לסלוח

בס"ד

אל תתייאש , כשם שדרכו של אדם לשוב בתשובה ולמעוד,

כך דרכו של הקב״ה לחזור ולסלוח.

~רבי ישראל מרוז׳ין~

לא נדע למה

בס"ד

כנראה שאף פעם לא נצליח להבין את ההנהגה של הבורא יתברך,

בדיוק כמו שלא נצליח להבין את עצמנו, את מהותנו,

לא נדע למה וכמה וגם איך,

לא נדע איך זה אפשרי, ולמה דווקא אני,

לא נדע בכלל,

נצטרך לעצום עיניים ולהושיט יד למלך המלכים,

להושיט יד איתנה ואמיצה,

ולצאת לדרך שכולה אמונה חזקה,

אמונה שהכל לטובה...

רק דבר אחד

בס"ד

לחזור בתשובה מצריך רק דבר אחד - 

אומץ !

המפגש עם עצמך ועם כל המטען שאספת מיום היוולדך 

לא בהכרח ימצא חן בעיניך, 

וזה בדיוק הרגע לעשות מפנה, לעשות שינוי,

לשוב למקום הכי טהור, ליום שבו נולדת, 

נקי מחטא ועוון, נקי מחומות וצביעות נרכשת,

נקי מלכלוך רוחני שהצטבר בעקביות בכפות הידיים 

ההחלטה אם לשוב למקום הזה, הזך, האלוקי כל כך, 

תלויה אך ורק בך ובשאלה האם אתה מספיק אמיץ.

זה קצת לא הוגן

בס"ד

יש משהו קצת לא הוגן בזה שאת כל פעם נעלמת, 

כאילו יש לך משהו דחוף יותר לעשות,

כל פעם את מגיחה רק לכמה שעות, לבושה ויפה, ואפילו חגיגית,

נותנת לנו רגעים מעטים של חסד,

ולפני שהספקנו להרגיש אותך, את פשוט קמה והולכת,

נוטשת אותי להתמודד עם החיים האלה, הגדולים עלי בכמה מספרים,

חיים שמתאימים רק לאנשים מבוגרים, 

מתאים לי להתכרבל בתוכך לאורך כל השבוע ולא רק בסופו,

ככה להמשיך ולהיות הילדה הקטנה של אמא שבת,

מן ילדה מעופפת כזו, בלי טיפת אחריות, בלי טיפת מחשבה על חומר ומחוייבות,

זכרי זאת שבת אהובה, שיש כאן ילדה ממש קטנה, 

עם שמלה לבנה, שעומדת ומחכה...

על כל החסד והרחמים,

בס"ד

בורא עולם, אנא תן לנו בריאות ושמחה

ותשמור לנו על הקיים,

תן לנו לאהוב אותך, ללכת אחריך באש ובמים, ללא שאלות וללא תהיות.

תן לנו להבין שהכל ממך והכל לטובה,

שמח את נפשנו במצוותיך, תן לנו בינה ודעת להשכיל ולהבין

כמה ברי מזל אנחנו שנולדנו יהודים, ויש לנו תכלית...

שנזכה לעשות לך נחת רוח, ולהודות לך מעומק הלב

על כל החסד והרחמים, ועל העובדה המאד לא פשוטה שאנחנו ברגע זה נושמים !

מלאכים לבנים

בס"ד

כבר ניתן לראות באוויר את המלאכים הלבנים שבאו לבשר לנו על שעת רצון, 

השעה הגורלית כל כך שהיתה לעם ישראל בימי החשכה במצריים הפרוצה. 

כבר עכשיו אפשר להרגיש ממש את החיבוק של שוכן מרומים שזועק לנו 

לא לפחד מימים מתוקים שמתקרבים.

כבר עכשיו אפשר לשמוע את קולו של מלך מלכי המלכים שקורא לנו לבטוח 

בו ולעשות את אשר לא עשינו מעולם.

כבר עכשיו אפשר לצאת מן המיצר, ולחצות את ים סוף. 

לחצות רק בכוחה של אמונה, אמונה ייחודית של בני מלוכה.

רק אם נאמין באמת

בס"ד

רק אם נאמין באמת שמלכו של עולם שוכן בתוכנו, נוכל לשנות,

אם נשכיל לראות את גדולתו בכל דבר קטן, 

אפשרי יהיה עבורנו להתגבר על הכל ולעשות.

לעשות למעננו, לבריאותנו.

להיות במצב של נתינה ולא במצב של נטילה,

נוכל להתגבר כאריות על כל העצבות, על כל המכשולים

על כל מה שמעכב אותנו מלצאת לדרך.

דרך של רוח ואהבה,

דרך של שינוי האני, העצמי, עצמיותי,

כי הכל מתחיל ונגמר רק בי, ואם השם יתברך איתי, אז מי יעצור אותי ?!

כל יום מחדש...

בס"ד

לבקש אמת, זה לחיות בידיעה שאתה לא יודע דבר,

שאין לך הבנה קלושה בהשגת העולם,

לבקש אמת זה לחיות בהתבוננות מה החלק שלך בזה היקום,

היכן עובר הקו שמפריד בין החלקים, אם בכלל,

לבקש אמת זה להעריך את המתנות שנתן לך הבורא יתברך

ולדעת להתרגש מהן כל יום מחדש...

לבקש אמת זה להבין שאתה יהודי ויש לך תפקיד,

שליחות קדושה ומחייבת מאין כמוה,

לבקש אמת זה לחיות בהודיה על כל נשימה 

ועל נשמה שנחצבה מבוראה,

ולא רחוק היום שהיא תשוב לכור מחצבתה...

ההיפך מאהבה

בס"ד

היהדות מלמדת אותנו שההיפך מאהבה הוא פחד,

ולא שנאה כפי שנהוג לחשוב.

כשאתה אוהב, הלב שלך נפתח, מתרחב, נותן,

כשאתה מפחד, הלב מצטמצם, רועד,

כשאתה אוהב באמת אתה לא מפחד, 

תזכרו תמיד שהפחד מחליש אתבם,

ולכן עדיף לבחור באפשרות השניה...

אל תחכו לסימנים

בס"ד

כל ריחוק שלנו ממלך מלכי המלכים גורם לנשמה שלנו סבל בל יתואר,

סבל שבאופן גשמי בא לידי ביטוי בכאב, מחלה, עצבות,

הנשמה זועקת את עצמה דרך הגוף שלנו, ומבקשת את קרבת השם יתברך.

הגוף שלנו נקרא כך מלשון מגופה.

הפירוש של מגופה היא סגר לכלי, פקק,

הגוף סוגר על הנשמה, וכשהגוף נשבר -

רק אז הנשמה יכולה לצאת מעט דרך הסדקים 

ולהביא את עצמה לידי ביטוי,

אל תחכו לסימנים של הנשמה שמתגעגעת להידבק ביוצרה,

תעשו צעד, כבר עכשיו לקראת אבא שבשמיים, 

הוא יקבל אתכם בזרועות פתוחות, 

תתחילו, 

רק צעד אחד קטן,

רק לפתוח את הדלת

בס"ד

המגיד מדובנא, בעל משלים מופלא, היה אומר שכדי לשחרר ציפור מכלוב, צריכים רק לפתוח את הדלת והיא כבר תעוף מעצמה. לא צריכים לתפוס את הציפור בידיים ולעזור לה לפרוש כנפיים, את זה היא כבר יכולה כבר לעשות בעצמה. הנשמה שלנו, כמו הציפור, כלואה בשבי היצר שבליבנו ובגבולות גופינו. אם הכלוב נפתח בכוח הרצון, אין צורך לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולמצוא קשר עם בוראה. המתנה הנפלאה ביותר בה זוכה כל חוזר בתשובה היא מתנת השיבה לאני הפנימי שלו והידיעה וההרגשה שאנו מלאים חיים, שיש בתוכנו פוטנציאל אדיר ושאנו מגשימים את המטרה שבשלה הגענו לעולם...

לא עשה אלא לעצמו ולהצלתו!

בס"ד

זה קרה בבנין משותף, לא חשוב העיר והמקום, אבל הסיפור אמיתי. הדייר שהתגורר בקומה הראשונה התקין סורגים לדירתו, והדייר שהתגורר מעליו בקומה השנייה נלחץ וטען שסורגים אלה עלולים לשמש כסולם לגנבים שירצו לפרוץ לדירתו. כשהציעו לדייר בקומה ב' להתקין סורגים גם בדירתו –הוא טען שמצבו הכלכלי קשה מאד ואין לו עתה את האמצעים הכספיים הדרושים לכך. כדרכה של מחלוקת בין דיירים בבנין משותף, שהיא מתלהטת ומתלהמת על ידי הדיירים האחרים שחלקם מסכימים עם האחד וחלקם מצדדים בדעתו של השני, ומכאן עד התפרצותה של להבת-אש גדולה. לא ארוכה הדרך.

מי שעצר הפעם את העימות ולא נתן לחילוקי הדעות לסכסך בין הדיירים היה דווקא הדייר מהקומה השלישית .איש זה לא היה מעורב כלל במחלוקת שפרצה בין דיירי שתי הקומות הראשונות ולמרות זאת ראה לנכון להתערב, כדי להשיב את השלום בבנין על כנו. הוא התדפק על דלתו של הדייר בקומה השנייה ,והודיע לו שהוא מוכן ליטול על עצמו את מימון הסורגים בדירתו בכך באה כמובן המחלוקת אל קיצה כי כאשר הסורגים מכסים גם את הדירה בקומה השנייה אין לדייר זה ממה לחשוש כלל.

מי שנשאר עתה חשוף לגנבים הוא דווקא הדייר מהקומה השלישית, שכך הגנבים יכולים עתה לטפס על הסורגים בשתי הקומות הראשונות ולפרוץ לדירתו. כיון שלא הייתה לו אפשרות כספית להתקין סורגים גם בקומה השנייה וגם בשלישית העדיף איש החסד הזה להיטיב עם שכנו מהקומה השנייה כדי למנוע את התלהטות המחלוקת. לא עברו ימים ספורים מאז שהותקנו הסורגים בקומה השנייה במימונו של הדייר מהקומה השלישית והנה פורצת שריפה גדולה בקומה הרביעית. בתוך רגעים אחדים התפשטו הלהבות גם לעבר הקומה השלישית ובגלל העשן הרב אי אפשר היה לעבור דרך חדר המדרגות.

מכבי האש שהוזעקו לזירת השריפה נתקעו בפקק גדול והתמהמהו להגיע. דיירי הקומות הראשונות הצליחו בינתיים להימלט מבתיהם ולעזוב את הבניין ומי שנתקעו היו דווקא דיירי הקומה השלישית. ומה קרה עכשיו? משראו הדיירים שעמדו למטה שמכבי האש אינם מגיעים חיפשו כל דרך אפשרית על מנת להגיע לקומה השלישית. דרך זו נמצאה על ידי טיפוס מהיר באמצעות הסורגים של הקומה הראשונה ו...השנייה ומשם הצליחו לחדור אל הדיירים בקומה השלישית ולחלצם במהירות מהשריפה.

כל אחד כבר מבין מה היה עלול להתרחש אילו לא היו סורגים בקומה השנייה... והיו בקומה השלישית... מה למדנו? כל מה שעשה הדייר בקומה השלישית שמימן את הסורגים בקומה השנייה לא עשה אלא לעצמו ולהצלתו! [מתוך הספר ברכי נפשי]

''ימי האהבה וימי השנאה והייאוש''

בס"ד

אתה קם בבוקר ומרגיש מתוסכל, אין לך חשק לכלום, אתה לא מוצא את הטעם בדברים, והדבר היחידי שבא לך הוא רק להיכנס למיטה עד מחר בבוקר... מכיר את התופעה? התופעה הזו פוגשת רבים מאיתנו. אתה נמצא לאחר ימים של התחזקות, ימים של פריחה ושגשוג, אתה מרגיש שמצאת את הדרך, חש את האור, את הנעימות והמתיקות. ואז... אתה לפתע קם ליום ''מבאס''... אך דע שכבר לפני אלף שנים, זיהה רבנו תם, אחד מגדולי החכמים בתקופת ה'ראשונים' את התופעה הזו והגדיר אותה תחת הכותרת ''ימי האהבה וימי השנאה והייאוש''. לדבריו, זו חלק ממלחמת היצר שלנו ועלינו בימי השנאה להשתדל לא ליפול ולהיזרק מטה, כי העלייה בשנית עלולה להיות קשה מדי.

צריך לדעת: זה טבעי, זה קיים, זו אחת מהתופעות הכי שגרתיות ובנאליות אצל כל בני אדם ואין שום סיבה לקחת את זה קשה מדי. ובכל זאת מה עושים? מציע הרמב"ם תקשיב למוזיקה שמחה (ואולי גם תתחיל לרקוד). תאכל מעדן מיוחד לארוחת בוקר. תחליט שאתה הולך לעשות מעשה חסד. קח ספר תהילים וקרא פרק אחד או שניים של תהילים עם חיוך. כל אלה יכולים לשנות לגמרי את המצב.

הרב יוסי מזרחי

ממשיך לחתור קדימה למרות הכול

בס"ד

לפני כמאה ועשרים שנה ניהל פיניאס ברנום את הקרקס המפורסם ביותר בארצות הברית. המונים נהרו לראות את המופעים המרתקים שלו, אבל גולת הכותרת של הקרקס היה בלי ספק הפיל, ג'מבו. הוא קפץ, דילג, ניתר, רקד - ועשה עוד עשרות פעולות שהותירו את הקהל פעור פה. בגמר המופע, היו מנהלי הקרקס מוליכים את הפיל אל מאחורי האוהל הגדול, קושרים אותו באמצעות חבל כביסה פשוט, ושם הוא היה נשאר, ממתין בסבלנות עד למופע הבא שלו.

התנהגותו הכנועה של הפיל משכה תשומת לב ובאחד הפעמים שאל מישהו את ברנום: "תגיד, איך הצלחת להרגיל את הפיל שלך להיות כזה צייתן? הרי באופן טבעי כל בעל חיים מבקש להיות חופשי ומשוחרר וכל מה שמחזיק את הפיל שלך למקומו הוא בסך הכול חבל כביסה פשוט. מדוע אין הוא קורע את החבל ויוצא אל המרחבים?" חייך ברנום ואמר: "ההסבר לכך פשוט. כאשר קיבלנו את ג'מבו לראשונה הוא היה בסך הכל פילון קטן וכחוש. קשרנו אותו באמצעות הדבר היחיד שמצאנו – חבל כביסה פשוט - והשארנו אותו כך.

הפיל לא השלים עם מר גורלו ובמשך שבועות רבים הוא השתולל והתפרע בניסיון נואש להשתחרר מהחבל. אלא שבאותם הימים היה ג'מבו קטן וחלש, והחבל – חזק ממנו. כך נמשך הדבר עד שיום אחד הוא קלט שמאבקו נגד חבל אבוד והוא הפסיק לנסות. מני אז", המשיך מנהל הקרקס וסיפר, "חלפו כבר שנים רבות. ג'מבו גדל והתחזק, ואין כל ספק שאילו היה מנסה להשתחרר מהחבל הוא היה עושה זאת בקלות רבה. אבל ג'מבו עדיין משוכנע שהחבל חזק ממנו ואפילו לא מנסה להשתחרר..."

כך לצערנו הרב גם אנחנו לפעמים מאמינים לכל אלו שכבר מגיל צעיר אמרו לנו שיש גבול למה שאנו מסוגלים ליישם או שיכניעו אותנו שאנחנו לא מוכשרים כמו שאנחנו חושבים ובאיזה שהוא שלב אולי אפילו התייאשנו והפסקנו לנסות. אך עלינו לדעת שאין דבר העומד בפני הרצון! אין דבר העומד בפני התפילה ואפילו אם צדיק נופל שבע פעמים (והוא נופל) הוא תמיד חוזר וקם, וזה הדבר שהופך אותו בסופו של דבר לצדיק. יש לנו נשמה טהורה, נשמה אלוקית בלי גבולות ועלינו תמיד לשאוף להוציא מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל האינסופי שטמון בנו...

אדם חוזר בתשובה וחושב לא קל ללמוד בישיבה. לא קל ללכת בדרך האמת. לפעמים יש קשיים וישנם משברים ויש גם זמנים שבהם אדם אומר: "אולי זה לא בשבילי? אולי אין סיכוי?". אבל מול הקשיים הללו צריך כל אחד ואחת לשאול את עצמו: "האם אני מרים ידיים ונכנע? האם אני מניף דגל לבן ויוצא מהמשחק? או שאני ממשיך להילחם, ממשיך לנסות, ממשיך לחתור קדימה למרות הכול." ולעולם לא להפסיק לנסות כמו הפיל של ברנום...

התחושה שהופכת אותי להיות ילדה קטנה

בס"ד

לא יודעת על מה לשים את האצבע, איך להגדיר את התחושה שהופכת אותי להיות ילדה קטנה. ילדה שזקוקה לחיבוק אוהב וחם מאמא. לא יודעת למה תמיד כשאני עומדת פה, במקום הזה משהו בתוכי נמס. משהו בתוכי נפתח. משהו בתוכי מבקש לבכות. מאפשר לכל מה שהיה סגור לצאת החוצה.

כמה שאהפוך בדבר לא אצליח להבין איך ייתכן שכאן זה המקום הכי נוח לשים בו את הראש ולשפוך את ליבי, איך ייתכן שמכל קצוות עולם באים לכאן רק בכדי למלא את מעיין הדמעות שנמצא במתחם, רק בכדי להרגיש רצויים ולו רק לרגע אחד.

בעצם אולי זו הנקודה. אני חושבת שיש משהו באמא רחל שגורם לך להרגיש רצוי ונאהב, איכשהו היא מצליחה להעביר לך את התחושה שממש אכפת לה ממך. שאתה יקר, שאתה ילד חשוב. שהיא כל כך הרבה זמן מחכה רק לשמוע את מה שיש לך לומר.

יש בה משהו אחר, משהו שגורם לך באופן ברור להרגיש שהיא באמת שומעת אותך, שהנה עכשיו הגעת לחוף מבטחים, ואתה יכול להניח את הראש על הקבר ולומר את אשר מכביד עליך כל כך. אתה יודע שאף אחד לא ישפוט אותך, ולא יתן לך להרגיש חסר ערך. אמא פה, ואמא מבינה לליבך. אמא רחל מבינה אותך. נקודה.

תמיד כשאני פה, אני נזכרת שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם התשובה המורכב והיפה כל כך, קיבלתי עצה מאחד הרבנים שעבורי שווה לא רק זהב, אלא מכרה של זהב. קיבלתי עצה שלא אחת הצילה אותי מזרועותיה האכזריות של העבירה.

"תמיד תאמצו לכם דמות לחיקוי", נאמר באותו שיעור תורה. "תמיד תצמדו אליה, תלמדו מההנהגות שלה", ולי לא היה ספק, ואפילו לא התלבטות קטנה שעבורי זו רחל אמנו. היא ולא אחרת היא ורק היא.

ייתכן שהצבתי לפני רף גבוה מידי, לא אמיתי, אבל השאפתנות להגביה עוף לא הרפתה ממני. היא תמיד ליוותה ומלווה אותי במחשבתי, במעשי, ואפילו בלבושי.

אחת מהמשימות הקשות ביותר שעמדו לפני היתה הצניעות. משימה קשה שהיתה לי כקריעת ים סוף. לדידי לשנות מלתחה שמורכבת רובה ככולה מגופיות, חצאיות קצרות, ג'ינסים וכד', קשה הרבה יותר מפרעה בתוך המים.

חרקתי שיניים בכל פעם שקצת הארכתי את החצאית או שהחלטתי ללבוש חולצה עם קצת יותר בד. הרגשתי כאילו עבדתי כפועלת בנין והרמתי בלוקים רק מהמחשבה שאצטרך לשים גרביים, או לתחוב את שערי המושקע לתוך מטפחת.

בכל פעם שעמדתי בפני דילמה הרת גורל באמצע הקניון האם לקנות את החצאית הזאת או לא, שאלתי את עצמי מה אמא רחל היתה עושה במקומי? האם החצאית הזו היתה הולמת את הסטנדרטים שלה או לא? ככה קיבלתי את החלטות בנוגע לצניעות.

אבל אם חשבתי שלהתאים את עצמי לצניעותה של אמא דורש ממני מאמץ עילאי, לא הבנתי מה זה מאמץ עד שעמדתי בפני דילמות מוסריות ובהן חככתי במוחי החלוד אחר התנהגות שהולמת אותה, הולמת את המודל לחיקוי שלי.

עד לרגעים אלה ממש עדיין נבצר מבינתי איך אמא רחל יכלה להיות במקום של נתינה כל כך גדולה, איך אפשר להיות במקום של ויתור, במקום שאתה אפילו לא מתפשר, אתה פשוט מקריב מעצמך כל כך הרבה עד שלא נשאר הרבה ממך, אם בכלל.

בכל יום התחוור לי כמה אני שונה ממנה. כמה אני רחוקה מהדבר הענק הזה, מהמפעל העצום הזה שכולו מורכב מאהבה. כולו מורכב מאהבת אמת. כל יום נוכחתי לדעת שאולי זה כלל לא בר השגה עבורי.

אני כל כך קטנה בחשיבה שלי שאילו מאן דהוא דורך לי קצת על האגו, אני מיד נדרכת. כל מנגנוני ההגנה שלי מכוונים מטרה, ורק מחפשים יעד לירות לעברו. באותם הרגעים אין מכנה משותף ביני לבינה, כל הנסיונות שלי להעלותה מולי, רק מרגיזים אותי יותר.

כמובן שאני לא נמנית על אלו שמרימים ידיים, אותי לא שוברים בקלות, אבל בכל זאת, לחקות את מידותיה זה נראה לי הרבה יותר קשה מאשר לכבוש את האוורסט. להיות ולו במקצת דומה לרחל אמנו בפנימיות נראה לי באיזשהו מקום לא אנושי. לא אפשרי.

אמא שלנו נמצאת מעל הטבע, לאמא רחל יש כוחות ותעצומות שלא קיימים במילון המושגים שלי בכלל. לא הגיוני ולא טבעי להכניס אותה להגדרות, זה רק יחטיא את ההגדרה מלכתחילה.

לא בכדי היא זכתה שכל כך הרבה עולים אליה לקבל חיבוק, לקבל ממנה קצת תשומת לב. כן, כן, הכל מתחיל ונגמר בלב הענק שלה, לב שאין לו סוף. היא יודעת לתת מהלב הזה לכל אחד את מה שהוא צריך בדיוק.

אפילו שיש לנו כבר משפחה וילדים, ואפילו חשבון בנק עם כרטיס אשראי ושיקים, עדיין כולנו באיזשהו מקום קצת ילדים רכים בחיתולים, ילדים שטרם התבגרו, ילדים שהתעייפו מקצב החיים המטורף הזה, ילדים שזקוקים לסינר של אמא.

אמא רחל תמיד ראתה את ילדיה לנגד עיניה, היא אמא משקיענית, היא סופר אמא. היא נתנה את כל כולה לחיים של אמונה, היא השקיעה נכון, היא השקיעה במקום שיניב פירות. במקום שיקדם אותה ואת בניה ובנותיה, במקום שיוציא אותם מהגלות.

אמא רחל השקיעה באור. אמא רחל השקיעה בקודשה בריך הוא ושכינתה. היא לא נתפסה לקטנות. בכל אבן דרך בחייה היא בחרה באור. היא בחרה בטוב, היא בחרה באמת. היא בחרה לתת מעצמה בכדי שלשני לא יחסר. היא בחרה לתת מעצמה גם במחיר האושר שלה. גם במחיר חייה.

היא ידעה שכל הויתורים הללו יעמדו לה יום אחד. היא ידעה בתוך תוכה, בעמקי נשמתה שיבוא יום וילדיה אולי קצת יסטו מהדרך, שאולי הם קצת יתרחקו מאביהם, שאולי יבוא היום וילדיה יתעלמו מזעקתה של נשמתם הטהורה, היא ידעה שיבוא יום וכל הצער שהיא חוותה בהקריבה את עצמה יועיל ליוצאי חלציה. היא פשוט ידעה.

רחל אמא שלנו אהובה, מסרה את נפשה. היא החליטה למסור את כל רצונותיה למלכו של עולם, המסירות הזו בסופו של דבר הצילה אותנו, הצילה את חיינו. המסירות הזו עמדה ועומדת לנו כחומה בצורה, עד לביאתו של משיח צדקנו.

זו מסירות של אמא שמאמינה בילדיה ללא עוררין וללא תנאי. היא מאמינה שכל ילד וילד שלה גם אם טעה בדרך, הוא עדיין ילד. ילד עם נשמה יהודית. ילד עם נשמה ענקית. קודש הקודשים. היא מאמינה עד לרגע זה שילדיה לא שכחו את הדרך. את הדרך הביתה, את הדרך למעלה. את הדרך לשביל שאולי קצת התעקל, אבל ילדיה של רחל זוכרים את הדרך לבית – אל.

הטור נכתב לזכותה של רחל אמנו, ליצאתנו מן הגלות, ולגאולה מהרה.

תקשיבו לה...

בס"ד

לעיתים אנחנו מרגישים עצורים, עומדים במקום, 

שאין לנו שמחה, שאין תחושה של התרגשות מציוץ של ציפורים,

מבוקר חדש,

זה בגלל שהתעלמנו מהבחירה של הנשמה, 

השתקנו אותה, התעלמנו, 

העדפנו להתמקם באזור הנוחות המוכר לנו כל כך.

חשוב לעשות צעד קדימה,

להקשיב לה, 

להאזין לקריאתה של הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, 

היא בודאי יודעת מה טוב עבורכם...

צא לדרך

בס"ד

"יש דברים הבאים על תיקונם רק ע"י שבירתם"

אל תפחדו להישבר, לצעוק, להרים עיניים למעלה

כמה שקשה לנו להבין, זאת הבניה האמיתית של האישיות שלנו,

להישבר זה להידחק לקיר, לפינה,

ומשם אין לך יותר לאן להמשיך, אין טעם יותר להיות במגננה,

הגיע הזמן לתקוף את הבעיה, 

צא לדרך, אין לך מה להפסיד

נפלנו על הראש

בס"ד

"כל מי שהתבזה לכבודי, יבוא ויטול שכרו.."

הקדוש ברוך הוא מבטיח, לכל מי שהולך בדרכו, ובעקבות כך

מקבל בזיונות ועלבונות, הוא יתן לו שכר רב בשל כך.

הרבה יותר קל לעשות את רצון השם יתברך, ולהתלבש בצניעות, לשים ציצית,

ללכת לבית הכנסת כשהכל פשוט, וכולם בסביבתך הולכים בדרך התורה והמצוות.

הקושי הגדול הוא בימים אלו, בדור הזה, כשכולם רואים את החוזרים בתשובה

כמי שהשתגעו, שנפלו על הראש,

אך אל דאגה, דבר לא נעלם מעיניו של בורא עולם,

ככל שקשה יותר, השכר גדול יותר.

משהו שלא עשו עוד לפני

בס"ד

פעם הייתי בטוחה שאשאיר חותם אחרי בעולם,

הייתי בטוחה שבאתי לכאן לעשות משהו מיוחד

משהו גרנדיוזי, משהו שלא עשו עוד לפני.

ככל שהתבגרתי הבנתי שבאתי לכאן לעשות משהו שיוצא מגדר הרגיל,

באתי לעולם הזה להיות, 

- אני.

אני בעצם כלום

בס"ד

ייסורים שבאים עלינו הגיעו בכדי להקטין את הגאווה שלנו,

ואת אחיזתנו בדברים גשמיים.

כל העלבונות נועדו לגרום לנו להבין שאנחנו אפס.

אפס מאופס במובן הכי קלאסי של המילה.

אם נדע לאמץ לחיקנו את תחושת האפסיות 

נצליח להיפרד מהצורך להרשים מישהו או מהאפשרות 

להיפגע ממישהו,

אם אני בעצם כלום, איך מישהו יכול להעליב אותי?

את עצם קיומי

בס"ד

חוסר צניעות מטשטש את הרצון, מטשטש את ההבנה 

מטשטש את החתירה הבלתי מתפשרת להגיע לתכלית שלשמה באנו לעולם,

ההתעסקות בחיצוניות פשוט מעייפת אותי ומסיטה אותי מהמטרה שלשמה הגעתי הנה בכלל.

ולעומתה, אחותה המופנמת, הנחבאת כל כך, 

מבליטה עבורי את מה שחשוב, את מה שנסתר ולא לעיני כל גלוי,

היא מוציאה לאור הגנוז, אותי, את הווייתי, את עצם קיומי,

תודה לך בורא עולם על הדרך שבחרת ללמד אותי שצניעות היא אמת.

הפחד הזה של יום אחרון...

בס"ד

נעלתי את האוטו במהירות, מודה לבורא עולם שסידר לי חניה קרובה שלא אצטרך לכתת את רגלי. הרמתי בשתי הידיים את הקערה הכחולה עם הבצק שממשיך לתפוח מרגע לרגע. הגעתי לשער הכניסה, מניחה את הקערה בזהירות מירבית כאילו מדובר לפחות ביהלומים על משטח הבדיקה בבית החולים. בית החולים קפלן ברחובות.

"הפרשת חלה", עניתי כמתנצלת לנוכח עיניו המשתאות של המאבטח, "סוג של מצווה". אספתי בקצה השני של המשטח את הקערה והתחלתי לנוע במהירות לכיוון המחלקה האורטופדית.

קולות הצופרים של האמבולנסים ליוו אותי בדרך, מבהירים לי שנכנסתי כרגע למציאות חיים אחרת. מציאות חיים כואבת במיוחד. הבחנתי בקשישים מחוברים לצינורות שוכבים על אלונקה משוועים ליד מנחמת ומרפאה. ראיתי פרמדיקים רצים לחדר המיון עם פצועים מתאונות דרכים, אירועי לב, ומה לא.

לרגע היה נדמה לי שנכנסתי לתוך סט צילומים של סדרת טלוויזיה העוסקת ברופאים וחולים, עם ההבדל היחידי שכאן הדם הוא אמיתי, השחקנים לא מקבלים משכורת, ואין מצב לכבות מצלמות, סתם כי הבמאי ממהר הביתה.

המשכתי לצעוד, משתדלת להתעלם מהסבל שסביבי, מחליפה מידי פעם יד שתחזיק את קערת הבצק, שהתחילה להכביד עלי. אחרי הכל מדובר ביותר מ – 2 קילו של קמח.

דלת המעלית נפתחה. יד כלשהי לחצה על קומה 6, מה שהזכיר לי שלא ממש ידעתי למה לצפות, מה אני הולכת לראות. אחותה של שרה חיכתה לי בפרוזדור, קצרת רוח, "רונית, רק בורא עולם יכול לעזור לה", הייאוש ניכר בקולה.

כל מה שידעתי ממנה זאת העובדה שאחותה נפגעה לפני כחודש ממשאית ומאז מאושפזת במצב קשה, ללא יכולת לזוז. לאחר כמה וכמה ניתוחים מסובכים הרופאים כמעט והרימו ידיים. "תתפללו" ביקשו מהמשפחה.

כל האחיות וכוח העזר במחלקה לטשו בי עיניים בדרכי אליה "הפרשת חלה", חייכו אלי כממתיקות סוד, "אפשר להצטרף?", שמחתי בליבי שבנות ישראל מודעות לכוח האדיר של המצווה, "כל מי שרוצה להצטרף, מוזמנת באהבה".

נכנסתי בצעדים חרישיים לחדר, נזהרת שלא להעיר את הנשים המטופלות ששכבו ליד שרה. "חיכיתי לך שתבואי", קיבלה את פני, "אני יכולה להוזיז רק את הידיים", ניסתה להסביר לי, מתביישת במצבה. "אל תדאגי, שרה, הכל יהיה בסדר, הבצק מוכן, תשאירי לי את העבודה".

ביקשתי מאחותה שתעזור לי ליטול את ידיה ושמתי לב שהחדר מתמלא בנשים נרגשות שלא מוכנות לוותר על מקומן בטקס. הנחתי מטפחת לבנה על ראשה, מודעת לעובדה שיש לה בזמנים אלו קושי בקריאה של טקסט, קצר ככל שיהיה.

"תחזרי אחרי, מילה במילה", ביקשתי בעודי מניחה את הקערה על המיטה, "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה מן העיסה...", שרה השתדלה להגות את המילים נכון, למרות הקושי הרב.

הרמתי את ראשי וראיתי שלא נשארה עין אחת יבשה, "הרי זו חלה", קולה נחנק מדמעות, "את יכולה להניח את הידיים", ביקשתי בליבי מבורא עולם שיקבל את המצווה כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, ויתחשב במצבה הלא פשוט.

המשכתי לקרוא את הברכה והתחננתי לפני מלכו של עולם שתהיה זו לכפרה לעוונותיה, שכל הזכויות של המצווה האדירה יעמדו לה לרפואה שלמה, ובמהרה. הנחתי יד על מצחה וברכתי. ברכתי מכל הלב, ברכתי שבזכות האמהות הקדושות היא תשוב לעמוד על רגליה, ותחזור הביתה בריאה ושלמה.

נפניתי ללכת מעימה, מבטה מלווה אותי עד ליציאתי מהחדר. מבט שכולו אומר פחד. פחד מהלא נודע. פחד מאובדן של שליטה, פחד מבגידת הגוף, פחד מללכת לאיבוד.

עשיתי את דרכי חזרה, מבקשת שלא להביט לצדדים ולהוסיף עוד מראות קשים על מה שראיתי, ידעתי שהלב שלי לא יעמוד בזה. אם רק היתה לי את האפשרות הייתי עוברת כל חולה ועושה לה הפרשת חלה.

הייתי מזכה כל אחת ואחד מחולי עמו ישראל ומסבירה להם שלהפריש חלה זה כמו ללחוש לאזנו של השם יתברך. להפריש חלה זה לבקוע את השמים ולעורר רחמים מגולים. אם הייתי יכולה הייתי מסבירה להם שהאות מ' במילה מחלה זו מצווה, ומה שנשאר זה אותיות חלה, ורצוי שתהיה מתוקה.

נכנסתי למעלית יחד עם זרם של אנשים ומבקרים מודאגים, לצידנו הוכנסה מיטה עם איש זקן מאד, לבוש בבגדי בית חולים, מחובר לאינפוזיה ולמכשיר הנשמה. מבטי נתקל במבטו, מבט מיוסר שכולו אומר חוסר אונים, מבט שכולו אומר "אני מפחד". אותו מבט שהיה לשרה בעיניים.

ליבי התכווץ בתוכי, לא יכולתי לעזור לו, רק לרחם עליו, בטוחני כי הוא ידע ימים יפים יותר, כשרוח רעננה מבדרת את שיער ראשו, בטוחני כי הוא לא עצר לחשוב אי פעם על היום שבו יכשלו ברכיו, והזמן יעצור עבורו מלכת.

התחלתי לצעוד לעבר החניה. כל מה שראיתי ושמעתי בשעה האחרונה החל לחדור אלי, הדמעות החלו לזלוג ללא שליטה על הלחיים, הרהרתי בליבי כמה שאני כפוית טובה ששוכחת להעריך ולהודות לאורי וישעי על כל הטוב והחסד שברא לי בעולמו.

איך ייתכן שאני לא אסירת תודה בכל דקה מחיי, ופשוט יוצאת במחול וריקודים. איך בכלל אני מאפשרת לעצמי ליפול לעצבות כשלא הולך לי משהו, או כשאין לי מספיק כסף. הרי כל מה שראיתי עכשיו הספיק לי לחיים שלמים.

אני צריכה לעמוד כל היום ורק לשיר לו תודה. תודה על ילדים, ובעל מקסים, תודה על קורת גג ומים חמים שזורמים. תודה על גשם ופרחים, תודה על בריאות וחיוכים. תודה שלא הכל הולך כמו שאני רוצה, ותודה על תזכורת שכל החיים יכולים להתהפך בשניה.

אני צריכה לצרוח כל בוקר, תודה לך אבאאאאאאאא !!!! על שבתות וחגים ועל רגליים שהולכות, תודה על חלות מתוקות וידיים מחבקות, תודה לך בורא עולם, על ימים נפלאים וריחות של תשובה, תודה על רגעים נפלאים של שמחה. תודה על שפתחת לי פתח כפתחו של אולם, אנא ממך שלא יגמר לעולם.

שמור את עמך ישראל סהדי שבמרומים, מהפחד הזה של יום אחרון, תן לנו את הדעת להבין שזה רק תחילתו של פתרון. פתרון של שאלות ויצרים כלואים, פתרון מהותם של חיים שלמים. תן לנו את הבטחון לדעת שלא תשליכנו לעת זקנה, ותגן עלינו תמיד כחומה בצורה. נחם אותנו אבינו הטוב שתהיה לנו משענת של בטון, שככלות כוחנו אותנו לא תעזוב.

הטור נכתב לרפואת כל חולי עמו ישראל ברחמים. אמן סלה

סם חיים

בס"ד

לא לחינם נמשלה התורה למים, המים יכולים להצמיח פרחים ושושנים, ומאידך גיסא גם קוצים וברקנים, תלוי מה מגדלים. כך התורה יכולה להצמיח צדיקים חסידים וקדושים, ומאידך גיסא גם רשעים שונאי תורה ומצוות. הא כיצד? הכל תלוי האיך לומדים את התורה. וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף עב עמוד ב) אמר רבי יהושע בן לוי, מהו שכתוב "וזאת התורה אשר 'שׂם' משה"? - אם זכה האדם, נעשית לו התורה סם חיים.

"ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדילינו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו".

הרב יוסי מזרחי.

הוא ממתין לנו

בס"ד

פעם באו זוג ניצולי שואה בני 80 לרב ואמרו לו: "כבוד הרב, הבן שלנו כבר לא מתקשר אלינו המון זמן - אין לנו חיים... תתפלל עלינו שנמות!" הרב ניסה לדובב אותם ושום דבר לא עזר. לאחר שחשב אמר להם: "תגידו לי, להקב"ה התפללתם על זה!?" אמרו לו זוג הקשישים: "אנחנו לא יודעים עברית!" השיב להם הרב בנחרצות: "הקב"ה מבין גם רוסית. ומשהתעקשו לא להתפלל אמר להם הרב: "תגידו לי, אתם הרי יודעים מזה שהבן לא מתקשר אליכם איזה צער יש לכם, שאתם כל כך אוהבים אותו?" הם הינהנו בראשהם לאות הזדהות. דעו - המשיך הרב - הקב"ה אוהב אתכם יותר ממה שאתם אוהבים את הבן שלכם, והוא מחכה שתתקשרו אליו. רק נצעק - ה' ייתן הכל... הוא ממתין לנו.

מדבר הלב

בס"ד

להפוך מדבר לישוב - נועה ירון דיין

פעם בא מישהו לרבי נחמן מברסלב זיע״א וביקש ממנו שיברך אותו בפרנסה. רבי נחמן הרים אליו עיניים משתאות ושאל: איך יש לכם לב לבלבל אותי על פרנסה? והרי אני דומה כמי שעוסק כל ימיו להפוך מדבר לישוב, כי בלבכם מדבר שממה. אז איך יש לכם לב לבלבל אותי על פרנסה?

הפעם הראשונה שקראתי את הסיפור הזה היתה לפני הרבה שנים. הייתי אז בעלת תשובה חדשה עם לב בוער. אני זוכרת שהתחלתי לבכות. דמעות ירדו לי ללא שליטה. המילים ״כי בלבכם מדבר שממה״ הדהדו בי חזק. הבנתי פתאום משהו שהרגשתי תמיד אבל אף פעם לא הגדרתי. מין הבנה חדה שהביאה איתה את הדמעות. הבנתי שהשממה שאני מחפשת לישב נמצאת בלב. לא בחוץ על הפנים. רק בלב. השממה היא בלב. שממה פנימית. ויותר מזה, המדבר הוא בלב.

אף אחד לא יכול להגיד שהחיים שלנו שוממים. גם כשאנחנו מתרחקים מהקדוש ברוך הוא ומהתורה, העולם הזה מספק לנו אינסוף עיסוקים ואתגרים. אנחנו לא שוממים גם כשאנחנו רחוקים מקדושה ומטהרה ומתורה וממצוות. אבל הלב שלנו שומם. הלב שלנו כמו מדבר. למרות שמבחוץ הוא נראה פורח. מבפנים הוא יבש. קירח. רוחות חמות מנשבות בו ביום, ורוחות מקפיאות נושבות בו בלילה. אנחנו נעים מאין צל באור יום. לאין מחסה בישימון הלילה. זהו המדבר. זהו הלב שלי כשאני מתרחקת. מדבר שממה. והלב הזה צריך להפוך למקום ישוב. זאת העבודה. להשקות את הקרקע היבשה. להפריח את השממה. להציף את המדבר במיים חיים כדי שיוכל לצמוח שם משהו. נבטים של שימחה. שתילים של אמונה. ניצנים של ביטחון.

בחודש סיוון ניתנה התורה והיא ניתנה לנו במדבר. במעמקי המעמקים שלו. מחוץ לכל מה שמוכר וידוע ומוקף גדר. בחוץ. בארץ הקשה שאין בה כלום. דווקא שם., בתוך השקט הגדול, שמענו וראינו ברור וצלול את הקול שאמר לנו ״אנכי השם אלוקיך״. והמילים האלה נכנסו אלינו עמוק אל תוך מדבר הלב ועשו בנו שינוי. אחרי שנסגר הים על כל מה שהיכרנו. אחרי שהלכנו ארבעים ותשעה יום במדבר, מקום הפקר שלא שייך לאיש, יכולנו להשתייך לאומרים כאיש אחד בלב אחד ״נעשה ונשמע״.

כי דווקא מתוך המדבר של הלב, אנחנו יכולים לקבל עלינו שוב תורה. מחדש. עוד פעם מחדש. מחדש להרטיב את הלב היבש שלנו, במימיי התורה החיים. ומחדש להתחיל לחיות חיים עם לב. חיים שעשב ירוק של תקווה צומח על הגבעות שלהם, ופרחי בר צבעוניים פורחים בהם בכל רגע ובכל מקום.

נקודות זעירות

בס"ד

הכוכבים בשמים נראים נקודות זעירות,

בעוד הם עולמות עצומים. 

גם יהודים יכולים להיראות עלובים וקטנים,

אבל בעצם הם עולמות גדולים.

~הבעל שם טוב הקדוש~

כגודל הייסורים כך יהיה גודל השכר...

בס"ד

לפני שנים רבות חי לו יהודי ששכר דירה משר העיר, וכל חודש השתדל לכסות את כל ה- 500 רובל. כשהשר נסע לטיול עסקים, הוא מינה שונא ישראל לפקד על עסקיו המקומיים ומשהגיע יום התשלום שלח ה"עוזר" לומר ליהודי להגיע מיד עם כל הסכום לשכר הדירה. היהודי שחשש להסתבך עם הממונה, רץ להשיג את הכסף אך למרות כל מאמציו עדיין חסרו לו מאה רובל, ובלית ברירה שילם רק 400 רובל והבטיח להשלים את השאר עוד באותו השבוע. קפץ הממונה על ההזדמנות ופסק להלקות את אותו יהודי מכה אחת בעבור כל רובל שחסר, סה"כ 100 מכות.

 שבור ורצוץ הגיע היהודי לביתו והתאונן על מר גורלו בפני רעייתו. זו ניחמה אותו, טיפלה בו, ועמדה בתוקף להכריחו לספר לשר לכשיגיע...

כשהגיע השר החליט היהודי לספר לו את הבושה והכאב הנורא שעבר. כעס השר על שונא היהודים וציווה שעל כל מכה שקיבל היהודי יקבל מהממונה אלף רובל, ומכיוון שיש לו ארמון בשווי 200 אלף רובל - חצי מארמון הממונה נירשם כעת על שם היהודי. חזר היהודי וסיפר לאשתו על הפסק שקיבל כשארשת עצב על פניו. שאלה אשתו: זכינו בחצי ארמון, על מה אתה עצוב?! אמר לה: אם הייתי מקבל עוד 200 מכות הייתי זוכה בכל הארמון... אף אחד מאתנו לא רוצה לעבור ייסורים ובתפילות אנו מבקשים מהקב"ה שברצוננו לתקן את כל מה שעלינו לתקן אבל "לא על ידי ייסורים וחוליים רבים." אך עלינו לדעת שאין כאב שאנו עוברים בעולם הזה לשווא אלא לכל כאב מהכי זעיר עד הכי כואב ישנה מטרה, תכלית וסיבה ובסופו של דבר אחרי 120 כגודל הייסורים כך יהיה גודל השכר...

אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ

בס"ד

אָנָּא, בְּכֹחַ גְדֻּלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה ( אב"ג ית"ץ )

קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ, שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ, נוֹרָא ( קר"ע שט"ן )

נָא גִבּוֹר, דוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם ( נג"ד יכ"ש )

בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָמְלֵם ( בט"ר צת"ג )

חֲסִין קָדוֹשׁ, בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתְךָ ( חק"ב טנ"ע )

יָחִיד גֵּאָה, לְעַמְּךְ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתְךָ ( יג"ל פז"ק )

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַעֲלֻמוֹת (שק"ו צי"ת)

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד(בלחש)

שבת של אהבה

בס"ד

ככה בשקט בשקט, 

מתגנבת לה אל תוך ליבי

מודעת למה שהיא מחוללת בתוכי.

מריחה כערוגות של בושם רך ומוכר

מדגישה בי את הצורך להניח ראש על הכר

כזאת היא תמיד מפתיעה ומרגשת

שבת אהובה שמתדפקת על הדלת...

תפילות

בס"ד

האר"י הקדוש התארח פעם אצל יהודי פשוט שאירח אותו בחום ובכבוד רב. לפני שנפרד ממנו שאל אותו האר"י: "כיצד אוכל לשלם לך עבור האירוח?" "לכסף אינני זקוק, אך ברכה אני צריך" השיב היהודי. "תודה לא-ל נפקדנו בילדים, אך כבר חלפו כמה שנים וזוגתי לא מצליחה להרות. האם תואיל נא לברכני?" "אומר לך את הסיבה שאשתך הפכה עקרה לפתע פתאום" אמר האר"י. "בביתך היה סולם שהוצב ליד דוד מים גדול, ובסולם זה היו התרנגולים עולים ומרווים את צמאונם במים ללא הגבלה. אשתך, שלא ידעה על כך, הזיזה את הסולם. קרקורם של התרנגולים בצמאונם עלה לפני האלוקים, ולפיכך נגזר על אשתך להיות עקרה. אמור לה להשיב את הסולם למקומו, ותתברכו בילדים בקרוב ממש." וכך היה. אם הקב"ה שומע את קרקורם של אפרוחים כל שכן על פי כמה וכמה שומע הוא את תפילותם של בניו האהובים.

אחרי המבול

בס"ד

מספר המדרש שבשעה שאמר הקב"ה לנח שיכניס לתיבה שניים שניים מכל מין ומין, בא השקר ורצה להיכנס גם הוא לתיבה. אמר לו נח, כי אינו יכול להיכנס, משום שאין לו בן זוג, וה' אמר לו שניים שניים יכנסו. הלך השקר וחיפש לו בת זוג, והנה פגש ב"מזל הרע", שמכלה ממון האדם. שאלה אותו: "מהיכן אתה בא?" "חוזר אני מנח", ענה השקר, "ביקשתי להיכנס לתיבה, וסרב לי משום שאין לי בת זוג". ומה תיתן לי, אם אנשא לך"?

"כל מה שארוויח אני בשקר, אתן לך!" הסכימה המזל הרע ונכנסו יחד אל התיבה. ואכן, אחרי המבול כאשר יצאו מהתיבה, קיים השקר הבטחתו, וכל מה שהרוויח – נתן לה, והפסידה... וזה מה שנוהגים העולם לומר: "מה שאדם מרוויח ע"י השקר, מפסיד הוא ע"י המזל הרע."

לחיות את ההווה

בס"ד

עלינו תמיד לחיות את ההווה. "אשר אנוכי מצווך היום."

תשכחו מהעבר ותיקחו את הדברים שחיזקו אתכם ולימדו אתכם להיות טובים יותר,

רגישים ועוד. אל תבזבזו זמן בדאגות שווא לעתיד כי "כל מה שה' עושה הכל הוא לטובה..."

הסתכלו סביבכם היום! תהינו מכל הטוב והחיובי הסובב אתכם. ותמיד רק חשבו מה הקב"ה

מצפה ממני כעת, ברגע זה. זו תכלית החיים. זו שמחה. זו שלווה. וזו המציאות!!!

הרב יוסי מזרחי.

אני נוסע לכיוון העולם הבא

בס"ד

אחד בא לחפץ חיים ואמר לו "עם שכל כמו שלך - תוכל לעשות הרבה כסף.

תראה לאיזה עוני הגעת ואתה מכתת את רגליך בלמכור את המשנה ברורה?"

השיב החפץ חיים במשל: אחד הלך ברגל, והדרך לעיר עוד ארוכה.

עברה לידו כרכרה עם מזון וכל טוב ואמר לו הגביר: בוא תעלה איתי לעגלה ותיסע איתנו.

האיש סרב בכל תוקף. היתכן?! כן, העגלה נוסעת לכיוון ההפוך. אני נוסע לכיוון העולם הבא,

העושר שהוא עושר אמיתי ונצחי שאין לא שום שיעור בעולם הזה מחכה לי שם...

בחג שבועות עמדנו דום

בס"ד

בחג שבועות עמדנו דום בהר סיני קבלנו ושמענו את התורה לא פחות מאשר

הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. נשמות עם ישראל העדינות שלא יכלו לעמוד

במעמד הקדוש הזה, הפריחו נשמתם אך בורא עולם החזיר להם אותה. עוד ידוע כי,

כל הנשמות של עם ישראל היו במעמד הר סיני וקבלת התורה, כך זה אומר במילים אחרות,

שגם אתה ואת, אני וכולנו למעשה היינו נוכחים במעמד הנשגב והנאצל שאין שני

לו מאז ימי הבריאה. כולנו, כולל כולנו אמרנו נעשה ונשמע ובכך התחייבנו לבורא עולם ולתורה.

הרב יוסי מזרחי

שם צריך את האמונה...

בס"ד

מדוע אימא יהודייה מלמדת את ילדיה כבר מגיל שלוש לכסות את

העיניים בקריאת שמע? אומר החיד"א זצ"ל (רבינו חיים יוסף דוד אזולאי)

האימא רוצה להרגיל את ילדיה הקטנים כבר מעכשיו תדע אהובי:

כשיש לך הרגשה שהכול מסביבך חשוך (כשהוא שם את היד חשוך לו) 

שם צריך את האמונה...

כשהלב משתוקק...

בס"ד

"כשהלב משתוקק אין המרחק מהווה מכשול כלל..."

(רבי נחמן מברסלב)

לו ידעת כמה התגעגעתי

בס"ד

די נשלחה להכין עוד כריך אחד אחרון בשרשרת הכריכים של הבוקר. מקפידה לעטוף אותו במפית צבעונית היישר לתוך השקית. מיד לאחריו נגשתי להכין את הבקבוק עם הדייסה להללי מרים, מודדת את הטמפרטורה בכף ידי. הכביסה הריחנית חיכתה לי בסל הלבן בצייתנות מעוררת הערצה שאבוא לתלות אותה על החבלים, לא לפני שאוריד את היבשה שנתלתה ערב לפני כן.

משם המשכתי במהירות של אצנית אולימפית להלביש ביד אחת את התינוקת שלי שהספיקה בינתיים להתעורר, ובידי השנייה לחתום על האישור של ירין לטיול השנתי. הנחתי למספר רגעים את הללי בפינת הצעצועים ועזרתי לרוי לארוז את השמיכות לבסיס ולענות לו בפעם המיליון היכן נמצאים הגטקסים והגופיות החמות.

הכנתי את התיק של הללי, משתדלת לא לשכוח את הטיטולים והמשחה, וכמובן את כל מנין הארוחות. שלפתי בננה עבורי לארוחת צהריים מקערת הפירות שהיתה מונחת על השולחן, ויצאתי לדרך.

ירדנו מהרכב לא לפני שעטפתי אותה בשמיכה חמה וכובע לראשה הישר לידיה של אמי שתחיה, שתשגיח עליה עד שאשוב מהעבודה. נסעתי במהירות לכיוון משרדי, מביטה בשמיים התכולים בכמיהה, ושואלת את שוכן מרומים מתי היא תגיע כבר.

עם כוס הקפה הראשון של הבוקר חיכו לי ערימות של מיילים ופניות רבות מהתושבים שמחכים בקוצר רוח לתשובה מוסמכת מהעירייה. בזהירות מרבית התחלתי לעבור על הפניות שהצטברו מהמוקד במהלך הלילה ולהשיבן אחת-אחת. תוך כדי הבטתי בשעון בציפייה, מבקשת ממנה שתבוא כבר.

שמתי לב ששעת הצהריים מתקרבת ולא אכלתי דבר. הספקתי לשלוח כמה פקסים ולשגר כמה ידיעות לעיתון המקומי שלנו, ובזמן שהכנתי סלט נזכרתי שיש לי שבוע הבא ביקורת של פיקוד העורף ואני כלל לא מוכנה. לא מוכנה לביקורת ולא מוכנה לעובדה שאין סימנים שהיא מתכוונת לבוא.

בדרך הביתה העברתי בראשי את רשימת הקניות שוודאי חסרה להמשך השבוע, משננת לא לשכוח לחמניות וגבינה. נזכרת שהבטחתי לילדים גם שקדי מרק ושוקו בשקית. כשיצאתי מהמכולת מכניסה במהירות את העודף לארנק הרגשתי איך הגעגוע אליה מדגדג במעלה גרוני.

טיפסתי במדרגות הביתה עם הללי מרים על הידיים. מודה לבורא עולם שנותן ליעף הרבה כח ועוד יותר סבלנות. תוך כדי הכנת האמבטיה עבורה הצלחתי לארגן את שאריות הבלאגן מהבוקר, לשטוף את הכלים שנותרו בכיור ולהחזיר את הכביסה המקופלת לארונות.

חפפתי את ראשה העדין של בתי והפגנתי כושר שירה בזמזום שירי ילדות, מן כשרון כזה שיוצא דווקא באמצע המקלחת. ייבשתי אותה עם המגבת הכחולה, מתעלמת מכאבי הגב שדוקרים אותי כבר שבוע. כאבים שמקורם בחוסר מנוחה. כאבים שודאי יחלפו כשהיא, המלכה, תופיע.

למרות מחאותיה הנמרצות של הללי רכסתי לה את המעיל הורוד והתחלתי לפסוע עם העגלה לכיוון הגינה השכונתית, לא לפני שהשארתי לירין כסף לאוטובוס, ואת ספרי הלימוד שרכשתי עבורה בחנות הספרים.

תוך כדי נזכרתי לסמס לכל החברים שלא ישכחו להגיע לשיעור תורה שמתקיים בשעה שמונה בדיוק. מבט קצר בשעון הבהיר לי שמישהו משחק באופן לא הוגן עם המחוגים, אחרת איך ניתן להסביר את התופעה שכל פעם יורדות לי שעות שלמות מתוך היממה?

מחישוב מהיר שעשיתי יצא שעדיין לא אפיתי עוגה, שלא לדבר על כך שברח לי מהראש לקנות שתייה. ושוב היא צצה ועולה במחשבתי, האם ייתכן שהיא, אהובתי, ככה סתם שכחה אותי?

אחרי כמה נדנודים בנדנדה וקפיצות בנגי בארגז החול מיהרתי הביתה להכין ארוחת ערב ואם אפשר גם צהריים למחר. בזמן שהספגטי התבשל על הגז דאגנו אני ותומר לפזר כסאות עבור התלמידים בסלון הבית. לא שכחנו לרוקן את האשפה ולהעביר ניגוב ריחני על הרצפה. ורק השם יכול לעזור לי בנוגע לעוגה!

השיעור התחיל בשמונה בדיוק. העוגה נפרסה אחר כבוד על השולחן, מזכירה לי שבורא עולם לא מאכזב. העייפות החלה לתת את אותותיה, מאיימת להשתלט על כולי. עברתי בדמיוני על רשימת האורחים ועל התפריט לשבת, מזכירה לעצמי לקום לפנות בוקר ולהכין כמה סירים, והכי חשוב: לא לוותר על הדגים החריפים. כמו תמיד משתדלת להכין לכל אחד את מה שהוא הכי אוהב, כי מחר היא סוף סוף מגיעה לבקר!

שבת מתוקה שימחת אותי בבואך. מבטיחה שאהיה מוכנה לקראתך, הביני שברצוני לעצור מעט מהמרדף. מהמרדף המטורף אחרי הזמן שמתקצר, מהמרדף המטורף שהכל יסתדר. אקום לקראתך ואתנער מעפרי, אתעורר לשובך כי עכשיו בא אורי.

לו ידעת כמה התגעגעתי לא היית נעלמת לשבוע שלם. יום ועוד יום ספרתי מרגע לכתך, השארת אותי לקרוא ברגעי חולין בשמך. לו ידעת שרק להגות את שמך עושה לי כל כך טוב, שרק לחסות בצילך מרגיש לי כה קרוב. שתביני שכשאת פה משהו בי נפתח ומתרחב, משהו בי נרגע ומתפייס. בואי בשלום עטרת בעלה, בואי תשהי במחיצתי שבת אהובה. בואי הפעם כדי להישאר, בואי לזרועותיי כדי שבך אתפאר.

להקשיב לקריאתה של הנשמה

בס"ד

כִּי יְהוָה אֱלהֵיכֶם הוּא אֱלהִים בַּשָּׁמַיִם

מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת

(יהושע פרק ב' פסוק יא)

רחב אשת יהושע

אחת מהדמויות הנשיות המרתקות בתנ"ך הינה רחב. רחב נזכרת במקרא בשני מקומות בספר יהושוע רחב היתה אישה זונה, תושבת יריחו, שסייעה לשני המרגלים להתחבא ממלך יריחו לאחר שגילה את דבר שליחותם. בעת כיבוש העיר גמלו לה בני ישראל על עזרתה והצילו אותה ואת משפחתה.

מן הסיפור עולה שרק התערבותו הנִסית של ה' הביאה להפלת חומות העיר. דווקא הזונה הכנענית מיריחו היא זו שמצהירה על כוחו ורוממותו של ה', דבר שהעניק לה מקום של כבוד בספרות חז"ל.

מן המדרש אנו למדים כי רחב התגיירה ונישאה ליהושע בן נון, מנהיג ישראל, ומילדיהם יצאו שמונה נביאים וכהנים. מכאן אפשר להבין את כוחה של התשובה. כוחה הבלתי מעורער של בקשת המחילה, ההתנערות מהעבר וההליכה הבלתי מתפשרת אחר רצון הבורא.

אנו נמצאים לעיתים במקום שבו אפשר לחוש את שוכן מרומים. לחוש כיצד השם יתברך פורש לנו את ידיו וקורא לנו לשוב אליו. לשוב משדות זרים, לשוב אליו מתהומות עמוקים.

לעיתים מקנן הספק במוחם של מי שמדשדש את צעדיו הראשונים בעולם התשובה, שמא אין מחילה לעוונותיו ואין כפרה למעשיו. מהסיפור האנושי של רחב ויהושע אנו למדים שלא כך הדבר.

בורא עולם, נתן לנו מתנה נפלאה - תשובה שמה, לכל אדם בכל רגע נתון יש בידו את האפשרות להתחיל מחדש, להתחיל מאפס, להתחיל מהמקום הבסיסי ביותר.

עלינו להתעלם מן הקולות שקוראים לנו ומייאשים אותנו מלחדול ללכת בדרכם של צדיקים, בדרכם של מאמינים, בדרכם של אלו שהעיזו וחצו את הקווים.

רחב היתה פורצת דרך, שהשאירה את עברה הרחק מאחור, ואת כל הדעות הקדומות שבודאי ניסו לעמוד בדרכה. רחב האמינה באדון הסליחות שהוא לעולם אינו מונע טוב להולכים בתמים, לעולם לא ימנע טוב למי שמשתנה והולך בדרך ישרים.

הראיה הגדולה ביותר לקבלת תשובתה ע"י בורא עולם היא נישואיה למובחר בעם ישראל, יהושוע בן נון, וממנה יצאו כוהנים ונביאים קדושים.

סיפורה של רחב מצווה אותנו, להקשיב לתורה הקדושה, להקשיב לקריאתה של הנשמה. נשמה שרוצה לשוב לשורשה הראשון ולהידבק באורו החם של א-ל עליון.

לפתוח השער

בס"ד

מי שרוצה לזכות לתשובה,

יהיה רגיל באמירת תהילים.

כי תהילים מסוגל לתשובה.

ואפילו מי שאין לו שום התעוררות לתשובה,

יזכה על ידי אמירתתהילים להתעורר לתשובה,

וגם להגיע אל השער השייך לנשמתו ולפתוח השער,

עד שיזכה לתשובה שלמה.

~רבנו נחמן מברסלב~

לממש את המטרה

בס"ד

אומר הנביא: "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי", (ירמיהו ב' ל"ה). כל אדם באשר הוא אדם עושה שגיאות (שכן המילה חטא פרושה להחטיא במטרה– כמו אדם שיורה חץ – ואכן חטא לא גורם לנו להיות אנשים לא טובים – ותמיד אפשר לתקן). הקב"ה לא מצפה מהאדם שיקפוץ בדרכו אל השלמות! אך כשאדם אומר "לא חטאתי" ולא מודה בחיי השקר שהוא חי או על המצוות שהוא עושה ואומר "עד כאן זה מספיק," על זה הקב"ה ישפוט את האדם "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי"... ועוד יותר גרוע, אומרת לנו התורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה " (דברים כ"ח מ"ז). לעולם אל לנו לשמוח בזה שאנו לא שומרים את המצוות.

אין דבר גרוע מזה שאדם אומר אני בסדר אין לי מה לשפר - מפני שכך לעולם לא יגיע לאמת, ולתיקון המידות ולממש את המטרה שבשלה בא לעולם.

שבועה

בס"ד

חשיבותו של חג השבועות באה לידי ביטוי בשמותיו השונים. שם החג השגור בפינו הוא 'חג השבועות'. שם זה ניתן לו משום שהוא חל בתום ספירת שבעת השבועות של ספירת העומר, וכפי שנאמר (במדבר כ"ח, כ"ו): "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם." אכן, כוונה נוספת יש לשם זה. הוא נקרא על שם השבועה שנשבעו ישראל לקיים תורה ומצוות. שבועה - משמעותה החלטה ברורה שאין אפשרות נסיגה ממנה. לדרגה זו הגיעו ישראל בעת קבלת התורה. ההתגלות הגדולה של הבורא הביאה אותם להחלטה לקבל על עצמם את התורה עד לעומק נשמתם, להישאר נאמנים לה' ולתורתו, תמיד ובכל המצבים.

ואכן, החג אינו קרוי 'חג השבועה', אלא 'חג השבועות'. יש בכך רמז לכפל השבועות של יום זה. מחד גיסא, נשבע עם ישראל לקדוש ברוך הוא שישמור אמונים לתורתו ולמצוותיו, ומאידך גיסא, נשבע הקדוש ברוך הוא לעם ישראל שלא יחליף אותו באומה אחרת ושקשרי אהבתו אליו לא יפוגו לעולם...