חגי מרציאנו נחת באוהיו עם אחותו הבכורה – כרמית
– ואושפז מיידית בבית-החולים . פרופ' יוהן ואן דינץ
קידם את פניו במחלקה, בחיוך שופע אופטימיות.
"הו אתה מישראל, כמה נחמד. אל תדאג אתה בידיים טובות,
ואני מאד מקווה שתוך יומיים אתה כבר תהיה בריא... אני גם
מודה לך על הזכות שבחרת בי כמנתח שלך". דברי ואן דינץ.
חגי היה המום. הלבביות של הפרופ' הגוי, נסכה בו כוחות עצומים, והמון
אופטימיות. עננה אפורה ודי קודרת העיבה על מצב רוחו – הכסף.
אחותו כרמית ליטפה את ידו ולחשה לו "חגי אל תדאג
לכסף, הגעתי לכאן עם כרטיס האשראי שלי, ועל דעת בעלי,
אנחנו בתהליכי מכירת הדירה שלנו, העיקר שתהיה בריא".
ליבו של חגי נרעד. כרמית ובעלה הם קשיי יום,
שרכשו דירה קטנה באחת השכונות בבאר שבע
עם המון הלוואות, וגידלו בה את ששת ילדיהם.
לא הייתם צריכים למשכן את חייכם בשבילי,
לחש חגי לאחותו... יש לכם ששה ילדים לגדל.
"אתה בן תורה" ענתה כרמית "אנחנו רוצים אותך חי ובריא.
בעלי אמר שאתה אברך מוסר נפש על תלמודך ושהוא
מוכן לרעוב העיקר שתהיה בריא, בעלי אמר לי שבזכות
המצווה הזו, כל ילדינו יהיו צדיקים ותלמידי חכמים...".
ואז הגיע אחות חדר הניתוח והכניסה לשם את חגי לניתוח הגורלי.
אחרי שש שעות נפתחה הדלת. כרמית היתה תשושה מקריאת
תהילים ותחינות. פרופ' ואן דינץ יצא לקראתה ודיווח בקולו
המלטף "או-קי. הכל בסדר. הוא הועבר להתאוששות. עפ"י נסיוני
השיקום יהיה מהיר, מחר בצהריים הוא יחזור להכרה, שעתיים
אחר כך נפגש לשיחת סיכום. חשוב שתדעי, הממצאים היו אומנם
חמורים, אך בפועל המצב היה טוב יותר... הוא יחיה ויאריך ימים".
ודמעות של אושר שטפו את כרמית.
למחרת בצהריים חגי היה כבר פקוח-עיניים מזה שעתיים. הוא ואחותו המתינו
בקוצר-רוח לבואו של הפרופסור. בשעה שלוש בדיוק פתח
פרופ' ואן דינץ את הדלת והתיישב. הוא פתח את תיק
הג'יימס-בונד שלו ושלף משם... אלבום תמונות ישן ומרוט.
"תראו מיסטר חגי והגברת כרמית, אני הולך להראות לכם עכשיו
כמה תמונות". בתמונה הראשונה הם הבחינו היטב בפניו של
הפרופ' צעיר לפחות ב- 35 שנה, כשמאחוריו קרונות רכבת.
"נכון זה אני בן 22 אוחז בידי תיק אישי, ובתוכו תעודות על
השכלתי הפורמלית בהולנד, ועל שנתיים ראשונות של לימוד
רפואה באוניברסיטת אמסטרדם. מאחורי תחנת הרכבת בניו-
יורק. חצי שעה לפני הצילום, נכנסתי לבנק המרכזי ופדיתי צ'ק
שנתן לי אבא שלי ע"ס 65,000 דולר. אלו היו כל חסכונותיו
של אבא. כסף זה צריך היה לשמש אותי למימון הלימודים
בארה"ב וכן למימון מגורי וכלכלתי במשך השנים הבאות,
עד לקבלת תואר הדוקטור. את חלקו הייתי אמור להפקיד
בבנק באוהיו והשאר לשלשל לקופת האוניברסיטה. אל
תשאלו איך ולמה, אבל שעה אחרי הצילום ירדתי מן הרכבת,
כמו הלום קרב. התיק כבר לא היה בידי, וחלומותי נטרפו.
עכשיו אני בארה"ב בלי כסף, בלי עתיד, ואין לי למי לפנות".
וכאן שלף פרופ' ואן דינץ תמונה נוספת, והפעם הוא מחובק
עם יהודי נמוך קומה ועטור זקן קצוץ, על רקע תחנת משטרה.
"סבא אלברט!!!" צעקו חגי וכרמית "מה
עושה איתך סבא אלברט זכרונו לברכה...".
"אכן כן, סבא שלכם אלברט מרציאנו הבחין בתיק הנטוש
שברכבת, ולפני ששודדי רובע הארלם השתלטו עליו, תוך
שהוא חוטף כמה חבטות הוא הצמיד אותו לגופו והעביר
אותו לתחנת המשטרה הדרומית בניו-יורק והמתין שם
חמש שעות, עד שהגעתי לשם מיואש וחסר תקווה".
"התחננתי לפניו שיקח כמה אלפי דולרים כאות הוקרה, כמתנה,
כצדקה, אבל אלברט סירב – אנחנו יהודים שעושים מצוות
לא בשביל לקבל שכר – הוא אמר לי – אני, שמח שטוב לך,
ותוכל להיות רופא. ואז לפני שנפרדנו הוא אמר לי – יוהן אם
פעם תהיה דוקטור חשוב וגדול, ויגיע אליך יהודי חסר כל
שיזדקק לחסדיך, תזכר בי, ותגמול איתו חסד, והיה זה שכרי...
המקרה הזה מתועד אצלי ורשום כאן. אני מתעד כל חוויה
בחיי. תאמינו או לו חגי וכרמית, ניתחתי כבר מאות יהודים
בקריירה שלי ועשיתי הנחות גדולות, גם כשלא ביקשו ממני.
ולפני כחודש כשראיתי באימייל את השם חגי מרציאנו, דלקה
אצלי נורה מהבהבת... אולי מדובר בקרוב משפחה של אלברט...
ערכתי בדיקה טלפונית עם ישראל ולשמחתי לא טעיתי".
הפרופסור שלף מכיסו את כרטיס הויזה של כרמית ולחש
באוזנו של חגי "יקירי, סבא שלך אלברט מרציאנו זכרונו
לברכה, כבר שילם על הניתוח. תודה ושתהיה לי בריא".
מאת: קובי לוי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: