לגלות את היהדות בהודו - סיפור שאסור להחמיץ

בס"ד

לעיתים צריך להתרחק בכדי להתקרב...סיפורו של ר' עידן גל
_____________________________________________

עידן נולד בקיבוץ דליה בעוד רעייתו בקיבוץ רמות מנשה, שניהם בצפון הארץ לא הרחק מיקנעם.

"כבר בהיותי תינוק בעריסה נמסרתי ל'בית התינוקות' שבקיבוץ. כשגדלתי, חייתי חיי פנימייה מלאים ב'בית הילדים'. המציאות בקיבוץ הייתה כזאת שלא אפשרה ליהדות לזלוג אל נפשות החניכים. את חגי ישראל ומועדיו חגגנו בדרך אחרת, משלנו. בליל הסדר לדוגמה, הייתה הגדה מיוחדת של הקיבוץ על שיבולים, אביב ופריחת השקדים. כשחזרתי בתשובה הבנתי כי הבורות בכל מה שקשור ליהדות, הייתה חסרת תקדים. באחד מחגי הפסח ביקרו ילדי קיבוץ שכן בירושלים, וכשאכלו חמץ, ספגו צעקות מהעוברים ושבים. אלו אפילו לא הבינו למה צועקים עליהם...

"לא הייתי ילד קל, ומגיל קטן יחסית לא קיבלתי כדבר מובן מאליו את האידיאלים של הקיבוץ. הם היו נראים לי אוויליים. הייתי מעלה שאלות רבות למורי, אך לא זכיתי לקבל מענה. אני ועוד כמה מחבריי נקראנו בקיבוץ "חבורת הזבל" בשל היותנו סוררים ופורקי עול. בגיל ארבע עשרה התחלתי ללמוד לתופף ובמשך השנים התמקצעתי בתחום. בד בבד התחלתי לקרוא ספרים על המפץ הגדול ובנושאים דומים. רוחניות לא ענינה אותי באותה תקופה, מה שכן עניין אותי, הייתה ההיסטוריה של הרוחניות.

"בגיל טיפש-עשרה, נסענו אני וחבר על אופנוע לקיבוץ גל-עד הסמוך. באחד הסיבובים החלקנו; אני נפלתי על שביל כורכר ונפצעתי קשה ואילו חברי הועף למרחק רב ונפל על שיחים סבוכים וכמעט שלא נפגע. בכביש הזה כמעט ולא עוברים רכבים, מה עוד שהיה זה בחג פורים, וכך, גם אם היינו מתגלים, אנשים היו יכולים לחשוב שמדובר במשחק פורימי. לדידי אירע נס כאשר מישהו דווקא כן החליט לעצור. פוניתי מיד לבית הרפואה 'העמק'. פציעתי הייתה קשה, אך ברוך ה', לאחר תקופה של כמה חודשים, החלמתי וחזרתי לתפקד כאחד האדם.

"כשהגעתי לגיל בגרות, עבדתי במפעל שיתופי של חומרי ניקוי השייך לקיבוץ. באותו מפעל הייתה מחלקה לאבקות כביסה, ואני ניהלתי אותה בהצלחה רבה.

"תחתי עבד יהודי לבוש כיפה סרוגה, וכששאלתי אותו בעוקצנות שאלות רבות על היהדות, אמר כי ישאל את רבו על כך. באחד הימים הביא לי קלטת של אחד הרבנים שלו. זו הייתה ההתוודעות הראשונה שלי ליהדות.

"אותו רב ניפץ לי הרבה מיתוסים אודות הציונות וראשי המדינה. אף על פי כן, המשכתי בשגרת חיי. לא קלטתי את הרובד הפנימי והעמוק שיש ביהדות, ועל כן לא חשבתי שאני אמור לשנות משהו משגרת חיי.

"באותם ימים הכרתי את זוגתי, תושבת קיבוץ 'רמות מנשה' הסמוך, ומכיוון שהייתי בחופשת לימודים, החלטנו לנסוע לטיול תרמילאים בהודו".
 

ישנם שלושה סוגי טיול תרמילאי להודו, טיול מסודר לסטודנטים וגמלאים לזמן קצוב, טיול הרפתקני של יוצאי צבא שהולכים 'להתפרק', וטיול שבמהותו הוא מסע לחיפוש אחר מהות החיים.

טל ורעייתו נמנו על הקטגוריה האחרונה - אלו המחפשים אחר מהות. בטיול כזה, הרגליים הן אלו שמחליטות לאן ללכת...

"נחתנו בבומבי ומשם נסענו לפונה. בעיר נמצא מרכז רוחני גדול של ה'קליפות'. במהלך הטיול נוכחתי לדעת - גם מפי עובדי זרה הודיים - כי אותו מרכז מלמד רוחניות מוטעית ובזויה. רעייתי שהייתה שרויה באותה תקופה בחיפוש עצמי נואש, דחקה בי להיכנס בכל זאת ל'מרכז הרוחני' ולתהות על קנקנו. בכניסה למרכז מצאנו את עצמנו עומדים מול פקיד קבלה עדין ומדופלם. על אף ניסיונותיו להשרות עלינו אווירה רגועה, משהו בתוכי אמר לי לברוח מיד. ניסיתי להתכחש לקול הפנימי, אך זה לא הרפה. האינטונאציה שלי אמרה כי המרכז הזה הנו רע בעבורי. לאחר מלחמה פנימית עזה, ביקשתי לעזוב את המקום באמתלא שאנו רק בתחילת הטיול ולא נהנינו די בשביל להתחיל להתעניין בכתות.

"בשלב מסוים החלטנו לנסוע לעיירה 'טורידטו'. הגענו לתחנה במטרה לתפוס אוטובוס. ההודים ידועים כאנשים חסרי טקט, וכשהאוטובוס הגיע, כולם רצו אליו ובעבורנו נותרו רק שני מקומות תחת גג פתוח, וזאת למרות שהיינו מהראשונים בתור. באמצע הנסיעה החל לרדת גשם זלעפות. היינו סחוטים ורעדנו מקור. לאחר כמה שעות נסיעה, עצר האוטובוס על אם הדרך להפסקה ולמנוחה, ואנחנו שכבר היינו תשושים ולפנינו עוד שבע-עשרה שעות נסיעה, לא ידענו מה לעשות נוכח הגשם שלא פסק, ואף התחזק. חששנו מאוד לבריאותנו.

"בהשגחה פרטית הגיעה למקום מונית. באינסטינקט פתאומי שאלנו את הנהג לאן מועדות פניו, והוא אמר ל'טורידטו'. הוא הסכים לקחתנו בסכום כסף השווה לנסיעה באוטובוס... זו הייתה השגחה פרטית מדהימה, ובמשך כל הנסיעה הרהרתי על כך.

"כשהגענו לטורידטו פגשה אשתי כמה מחברותיה, אחת מהם הייתה מסורתית ובשיחה שהתגלגלה סיפרה לנו קצת על יהדות כפי ידיעותיה. רותקתי לדבריה וביקשתי ממנה לספר לי עוד ועוד. היה בי צימאון עצום. היא הייתה המומה כיצד זה אינני יודע מהי תפילת שמונה-עשרה, תפילת יום הכיפורים, ועוד מושגי יהדות בסיסיים. אבל אני בן קיבוץ שגדל כל חייו בקיבוץ, לא ידעתי...

"מאותה עיר נסענו לעיר 'וורנסאי', עיר מעניינת לכשעצמה. יש שם קורסים רבים ללימוד מוסיקה, ושם פגשתי בישראלי שהיה חבר באחת הכתות. זה סיפר לנו על נבכיה של אותה עבודה זרה אליה היה שייך. רק ה' יודע איך לא שוכנעתי להיכנס לכת זו... גם דבריה של תושבת בכפר נידח על גבול פקיסטן, שאמרה לי כי אינה אוהבת יהודים בשל היותם יוצאי דופן, חזרו והדליקו בי אש פנימית. 'מדוע באמת אנחנו עם הנבחר?' שאלתי את עצמי, ושאלות אלו היו תמרורים לאורך כל הדרך.

"לקראת פסח החלטתי לנסוע לארץ הקודש ומיד לחזור להודו לאחר החג. ליל הסדר היווה מפגש משפחתי מרגש ומעניין, ותו לא. זכורני שבסיום הביקור, פתח אבי את המקרר והציע לי בשר. פתאום נפלט לי מהפה - "אם כבר בשר, אז למה לא בשר כשר?!" הייתי בהלם מעצמי, ועוד יותר מהתגובה שלו. ידו נותרה כמאובנת על דלת המקרר, ומבלי שאמר דבר זלגו מעיניו דמעות חמות..."
 

עידן חזר להודו ועתה ברגשות מעורבים, הוא הרגיש שמשהו בתוכו בוער, אך לא ידע מה. כל הסימנים ניתבו אותו לכיוונה של היהדות - אך מהי יהדות, במה היא שונה משאר הכתות ולמה בכלל צריך להתחבר אליה - זאת לא הצליח להבין; לא לימדו אותו אף פעם, להפך.

"חזרתי להודו, ומה שאירע לי באותם ימים הביא אותי להכרה שיש דבר שנקרא 'השגחה פרטית' וכוחות אלוקיים.

"יומיים בלבד לאחר שנחתנו על אדמת הודו, אשתי החלה 'לנדנד' לי להתקשר לבית, וזאת מבלי שהיא עצמה תדע את הסיבה. אמרתי שכבר התקשרתי כשהגענו, אך היא לא הרפתה, וזאת למרות שהייתי מתקשר רק מדי תקופה. כשהגענו למלון התקשרה אשתי לאחותה, ואז נודע לי למגינת לבי, כי אבי נפטר לפתע מדום לב. הייתי שבור ורצוץ, ובעיקר המום מכוחותיה האינטואיטיביים של אשתי ש'הריחה' כי משהו לא בסדר.

"בקיבוץ לא יושבים 'שבעה' ואין נוהגים מנהגי אבלות; מסתפקים בהלוויה גרידא, ובני משפחתי יעצו לי להישאר בהודו, שכן בין כה ההלוויה התקיימה. כך אכן עשיתי.

"אם לא די בכך - הרי שבאותו לילה חלמתי על רעידת אדמה קשה באיראן. אין לי מושג מה הקשר לכלל הסיפור שלי, אבל בבוקר, כשיצאתי את שערי המלון, ראיתי בעיתון כי רעידת אדמה קשה פקדה את איראן. הייתי כמוכה רעם. הבנתי שמישהו בא לרמוז לי משהו. לא ידעתי מי ומה.

"לאחר כמה שבועות, יצאתי יום אחד לרכוש שני כרטיסי נסיעה ל'דארמסאלה', כאשר בחזור נתקלתי ב'דוס'. "היי", קראתי לעברו. היה זה ר' נחמן נחמנסון, שליח הרבי מה"מ בעיר. נכנסנו בשיחה והתברר לי כי בדיוק בתקופה הזאת פתח בעיר בית חבד בהודו, רציתי לספר לו כי בדיוק אבי נפטר ולברר מה אני אמור לעשות, אך במקום זאת נפלט לי מהפה 'אני רוצה ללמוד תורה'. הייתי המום מעצמי. ובכל זאת, לא ממש התפלאתי. בחודשים האחרונים כבר נוכחתי לדעת כי יד נעלמה היא זו שמנווטת את חיי, ואני כלל לא שולט במהלכי החיים שלי. הייתה בי מין תשוקה פנימית ללמוד יהדות, וכנראה רק באותו משפט זה צף ועלה.

"במשך שלוש שעות ישבנו ולמדנו, כשהוא שופך עוד ועוד 'אידישקייט'. לפני שנפרדנו, הביא לי ספר העוסק במעלת הנשמה היהודית.

"בדרמסאלה נכנסנו לקורס 'ויפסאנה'. בקורס זה אתה עשרה ימים בהתבודדות, כשהרגליים משולבות, ונותן דרור למחשבותיך. לא הרחק ממני ישב בחור צעיר, כשבאחד הימים זה פרץ לפתע בבכי קורע לב. התברר כי גם הוא ישראלי. כיוון שאסור היה להוציא אף לא מילה מהפה כל הימים הללו, לא התעניינתי לפשר בכיו, ורק בתום הקורס התעניינתי לפשר הבכי. זה סיפר כי עודו יושב ושקוע בהרהוריו, ראה לפתע מולו יהודי מבוגר עטור בזקן לבן ועיניים חודרות. הלה הביט בו ועשה עם היד בתנועת 'לא' רבתי. הוא לא יכל לעמוד נכחו ופרץ בבכי. סיפורו נגע ללבי וריגש אותי מאוד; הכרתי מעט את הבחור וידעתי כי הלה משכיל ודעתן ולא שייך לדמיונות ולפנטזיות".
 

♦

בסיום הטיול בהודו, הנקודה היהודית שבערה בעידן, התעוררה במלוא עוזה. את הספר שקיבל מהרב נחמסון, קרא שוב ושוב. בשלב זה כבר ידע לאן הוא רוצה להמשיך. הוא דאג להכין נפשית את אשתו כי 'כמו שהיינו במנזר עשרה ימים, כך אנחנו צריכים להיות בישיבה עשרה ימים, כמשקל נגד'.

באותם ימים, רוחו ונפשו של עידן כבר היו ביהדות, אף על פי שהוא ניסה להמשיך 'לטעום' עוד מעט מהכתות השונות. "באותו שלב השתתפתי באיזה קורס בו אסור היה לאכול במשך שבעה ימים, רק השתייה הייתה מותרת. בכל פעם נזכרתי ברב נחמנסון שבירך בהדגשה 'שהכול נהיה בדברו' על המים ששתה, וכך גם אני עשיתי"...

משם נסע עידן לבנגקוק שם התשוקה שלו ליהדות כבר בערה בגלוי. "כשהגעתי לבית חב"ד בניהול השליח הרב נחמיה וילהלם, רציתי להניח תפילין. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהנחתי תפילין. כל המאורעות שעברו עלי בשנה האחרונה, הביאו אותי למסקנה שכוח אלוקי הוא זה שמוציא אותי צעד אחר צעד מעומק הקליפות והכפירה, ומנווט אותי לפתחה של היהדות.

"באחת השבתות שלפני יום כיפור, הוזמנתי להשתתף בתפילה שהתקיימה באחד האולמות באיזור. ה'לכה דודי' ההמוני שיצא מפיותיהם של מאות הישראלים שבאו לתפילה, המיס אצלי את כל שארית ה'אנטי' שמילא אותי משחר נעוריי. התחלתי לבכות כמו ילד קטן. הרגשתי שכל המסע הארוך בהודו היה רק בשביל שאגלה את הרובד הפנימי של העם היהודי. דמעות ירדו מעיני ללא הרף.

"טרם חזרתי לארץ ישראל, ביקשתי מר' נחמיה וילהלם להמליץ בפניי על מסגרת ישיבתית שתהיה כמשקל לימי המנזרים, להבדיל. 'סע לישיבה בצפת', אמר לי, ,זה המקום הטוב ביותר עבורך'.

"כיוון שהיה זה בימי 'בין הזמנים' והבחורים כולם היו אצל הרבי, נסעתי לישיבה ב'רמת אביב' שהייתה אז בתחילת דרכה. מי שקיבל את פניי היה הרב יוסף גינזבורג שהתעניין מתי יחול יום הולדתי. עניתי כי הוא חל לפני שלושה שבועות, אך כשבדק את התאריך העברי, התברר לתדהמתי כי יום הולדתי העברי חל באותו יום!

"לאחר שהות של כמה שבועות בישיבה ב'רמת אביב', חזרתי לעבודה במפעל הקיבוצי. רעייתי לעתיד אף היא החלה להתקרב מעט, וביקשה להציץ לעולמה של יהדות. היא הגיעה ל'מכון אלטע' בצפת והתלהבה מאוד. חשבתי לעצמי 'כמה מוזרים הם התהליכים, בעוד שאני דחפתי כל הזמן לעבר היהדות, והנה היא מקדימה אותי'...

"בכל ליל שבת התאספנו כמה צעירים באחת הדירות בקיבוץ ועורכים קבלת שבת. אט אט התברר כי אני עושה צעדיי הראשונים בעולם היהדות. יחד עמי היו עוד שישה צעירים שחזרו בתשובה, כל אחד בדרכו הוא - דבר שהביא לתדהמה רבתי בקרב חברי הקיבוץ. הרוחות סערו.

"אני שעוד עשיתי צעדים מהוססים, צעד קדימה וצעד אחורה, קיבלתי דרבון מרעייתי לעתיד, שדחקה בי להפסיק עם המשחקים ולהגיע לסמינר יהדות במכון 'אסנט'. לא הגעתי לבד, אלא אמי הצטרפה אלי. אני זוכר את שיעורי החסידות המרתקים שמסר ר' עמרם מויאל והחלטתי להיכנס סופית ללמוד בישיבה בצפת. אמי עדיין חששה לעתידי וביקשה שאלמד קודם מקצוע ואחר כך אלך ללמוד בישיבה כרצוני. אולם מאוחר יותר סעדנו על שולחנו של הרב ירון נאמן, קיבוצניק לשעבר, והוא הסביר לאמי כי הקב"ה יסדר הכול ואין צורך לדאוג לפרנסה. אמי התקשתה לקבל את הדברים, ולבסוף הוחלט לכתוב לרבי, ותהיה תשובתו אשר תהיה, מקובלת על כולם.

"התשובה שזכינו לקבל מהרבי, הדהימה את כל הנוכחים. הרבי כתב למישהו, כי עקב המצב של היהדות בהודו, בכי רע, עליו לעזוב לאלתר את המקום, ובנוגע לפרנסתו, ה' יספק לו כל צרכיו.

"כבר למחרת ביטלתי את החלק השיתופי שלי בקיבוץ, החזרתי את המפתחות של הדירה, ונכנסתי ללמוד בישיבה בצפת".
 

"כמה חודשים לאחר שהתקרבתי לתורת החסידות ושקעתי בעולמה הקסום של חב"ד, התוודעתי לעובדה מסעירה. ימים ארוכים לא הפסקתי לחשוב אודות התגלית המרעישה. גיליתי שאבי היה במקורו חסיד חב"ד, בן למשפחה חב"דית במשך דורות ארוכים!...

"אבי היה יצחק גיטלזון; הוא נולד בחרקוב בשנת תר"צ. בעת מלחמת העולם השנייה, הוא ואביו בערל שהיה חסיד חב"ד מובהק ברחו לסמרקנד עם שאר החסידים. בהמשך ברח אבי לפולין עם הבריחה הידועה של חסידי חב"ד בשנת תש"ו. שמעתי כי אבי הוא זה שסידר לרב יהודה חיטריק ע"ה מקראון הייטס, את אשרת היציאה מעמק הבכא. אבי הגיע לצרפת, ובשנת תש"ט הגיע לארץ ישראל.

"תחילה השתכן בכפר חב"ד אצל משפחת קוגל, ומשהגיע לגיל הגיוס, שובץ בחיל הים. הוא נמנה על חיילי האוניה הראשונה של חיל הים - 'משגב', אוניה שאף הפליגה בשעתה לארצות הברית. במשך שהותו בארצות הברית, זכה אבי להיכנס ל'יחידות' אצל הרבי מלך המשיח וגם להשתתף בהתוועדות. הרבי אף בירך את אבי לשידוך שלו עם אמי שהייתה חברת קיבוץ 'דליה', והורה לו להישאר בכפר חב"ד.

מי שסיפר לי כל זאת, היה אחי הגדול, שהיה בקי ממני במורשת המשפחתית. כשסיפר לי כל זאת, צפו ועלו במוחי תמונות משנות ילדותי הראשונות, כאשר אבי לקחני להקפות שניות שנערכו בכפר חב"ד. במשך כל השנים, ביתנו היה היחיד בקיבוץ שבכל פתחיו היו מזוזות, אולם אז לא ייחסתי לזה חשיבות.

"כשהגעתי לגיל בר מצווה, לקחני אבי לקיבוץ דתי סמוך שאעלה לתורה, אולם זה נשמר בסוד גמור, כדי שאיש בקיבוץ לא ידע על כך חלילה. אבי אז אמר לי בכמעין נבואה 'אם אי פעם תחזור בתשובה, אל תחשוב שאת זה לא עשיתי לך', ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר; מה זה 'תשובה'? ומה בכלל הוא עשה לי?

"אחי הוסיף וסיפר לי, כי בכל יום אבא השכים קום, בחמש בבוקר, והיה מסתגר במקלחת במשך שעה ארוכה. למעשה הוא היה מניח שם תפילין. אימי לא ידעה על כך, והיא חשבה שהוא סובל ממחלת מעיים כל חייו. רק לאחר פטירתו פתחו את 'תיק הרחצה' שלו וגילו בו תפילין וטלית... אמי סיפרה שבאחד הימים שאלה אותו על מנהגו להסתגר במקלחת במשך שעה ארוכה, והוא הגיב בביטול: 'עזבי, זה ביני ובינו', אמר, סתם ולא פירש...

"חסיד לא משנה איפה הוא נמצא, תמיד יוותר ירא שמים" - מסיים ר' עידן את סיפורו כשהוא מוחה דמעה מתוך התרגשות רבה. "מאז שחזרתי בתשובה, אני מסתובב בתחושה שאני ה'תיקון' שלו"...