עיקר הנושא של הפרשה הוא אמונה בהשגחה ובטחון בשם, הטוב והמיטיב. ביחד עם פרשת 'בהר' אנו לומדים את פרשת 'בחוקותי'. בשני מקומות בתורה מופיעות ברכות וקללות הבאות בהתאם להתנהגות של עם ישראל. האחד, בספר דברים, משנה תורה, והשני כאן, בפרשת'בחוקותי'. הברכות המובטחות לעם ישראל כשהולכים בחוקות השם הן גשמים בעיתם, יבול ופירות טובים, אכילת לחם לשבע, ישיבה בטוחה בארץ, ניצחון על אויבנו, פריה ורביה מבורכות והברית שתקוים בינינו לבין בורא עולם.
אבל אם ישראל לא יעשו כן, יבואו עליהם שבע קללות כנגד שבע אזהרות המפורשות בפרשה, ואם עדין לא ישמעו בקול השם, יתווספו ייסורים נוספים על אלה. את הפירוט של הקללות יכולים לקרוא בפרשה, השם הטוב יצילנו מהן. התורה מציינת שהגרוע מכל, זה שאם אחרי הייסורים שהקב"ה יביא, עדיין, "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי, בְּקֶרִי". זאת אומרת, תאמרו שהכל במקרה ואין הנהגת שמיים כלל. נקרא שאתם יותר גרועים מפרעה. פרעה כפר בהשגחה, אבל, כשבאו עליו המכות, לבסוף, הודה ואמר, "ה', הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים" (שמות ט' כ"ז). אם תעשו כדבר הזה, אז יבואו המכות החמורות באמת.
כיצד אזהרות חמורות אלו מתחברות עם שעור האמונה בדרכי השם הטוב והמיטיב? האם מהטוב והמיטיב אכן יכול לצאת רע? כאן אנו לומדים על מהותנו ככלי לאור ועל העבודה הרוחנית הנדרשת מאתנו על מנת שהטוב יתפשט בבריאה. עבודה שחייבת להיעשות בכח האמונה.
השורש של חיי התורה וקיום המצוות הוא אמונה, הקב"ה ברא צינורות המושכים שפע לצרכי האדם. דרכו של השפע שלא להפסיק כלל, השפעה אינסופית. אלא אם כן האדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא, שהוא זן ומפרנס לכל. אז עושה האדם במחשבתו פגם בעולמות העליונים ומתיש את הכח של העליונים, פוגם בצינורות השפע. במצב כזה, אומר ה"נעם אלימלך", "צריך השם יתברך ברוך הוא, לצוות מחדש השפע, שתלך כמו מתחילת הבריאה". הוא ממשיך, "שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם, שיהיה שלם בביטחונו על אלוקיו". שלא ניפול במחשבות שלנו ונעלה את השאלה, מה נאכל? מאיפה יהיה לי כסף? איך נסתדר? כי בכך אנו רק מרחיקים את השפע מאתנו ויוצרים חסרון גדול יותר.
נותר לנו לברר מה ענין הקללות המוזכרות בפרשת 'בחוקותי'. ידוע מספרי הקבלה שאין מציאות שרע יורד מלמעלה. נשאלת השאלה, כיצד זה מסתדר עם כל האיומים והעונשים שישנם בפרשה? האם מדובר כאן על בורא אכזרי שיושב למעלה ואומר לנו, נו! נו! נו! חס ושלום לומר כדבר הזה! הבורא הוא טוב ומיטיב, שפע אינסופי של אור, רצון להיטיב עם כל הנבראים. אם כן, מה קורה פה? תורת הקבלה מסבירה, שיש בבריאה עניין של אור וכלי. יש למעשה סה"כ שני "חומרים" המרכיבים את הבריאה כולה, אור וכלי. האור הוא תמיד טוב. בסוד, "אין רע יורד מלמעלה", ולפיכך ה"בעיה" תמיד נמצאת בכלי, או ליתר דיוק בהכנה של הכלי.
התורה והמצוות ניתנו לנו על מנת שנדע את הדרך הטובה ביותר להכנת הכלי שלנו לדבקות עם האור של הבורא. הפרשה מלמדת אותנו שאם אנו לא מצליחים להכין את הכלי המתאים, עדיין האור יימשך אלינו, אלא שהוא יגרום לייסורים גדולים לכלי השבור, הענג נהפך לנגע, השפע נהפך לפשע. אותו אור, אותה הטבה, יכולה להתפרש בדרך שונה אצל שני אנשים, בהתאם לצורת הכלי שלהם. ממש כפי שאותה מילה, עם אותה כוונה, יכולה לגרום שמחה לאחד ומפח נפש לשני. כל העבודה שלנו זה להכין את הכלים, האור תמיד מושלם!
מסביר הרב שליט"א, בכל דבר בטבע יש הפכים, חם וקור, אור וחושך וכו', צריך לסדר שלכל דבר יהיה את זמנו ומקומו. מה שמסדר את ההפכים זה הקו האמצעי. בכל דבר בטבע יש מלחמה, סתירה. ימין סותר את שמאל, שמאל סותר את הימין, הניגודים שוחקים זה את זה באופן תמידי. אבל יש משהו, נוסחא, שמחברת ביניהם, זה הקו האמצעי. לכן העולם יכול להתקיים. התורה היא המדריך שלנו למציאת הקו האמצעי, ליצירת הכלי המושלם. אם אדם רוצה גילוי נכון של אור בחיים שלו, כל שהוא צריך לעשות זה לבדוק בכל רגע, האם הוא פועל על פי התורה או לא.
מכל הדברים האמורים, נראה שה"קללות" שמופיעות בחיינו הן כמו קריאות התעוררות, לעשות בדק בית, איפה אני פועל בדרכה של תורה, על פי חוקי הבריאה ואיפה לא. בכל יום מתגלים חסרונות חדשים ובכל יום אנו נדרשים לתת יגיעה, להיות עמלים בתורה, למצוא את הדרך להכניס את סדרי הבריאה אל תוך מהלך חיינו ולמלא את החסרונות באור של תיקון. לשם כך אנו צריכים את בחינת השמיטה בנפש, לעורר את כח האמונה התמימה בלבנו. אמונה בבורא עולם הטוב והמיטיב לכל.
בסיום פרשת 'בחוקותי' כתוב, "וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". יש נחמה והבטחה בתוך כל הקללות. להבדיל מקללות שבמשנה תורה, אשר בדרך הפשט, אין בהן אפילו קורטוב של נחמה. בפסוק זה מרומזת ההבטחה על הגאולה.
בחמישה מקומות בכתובים מופיע שמו של יעקב עם האות 'וו', ובחמישה מקומות מופיע שמו של אליהו חסר 'וו'. כי יעקב נטל ה-'וו' משכון מאליהו ושם אותה בשמו. המשכון הוא כדי שיבוא אליהו ויהיה מבשר הגאולה לבניו של יעקב, בביאת המלך המשיח ולא יוכל להיות אחרת. דוקא את ה-'וו' לקח יעקב, כדי לרמוז שהגאולה תהיה באלף השישי, הזמן בו אנו חיים.
שנזכה להפך את החושך לאור ולזכות בגאולה פרטית וגאולה כללית במהרה בימינו.
הרב דוד אגמון - מרכז מודעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: