להיות ראויה (טור חדש)

בס"ד

בס"ד

הרמתי את ראשי למראה שלפני ופגשתי אותה. נתקלת בעיניה האדומות מהאדים החמים. פעם בחודש אנחנו נפגשות, פגישה רק שלי ושלה. פעם בחודש יש לי הזדמנות להביט בה. להביט לתוכה פנימה.

בכל פעם מחדש אני מתפעלת מהסומק הקל שעולה בלחייה. מהאור הבוהק שפלש בעדינות לתוכה ומצהיר "טהורה אני". כמה קל לחבב אותה עכשיו, דווקא עכשיו כשהיא מרגישה טוב, ואפילו מחייכת אלי בחזרה.

שמחתי על ההיכרות המחודשת שבה היא מזכירה לי שהיא עוד כאן. חיה ובועטת. מזכירה לי בפעם המי יודע כמה שהיא כאן והפעם כדי להישאר. מזכירה לי בנועם שלהיות בת של מלך זו לא מילה גסה.

תחבתי לתוך התיק את שארית חפצי, מודה לבורא עולם על הזמן שנתן לי לחלוק איתה, לחלוק בעצם עם עצמי. לקחת הפסקה קלה מכדור הארץ שלעיתים מסתובב מהר מדי ואין לי אפשרות אפילו לעצור אותו ולקחת נשימה.

צעדתי בצעדים קלים לכיוון המבואה של המקווה, מודעת לעובדה שירד ממני משא כבד שהשארתי אותו שם במים. יכולתי להרגיש איך תחושת הנקיון מרגיעה כל עצם בגופי ומפנה מקום להרגשה חדשה.

הרגשה שרכשתי אותה בכל טבילה וטבילה במים הצלולים, המתוקים כל כך. הרגשה שבה ידעתי שאני נמצאת במקום שבו מים ואמת נפגשים. במקום שבו אני מקיימת את רצונו של שוכן מרומים. בכל כניסה שלי לתוך המים קוננה בי תחושה של חזרה למקום ראשוני, בראשיתי, מקום שהוא חלקת האלוקים הפרטית שלי.

"תשרה עלי את רוחך הטהורה ושכינת קדשך", ביקשתי בתחינה לאחר הטבילה, תחינה שתמיד גורמת לי איכשהו להחסיר פעימה. "שחסדך לא יסור מעימנו לנצח" עצמתי את עיני לפני המשפט שתמיד גורם לי לחוש קצת קטנה "ואהיה תמיד ראויה לטהרה ולנשיי עמך בית ישראל".

"ראויה", זאת המילה. זאת המילה שעושה את ההבדל. זאת המילה שגורמת לי להתרגשות מבלי להתכוון לכך. שמרגישה לי כמו ציפורניים חדות חדות שנוגעות ישר בפצע פתוח בתוך הלב ולא משאירות לך ברירה אחרת מלבד להחליף לו תחבושת.

המילה ראויה עבורי היא כמו אגרוף בבטן הרכה שמחזיר אותי הרבה שנים אחורה. לנקודה של זמן שאין לי מושג מתי היא התחילה, אבל איכשהו היא תמיד היתה שם, מלווה אותי בכל התחנות של חיי.

תמיד, אבל תמיד רציתי להיות ראויה. ראויה לאהבה של אמא ועוד יותר של אבא. ראויה להיות אמא של שבת בגן הילדים, ואם אפשר אז אחרי זה לנהל את מועצת התלמידים. מין תלמידה כזו שבה ההורים בכל מצב מתגאים.

איכשהו תמיד הרגשתי ילדה מוזרה שלא מבינים אותה ממש עד הסוף, לא מבינים שהילדה הזו בסך הכל רוצה אהבה. הילדה הזו עם השיניים ועצמות הלחיים הבולטות צועקת שתאשרו לה שהיא ראויה. ראויה עד בלי די.

 ראויה לשבת על הרגליים של אמא גם כשהיא עייפה, וגם כשהיא טרודה במליון דברים. ראויה למגעה החם גם כשכל הכיריים מלאות סירים ובישולים. רציתי בכל נפשי להיות ראויה לחיבוק חם ואמיתי מאבא שלי בלי שום סיבה, ואפילו רק לפעם אחת יחידה.

הכי עצוב זה שגדלתי ובגרתי בלי שידעתי אפילו שאני בעצם ראויה. כל כך רציתי לקבל הסכמה ושאזכה סוף סוף אולי, למעט להערכה. בגלל שרציתי כל כך, שגיתי כל כך, והלכתי לאיבוד. עשיתי הכל גם בלי להיות מודעת לעובדה שמה שבעצם מוביל אותי לקבל החלטות זה הרצון העז שלי לקבל גושפנקה בשלושה העתקים שאני ראויה.

הלכתי לאיבוד ונפלתי למקומות שהייתי שקופה. הלכתי לאיבוד והתלבשתי כמו שציפו ממני בצו האופנה. הלכתי לאיבוד מבלי לדעת לשם מה אני חיה ולמה באתי לעולם, איך לא שמתי לב שאני מרצה את כולם.

מה שהניע אותי בתוך כל ים הבלבולים והטעויות זה הרצון הזה להרגיש אחרת, הרצון הזה לקבל חיזוקים מחברה שטועה ומטעה. הרצון הזה לדעת שגם אני שווה ויש לי מה לתת. רק שלא ידעתי שהנתינה שלי לא נמצאת במקום הנכון.

הסתובבתי עם חור שהלך ונפער בנשמה, הסתובבתי בין אנשים שלא מבינים שהם בעצם עבדים. עובדים יום ולילה רק בכדי שירגישו שהם לכמה דקות ראויים.

במבט לאחור אוכל לומר שרק לאחר היכרות מעמיקה עם מלכו של עולם ודרך של אמת, ירדו ממני שכבות של הגנה מזוייפות באצטלה של בחורה משוחררת. רק לאחר רעידת האדמה הפרטית שזכיתי לה עצרתי להתבונן. עצרתי לבדוק למה. 

תקופה ארוכה כעסתי על עצמי לאחר שהתפכחתי. לא היה לי ברור איך הסכמתי להיות במקום נמוך כל כך. הייתי כמו אסירה שלא בוחרת מרצונה החופשי מה לעשות, מה ללבוש, כיצד לנהוג. הייתי אסירה של נורמות ומוסכמות שמי שקבע אותם זה רק דמיון דמיון ושוב פעם דמיון.

ועכשיו אני עומדת כאן במקווה עם שתי רגליים על הקרקע, קוראת את המילים שלך, ומברכת. מברכת על מצווה של טהרה שמבדילה עבורי בין חושך לאור, ובין קודש לחול. מברכת אותך על יד מלטפת ורכה. מברכת אותך על שהלבשת אותי כמו נסיכה, ולא סתם נסיכה אלא כזו שיש לה כתר. כתר מבד שתפור לתפארת.

הכי טבעי לי עכשיו לומר שהבית האמיתי זה טאטע שלי, המקום הכי חם עלי אדמות זה הכתף של בורא עולם. כתף רחבה שידעה והבינה אותי בשורש. כתף יחידה במינה שקיבלה באהבה את כל מה שהיה לי להעניק ולתת.

הבית האמיתי שלי זה דודי ורעי שחיבק אותי היכן שכולם צחקו, שהושיט לי את היד היכן שכולם ברחו. הבית שלי זה מצמיח ישועות שאהב אותי יותר ותמיד היה שם בשבילי, תמיד הרים אותי אחרי נפילתי.

הבית שלי זה האור של חיי שמבחינתו חיכה לי בסבלנות עד שיתפזר הערפל בחיי. גם כשכולם הפנו לי עורף וגרמו לי להבין שאני לא רצויה, הוא קיבל אותי אליו ללא שיפוט ושאלה. הבית שלי זה אינסוף של רחמים שאוהב אותי ואת כל בנותיו בלי שום תנאים.

  

 אני מברכת אותך אורי וישעי מתוך הלב שהיה חיוור הרבה שנים ובעצם לא ידע את מקומו. לא ידע עד כמה גדולה מבוכתו. אני מברכת על הדלת שפתחת לי, ועל אמונה חזקה ובלתי מתפשרת שנטעת בתוכי. אני מברכת ומהללת על כל שיעור של תורה שגרמה לי לדעת את המשמעות של להיות חופשייה,  את המשמעות להיות בת חורין שתמיד ראויה.