "בכיוון אחר", לא הפסקתי להרהר ולשאול את עצמי אם הוא לא טעה בכתובת. מה כבר יש לנו לומר, או לחדש לערוץ שעשיר כל כך בתוכן רוחני וחיזוקים אינסופיים?

לרגע לא חשבתי שיש מישהו שצופה בהידברות שיתן משים לשתי נשמות שעושות הכל להחזיק בדרך שבחרו ללכת בה. לא היה נשמע לי הגיוני שיש לנו משהו למכור למי מהצופים.

כמדומני הייתי פזיזה למדי כשעניתי "נגיע שמחה", למייל של דודו, לא היה קורה לי כלום אם הייתי לוקחת זמן להתלבט, להתייעץ. לא היה קורה שום אסון אם הייתי מנסה לבדוק אפשרות פשוט לסרב.

לאחר שמצאנו את הרחוב, התנוסס למולנו שלט ענק "הידברות", רק מלהביט על האותיות המרכיבות אותו הרגשתי רעד קל. רעד שאומר לי "כאן הכל התחיל", רעד שמראה לי באותיות ברורות וגדולות "עשית דרך ארוכה".

דרך ארוכה מאותו יום שבו זיפזפתי בשלט של הטלוויזיה וראיתי את הרב זמיר כהן, את הרב פנגר ועוד רבים וטובים כמותם. דרך ארוכה ומפותלת מאותו הזמן שהבנתי שמעתה הידברות עבורי היא בית.

כשעמדתי בכניסה יחד עם בעלי, עטרת ראשי, הודיתי לבורא יתברך על הזכות המדהימה והמרגשת להיות חלק מהמהפכה בעם ישראל. מהפכה שבה היהדות קיבלה הרשאה להיכנס כמעט לכל בית ישראל, וכל זאת בדרכי נועם ובנתיבות של שלום.

 לאחר קבלת פנים חמה במיוחד הוליכו אותנו לחדרי איפור נפרדים, להכין אותנו לרגע שבו המצלמות ידלקו. "כמה שפחות יותר טוב", בקשתי מהמאפרת, והתחלתי להרגיש איך הלב שלי מעלה דופק.

"את עדיין יכולה לברוח, לא באמת ירגישו אם תיעלמי", השתעשעתי עם עצמי תוך כדי טפיחות של סומק על הלחיים.  "יש לך כאן קפה חזק כמו שאת אוהבת", נכנסה המזכירה, כאילו קראה את מחשבותי. "בעוד כמה דקות אתם נכנסים לאולפן".

התיישבנו באולפן, תוהים מה אנחנו עושים כאן בכלל, פניו המחייכות של דודו השרו עלינו אוירה נעימה וכל ההתרגשות שאחזה בי התפוגגה באחת. לאחר כמה נסיונות של בדיקת סאונד, המצלמות החלו לעבוד.

השיחה קלחה והרגשתי שאנחנו יושבים בסלון הבית, מנהלים שיחה עירנית על חזרה בתשובה. שיחה שבה ניסינו להעביר קמצוץ של תחושות, ונסיונות שעוברים על כל מי שבוחר לטייל בעולמו המופלא של בורא עולם.

היה לנו מאד חשוב להעביר מסר שצריך ללכת עד הסוף עם הבחירה שלנו, שצריך להשתיק את קולות הרקע שמנסים להפריע לנו ללכת עם הבחירה שלנו בלב שלם.

הרגשתי שהחשיפה שזכינו לה לא היתה מאיימת עבורי בסופו של דבר. היה בה משהו אמיתי, משהו שלמרות כל החששות היה נכון לעשותו, ואפשר להרגיש ככה רק כשאתה מאמין למה שאתה אומר, רק כשאתה מביא את האמת הפנימית שמאירה אותך מבפנים.

נפרדנו לשלום מכל הצוות שעשה הכל לתת לנו הרגשה טובה, יכולתי עכשיו להבין איך יוצאים מהאולפן הזה הרבה תכנים מרוממי נפש ורוח, וכל שנשאר לנו זה להמתין שהתוכנית תעלה לאוויר.

לאחר כמה חודשים קיבלנו מדודו לינק לתוכנית, ראינו אותה כל המשפחה לאורך ולרוחב כמה פעמים. לשמחתנו היינו מרוצים מהתוצאה, מה גם שהילדים לא הפסיקו להתלוצץ עימנו ובאותו שבוע ביקשו מאתנו בכל הזדמנות חתימה מסוגננת היטב.

ישבתי עם עצמי באחד הערבים, כשהבית היה ריק מדייריו, ורק נשימותיה הקלות של הללי מרים נשמעו בבית, הדלקתי את המחשב לצפות בתוכנית בשקט, מההתחלה ועד הסוף, רק אני ועצמי, ללא הפרעות.

ראיתי אותה שם, בקטע מצולם שהכניסו בהפקה מהעבר. ראיתי את רונית שלי, רונית ששייכת לתקופה אחרת, תקופה של הופעת הניצנים הראשונים של התשובה. חייכתי אליה. רציתי לחבק אותה חזק חזק ולהודות לה שלא ויתרה, להודות לה שלמרות כל מה שבדרך היה כואב היא המשיכה הלאה, לדרך המוליכה בית א-ל.