בס"ד
"אני חייבת לפתור את חידת הקול ששמעתי", פתחה האישה. היא הייתה אישה עשירה ומכובדת בעיר בוסטון שבארצות-הברית. לפני זמן שכלה את בתה, אסתר, שנפטרה בעודה במיטב שנותיה. עתה עמדה לפני הרב דוד-מאיר רבינוביץ', מחשובי חסידי חב"ד בעיר, וביקשה את עצתו.
"אני יודעת שהרב יחשוב שאולי אני הוזה או מדברת מדמיונות מוחי הקודח, אבל אין הדבר כן", אמרה. "אני עומדת בשתי רגליי על הקרקע ומעולם לא הזיתי הזיות ולא שמעתי קולות. אבל הקול הזה היה ברור ומוחשי, וברור לי שזה לא היה דמיון סרק. שמעתי בבירור את קולה של בתי. לא הצלחתי לקלוט מילים, אבל זה היה קול של מצוקה. אני משוכנעת שבתי ביקשה להעביר לי את זעקתה".
"יש לך כיוון מחשבה, מה יכול לגרום לנשמתה שלא למצוא מנוחה?", שאל הרב.
"לא, אני ממש לא יודעת", השיבה האישה. "חשבתי על כך רבות. גם התביישתי לדבר על כך עם אחרים, שמא יחשבוני לסהרורית. אבל העניין מציק לי ואני חייבת למצוא לזה פתרון".
הרב הקשיב לדבריה, הרהר ארוכות ואמר: "אני אינני יכול לתת תשובה על שאלתך. אכתוב על כך לרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש ואבקש את עצתו".
זה היה כשלוש שנים אחרי שהרבי הצליח להיחלץ מאירופה הבוערת ולהגיע אל חופי ארה"ב. הוא קבע את משכנו בניו-יורק, ומשם פתח בפעילות נמרצת לבניית עולם של תורה ויהדות בעולם החופשי.
הרב רבינוביץ' כתב את כל הסיפור אל הרבי. עברו כמה ימים והוא מצא בתיבת המכתבים שלו מכתב תשובה מהרבי. בהתרגשות פתח את המעטפה, וכאשר החל לקרוא עברה בו צמרמורת.
המכתב נשא את התאריך כ"ה בטבת תש"ג, והרבי התייחס לשאלת האישה בכל הרצינות. תחילה הוא מציין את שאלת האישה – "אירע לה ששמעה קול ולא ראתה מאומה, והיא בטוחה שזוהי נשמת בתה המבקשת תיקון".
הרבי קובע מיד כי אין מדובר בדמיון ובהזיה: "אין לתלות בהתרגשות העצבים והדומה, כי אם הדבר פשוט כמשמעו. וברור לי שזוהי התמרמרות נשמת בתה ז"ל".
על מה מתייסרת נשמת הבת? – כותב הרבי כי הדבר נובע מכך שהאישה החליטה לתת צדקה לעילוי נשמת בתה, אבל את הכסף היא תורמת גם למוסדות שמחטיאים את הרבים ומכשילים ילדים יהודים. למשל, מוסדות שמאכילים את התלמידים טרפות וכדומה.
ממשיך הרבי וכותב: העולם שלנו הוא עולם השקר, "אבל בעולם האמת הכול ברור. שם נראה וניכר כל דבר ודבר בדמותו וצלמו האמיתי". ולכן "נשמה שנותנים בשבילה צדקה להעלותה, והנותן כוונתו רצויה באמת לאמיתו", אבל הכסף מגיע ליעדים לא-רצויים, הרי "יש צער גדול לנשמה".
מציע הרבי: האישה תעשה רשימה מכל המוסדות שתרמה להם לעילוי נשמת בתה, ותמסור את הרשימה לידי איש ירא-אלוקים, שיבדיל בין המוסדות הכשרים לשאינם כאלה. ומכאן ולהבא תתרום לצדקה בעבור בתה רק למוסדות כשרים.
עוד מורה הרבי: "ונכון הדבר אשר יֵלכו על קבר בתה ז"ל ויודיעו לה אשר מכאן ולהבא ידקדקו בדבר הצדקה, לתת רק למוסדות כשרים". אבל הרבי מזהיר: "הביקור על קבר הבת הוא רק על-ידי שליח איש ירא אלוקים, שיודיע לה מזה, ולא שהאם שתחיה תלך בעצמה. ולהזהיר אותה על זה".
לאחר קריאת המכתב הרגיש הרב רבינוביץ' שכל גופו רועד. מעולם לא ראה קודם לכן דברים ברורים כאלה בעניינים הקשורים בנשמות ובעולמות עליונים.
הוא מסר את הדברים לאישה, וזו מיהרה להכין רשימה מכל המוסדות שתרמה להם, כפי שהורה לה הרבי. הרב רבינוביץ' שלח את הרשימה אל הרבי, וכעבור זמן קצר נתקבלה תשובתו, מיום ו' בשבט תש"ג. "מה שעבר עבר, אבל ההווה והעתיד צריך סדר מסודר", כותב הרבי, וממליץ למצוא בעבור האישה "איש ישר הולך, אשר על פיו תחלק את הצדקה".
האישה עשתה כמצוות הרבי, אך עתה חשה רגשות אשמה וצער, על שבגללה נגרם סבל לנשמת בתה. הרב רבינוביץ כתב על כך לרבי, וביום י"ד בשבט הרבי כותב מכתב שלישי, ובו הוא מציין כי שיגר בעצמו מכתב לאותה אישה וכתב לה "שאין לה להצטער חס-ושלום, כי צריכה להיות בטוחה אשר נשמת בתה ז"ל נתעלתה בעילוי רב".
הרב רבינוביץ נרעד שוב לנוכח מכתבו של הרבי, המעיד כי נהירים לו שבילי הרקיע. הוא מסר את הדברים אל האישה ואמר לה שעליה לחדול מלייסר את עצמה, שכן הרבי בעצמו מעיד על נשמת בתה כי "נתעלתה בעילוי רב".
הרב רבינוביץ נפטר זמן קצר אחר-כך, אך הקשר בין הרבי לבין אותה אישה נמשך גם אחרי פטירתו. באיגרותיו של הרבי הריי"צ יש איגרת אל אותה אישה מט"ו במנחם-אב באותה שנה. הרבי כותב לה (תרגום מיידיש):
"לא כל תלמודי-התורה אינם כשרים חס-ושלום. יש גם תלמודי-תורה כשרים, שבהם המורים יראי-שמים, ולתלמודי-התורה האלה יש לסייע. מצאי עניין בסיוע לתלמודי-התורה טובים, יראי אלוקים, וה' יתברך יברך אותך בכל המצטרך".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: