בס"ד
בשנה הראשונה לכהונתו של הרב גלוכובסקי כרב קהילת חב"ד ברחובות, צלצלה אליו גברת בשם שרה בונצ'ק, ואמרה: "יש בעיר קבוצה של פנסיונרים דוברי אנגלית, שמשתתפים בחוג לתנ"ך פעם בשבוע בימי שלישי בבוקר. עד כה מסר את השיעור רב כלשהו, אבל הוא לקה בלבו ואינו מסוגל להמשיך הלאה. שמענו שאתה רב דובר אנגלית ורצינו לבקש ממך להעביר את השיעור במקומו".
הרב הציע שהוא ורב נוסף מחב"ד, הרב קסטל, יעבירו את השיעור לסירוגין, וכך סוכם.
מכאן ואילך החל החוג לתנ"ך לפעול במועדון 'בני ברית'. גברת בונצ'ק היתה הרוח החיה של השיעור, שמנה בין 10 ל-15 משתתפים. היא דאגה להזכיר לאנשים להגיע והכינה כיבוד קל. וכך השיעור נמשך במשך כמה שנים.
הרב נוכח כי משתתפי החוג הינם מבוגרים שלא משתייכים לשום קהילה. רובם לא ביקרו בבית כנסת כלשהו, והחוג היווה את כל חיי החברה שלהם. וכך הפכו משתתפי החוג למעין קהילה קטנה. בחול המועד סוכות הזמין אותם לארוחת בוקר מאוחרת. עבור רבים מהם זו היתה הפעם היחידה שבה ביקרו בסוכה. בחנוכה הזמין הרב את המשתתפים למסיבה בביתו, בליל פורים ארגן עבורם קריאת מגילה וסעודה, ובפסח מכר להם את החמץ ונתן להם מצה שמורה.
כאשר אירע אבל לאחד מבני החבורה, הרב השתתף בלוויה, ודאג לסדר את העניינים. הם היו כמו משפחה.
יום אחד, כעבור שמונה שנים, הודיעה גברת בונצ'ק, שעקב הגיעה לגיל גבורות, היא קנתה מקום בבניין מיוחד של גיל הזהב בתל-אביב וברצונה להתגורר שם ליד בנה. אנשי החוג ערכו לה מסיבת פרידה במועדון, וגב' בונצ'ק העבירה את האחריות לשיעור לבני זוג.
מאז שעזבה, לא שמע ממנה הרב גלוכובסקי. השיעור נמשך כסדרו בלעדיה. וכך עברו שנתיים נוספות. בוקר אחד חזר הרב לביתו לאחר התפילה. הטלפון צלצל. האיש מאחורי הקו הזדהה כבנה של שרה בונצ'ק, ואמר:
"אמי עברה התקף לב קשה לפני יומיים. היא נמצאת מחוסרת הכרה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים 'תל השומר'. לפני חצי שעה התעוררה מתרדמתה והדבר הראשון שביקשה הוא לראות אותך. יש לה משהו לומר לך..."
הרב תמה. כבר שנתיים שאין לו קשר עם גברת בונצ'ק. מה היא רוצה לומר לו?! לאחר שהניח את השפופרת, ביקש מאשתו שתבטל את כל הפגישות שיש לו בשעות הקרובות. הוא נסע מיד ברכבו והגיע לבית החולים, למחלקת טיפול נמרץ. כאשר נכנס לחדר ראה את גברת בונצ'ק מחוברת למכשירים. היא הביטה בו ואמרה: "רבאיי. תודה שבאת".
הרב שאל: "במה אוכל לעזור לך?"
"אני רוצה לספר לך משהו. הייתי עכשיו יומיים בלי הכרה. הייתי בעולם השני, עולם האמת, ושם ראיתי כל מה שעשיתי בחיי. ראיתי שהשיעור שארגנתי בתנ"ך הוא אחד היהלומים המרכזיים בכתר שהכנתי לעצמי בעולם הזה עבור עולם האמת".
הרב התפלא לשמוע דברים כאלה בוקעים מפי אשה מאוד מעשית ומציאותית וגם לא דתית. היא המשיכה בדבריה:
"אני מבקשת ממך שתמשיכו לתת את השיעור הזה, כי אני רואה עד כמה זה יקר למעלה!"
הרב אמר: "אנחנו רק בשר ודם, אבל כל זמן שיש משתתפים, נמשיך להעביר את השיעור, בעזרת השם".
היא אמרה תודה ונפרדה לשלום מהרב.
הרב נסע בחזרה בכביש גהה והרהר לעצמו: לא בכל יום מקבלים דרישת שלום מעולם האמת, וזוכים לראות מה אנו עושים כאן למטה. אנחנו לא יודעים להעריך דברים באמת. בעולם הזה אנו מעריכים דברים לפי סדר גודל, לפי האורות המתנוצצים, לפי הזוהר החיצוני שלהם. והנה, שיעור שבועי של פנסיונרים, רובם לא דתיים, שיושבים מדי שבוע ולומדים קצת תורה, שיש ביניהם חברות והם עוזרים אחד לשני, הוא אחד מהדברים החשובים של גברת בונצ'ק, שהיתה אשה פעילה במשך כל חייה, ועשתה הרבה דברים טובים. צריך לדעת לא לזלזל בדברים שנראים לנו קטנים, כי יתכן מאוד שהם גדולים מאוד בעולם האמת. יש לקדוש ברוך הוא קנה מידה אחר איך להתייחס לדברים.
באותו ערב קיבל הרב גלוכובסקי צלצול מבנה של גברת בונצ'ק, שהודיע לו שאמו הלכה לעולמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: