נעלתי את האוטו במהירות, מודה לבורא עולם שסידר לי חניה קרובה שלא אצטרך לכתת את רגלי. הרמתי בשתי הידיים את הקערה הכחולה עם הבצק שממשיך לתפוח מרגע לרגע. הגעתי לשער הכניסה, מניחה את הקערה בזהירות מירבית כאילו מדובר לפחות ביהלומים על משטח הבדיקה בבית החולים. בית החולים קפלן ברחובות.
"הפרשת חלה", עניתי כמתנצלת לנוכח עיניו המשתאות של המאבטח, "סוג של מצווה". אספתי בקצה השני של המשטח את הקערה והתחלתי לנוע במהירות לכיוון המחלקה האורטופדית.
קולות הצופרים של האמבולנסים ליוו אותי בדרך, מבהירים לי שנכנסתי כרגע למציאות חיים אחרת. מציאות חיים כואבת במיוחד. הבחנתי בקשישים מחוברים לצינורות שוכבים על אלונקה משוועים ליד מנחמת ומרפאה. ראיתי פרמדיקים רצים לחדר המיון עם פצועים מתאונות דרכים, אירועי לב, ומה לא.
לרגע היה נדמה לי שנכנסתי לתוך סט צילומים של סדרת טלוויזיה העוסקת ברופאים וחולים, עם ההבדל היחידי שכאן הדם הוא אמיתי, השחקנים לא מקבלים משכורת, ואין מצב לכבות מצלמות, סתם כי הבמאי ממהר הביתה.
המשכתי לצעוד, משתדלת להתעלם מהסבל שסביבי, מחליפה מידי פעם יד שתחזיק את קערת הבצק, שהתחילה להכביד עלי. אחרי הכל מדובר ביותר מ – 2 קילו של קמח.
דלת המעלית נפתחה. יד כלשהי לחצה על קומה 6, מה שהזכיר לי שלא ממש ידעתי למה לצפות, מה אני הולכת לראות. אחותה של שרה חיכתה לי בפרוזדור, קצרת רוח, "רונית, רק בורא עולם יכול לעזור לה", הייאוש ניכר בקולה.
כל מה שידעתי ממנה זאת העובדה שאחותה נפגעה לפני כחודש ממשאית ומאז מאושפזת במצב קשה, ללא יכולת לזוז. לאחר כמה וכמה ניתוחים מסובכים הרופאים כמעט והרימו ידיים. "תתפללו" ביקשו מהמשפחה.
כל האחיות וכוח העזר במחלקה לטשו בי עיניים בדרכי אליה "הפרשת חלה", חייכו אלי כממתיקות סוד, "אפשר להצטרף?", שמחתי בליבי שבנות ישראל מודעות לכוח האדיר של המצווה, "כל מי שרוצה להצטרף, מוזמנת באהבה".
נכנסתי בצעדים חרישיים לחדר, נזהרת שלא להעיר את הנשים המטופלות ששכבו ליד שרה. "חיכיתי לך שתבואי", קיבלה את פני, "אני יכולה להוזיז רק את הידיים", ניסתה להסביר לי, מתביישת במצבה. "אל תדאגי, שרה, הכל יהיה בסדר, הבצק מוכן, תשאירי לי את העבודה".
ביקשתי מאחותה שתעזור לי ליטול את ידיה ושמתי לב שהחדר מתמלא בנשים נרגשות שלא מוכנות לוותר על מקומן בטקס. הנחתי מטפחת לבנה על ראשה, מודעת לעובדה שיש לה בזמנים אלו קושי בקריאה של טקסט, קצר ככל שיהיה.
"תחזרי אחרי, מילה במילה", ביקשתי בעודי מניחה את הקערה על המיטה, "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש חלה מן העיסה...", שרה השתדלה להגות את המילים נכון, למרות הקושי הרב.
הרמתי את ראשי וראיתי שלא נשארה עין אחת יבשה, "הרי זו חלה", קולה נחנק מדמעות, "את יכולה להניח את הידיים", ביקשתי בליבי מבורא עולם שיקבל את המצווה כהלכתה, על כל פרטיה ודקדוקיה, ויתחשב במצבה הלא פשוט.
המשכתי לקרוא את הברכה והתחננתי לפני מלכו של עולם שתהיה זו לכפרה לעוונותיה, שכל הזכויות של המצווה האדירה יעמדו לה לרפואה שלמה, ובמהרה. הנחתי יד על מצחה וברכתי. ברכתי מכל הלב, ברכתי שבזכות האמהות הקדושות היא תשוב לעמוד על רגליה, ותחזור הביתה בריאה ושלמה.
נפניתי ללכת מעימה, מבטה מלווה אותי עד ליציאתי מהחדר. מבט שכולו אומר פחד. פחד מהלא נודע. פחד מאובדן של שליטה, פחד מבגידת הגוף, פחד מללכת לאיבוד.
עשיתי את דרכי חזרה, מבקשת שלא להביט לצדדים ולהוסיף עוד מראות קשים על מה שראיתי, ידעתי שהלב שלי לא יעמוד בזה. אם רק היתה לי את האפשרות הייתי עוברת כל חולה ועושה לה הפרשת חלה.
הייתי מזכה כל אחת ואחד מחולי עמו ישראל ומסבירה להם שלהפריש חלה זה כמו ללחוש לאזנו של השם יתברך. להפריש חלה זה לבקוע את השמים ולעורר רחמים מגולים. אם הייתי יכולה הייתי מסבירה להם שהאות מ' במילה מחלה זו מצווה, ומה שנשאר זה אותיות חלה, ורצוי שתהיה מתוקה.
נכנסתי למעלית יחד עם זרם של אנשים ומבקרים מודאגים, לצידנו הוכנסה מיטה עם איש זקן מאד, לבוש בבגדי בית חולים, מחובר לאינפוזיה ולמכשיר הנשמה. מבטי נתקל במבטו, מבט מיוסר שכולו אומר חוסר אונים, מבט שכולו אומר "אני מפחד". אותו מבט שהיה לשרה בעיניים.
ליבי התכווץ בתוכי, לא יכולתי לעזור לו, רק לרחם עליו, בטוחני כי הוא ידע ימים יפים יותר, כשרוח רעננה מבדרת את שיער ראשו, בטוחני כי הוא לא עצר לחשוב אי פעם על היום שבו יכשלו ברכיו, והזמן יעצור עבורו מלכת.
התחלתי לצעוד לעבר החניה. כל מה שראיתי ושמעתי בשעה האחרונה החל לחדור אלי, הדמעות החלו לזלוג ללא שליטה על הלחיים, הרהרתי בליבי כמה שאני כפוית טובה ששוכחת להעריך ולהודות לאורי וישעי על כל הטוב והחסד שברא לי בעולמו.
איך ייתכן שאני לא אסירת תודה בכל דקה מחיי, ופשוט יוצאת במחול וריקודים. איך בכלל אני מאפשרת לעצמי ליפול לעצבות כשלא הולך לי משהו, או כשאין לי מספיק כסף. הרי כל מה שראיתי עכשיו הספיק לי לחיים שלמים.
אני צריכה לעמוד כל היום ורק לשיר לו תודה. תודה על ילדים, ובעל מקסים, תודה על קורת גג ומים חמים שזורמים. תודה על גשם ופרחים, תודה על בריאות וחיוכים. תודה שלא הכל הולך כמו שאני רוצה, ותודה על תזכורת שכל החיים יכולים להתהפך בשניה.
אני צריכה לצרוח כל בוקר, תודה לך אבאאאאאאאא !!!! על שבתות וחגים ועל רגליים שהולכות, תודה על חלות מתוקות וידיים מחבקות, תודה לך בורא עולם, על ימים נפלאים וריחות של תשובה, תודה על רגעים נפלאים של שמחה. תודה על שפתחת לי פתח כפתחו של אולם, אנא ממך שלא יגמר לעולם.
שמור את עמך ישראל סהדי שבמרומים, מהפחד הזה של יום אחרון, תן לנו את הדעת להבין שזה רק תחילתו של פתרון. פתרון של שאלות ויצרים כלואים, פתרון מהותם של חיים שלמים. תן לנו את הבטחון לדעת שלא תשליכנו לעת זקנה, ותגן עלינו תמיד כחומה בצורה. נחם אותנו אבינו הטוב שתהיה לנו משענת של בטון, שככלות כוחנו אותנו לא תעזוב.
הטור נכתב לרפואת כל חולי עמו ישראל ברחמים. אמן סלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: