בס"ד
במוצאי שבת ו' אדר תשס"ד קרע הרמקול את השקט ברחובות גאולה, מאה שערים, בקריאה "הלוויתה של מת מצוה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי בלילה, מבית ההספד להר המנוחות".
זהו סיפורה המלא הוד של אשה צדקנית בדורנו אשר העפילה בהתבטלותה להנהגות ה' עִמה למדרגות גבוהות ורמות.
סיפורה מתחיל חמישים שנה קודם לכן, בהיותה נערה שהגיעה ארצה מתימן ב'מרבד הקסמים' בהיותה בת ט"ז. נערה זו עלתה ארצה כשבזרועותיה ספר תורה קטן, עתיק מאד, שעבר במשפחתה מדור לדור. כאשר נגעו גלגלי המטוס בקרקעיתה של ארץ ישראל, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, נטלו ממרגלית את אוצרה היקר, ספר התורה, כדי להניחו ב'משמרת', ואותה לקחו לבדיקה רפואית, גורלית.
והנה בעת הבדיקה קבעו הרופאים בטעות חמורה!!! שהנערה שעלתה מתימן, חולה בצרעת, ושלחו אותה מיד לבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים. היתה זו טעות נוראה של הרופאים, ולמרות שהיא עצמה ידעה שהקביעה הזו אינה נכונה כלל, לא היה באפשרותה להתנגד לכך, ובעל כרחה הגיעה לבית חולים זה, בו היו מאושפזים חולי צרעת, ושם... נדבקה בצרעת.
חולי הצרעת הרגישו מנודים, שכן באותה תקופה לא היתה לכך תרופה, ומי שנתקרב אליהם היה נדבק, לכן אף היותר קרובים היו נמנעים מביקורים. בשל ההחלטה של הרופאים שקבעו שהיא חולה בצרעת, נותרה ערירית במשך כל חייה. האשה השלימה עם מר גורלה, ומעולם לא התלוננה על כך שנגזר עליה להישאר ערירית, ולא לחבוק בן בזרועותיה. אבל דבר אחד היה איכפת לה, ומעולם לא השלימה איתו – על ספר התורה היקר שהיה חבוק בזרועותיה, ועמו באה ארצה. כאב לה מאד שהספר נשאר בידיהם של אנשי הסוכנות ולא הושב לה. היא החליטה לחסוך אגורה לאגורה מכספי הבטוח הלאומי ששולמו לה, כדי לכתוב ספר תורה חדש. מה כה איכפת לאשה אומללה וערירית? מה מנקר לה כל העת בראש? רק ספר התורה.
היא קמה בבוקר עם מחשבות על ספר התורה, הלכה לישון עם המחשבות הללו, וכל מהלך סדר יומה עבר עליה רק בנושא זה. היא מצאה סופר תימני ירא שמים ומסרה בידיו את מלאכת הכתיבה. ורצון יראיו יעשה, לאחר מאמצים כבירים הצליחה לחבוק את ספר התורה החדש בזרועותיה, ולאחר מכן הכניסתהו אחר כבוד לאחד מבתי המדרש התימניים.
לאחר שספר התורה היה בהיכלו, לא היה מאושר ממנה. היא חזרה אל חדרה בבית החולים, קורנת מאושר, כשהיא רוקדת ומכרכרת לכבוד התורה, ומשתפת בשמחתה זו את כל יתר החולים האומללים, אחיה לסבל רב השנים.
אבל, גם לאחר האירוע המשמח, לא תמה מסכת היסורים הגדולה שלה, ולא שפר עליה עדיין חלקה וגורלה. לא עבר זמן קצר ובבית הכנסת ההוא פרצה שריפה, שכילתה גם את ספר התורה... הבשורה המרה הגיעה אליה בעת שמצב הרפואי הוחמר מאד. מחלה קשה הלמה ברגליה, ואצבעות הידים והרגלים נפצעו באופן אנוש, ואם לא היה די בכל זאת, הרי שגם במוחה התגלה גידול ממאיר רחמנא ליצלן. אבל היא, כבר אמרנו, לא באה בתלונות לאף אחד, גם כשנודע לה דבר המחלה הקשה, היא אינה מוציאה הגה של תלונה, ולא באה בטענות. ובעוד שאנשים אחרים היו מאבדים כבר מזמן את כל שמחת החיים שלהם, היא נתחזקה ברצון אחד 'הטוב בעיניך עשה'... הדבר היחיד שכאב לה בשעה קשה זו, מה יהיה עם ספר התורה? מה עשתה, היא פנתה לבטוח הלאומי וביקשה הלוואה... כיצד תחזירי את הכסף? שאלו פקידי הבטוח בתמיהה. והיא משיבה, תשעבדו להלוואה זו את כל תקבולי הבטוח הלאומי עד סוף ימי! וההלוואה אכן ניתנה לה. יצרה בשנית קשר עם אותו סופר תימני שכתב לה את הספר הראשון, וביקשה ממנו שיכתוב ספר שני! הספר החדש הוכנס לאחד הישובים בסמוך לירושלים, ולשמחתה, גם הפעם, לא היה גבול.
סיפר הרב אפרים הולצברג, שכאשר ביקר אותה פעם, היה עד לדו שיח בינה ובין האחות שטיפלה בה בבית החולים. מרגלית, פנתה אליה האחות, איזו שטות עשית כאשר ויתרת על כל כספך בשביל ספר התורה, ראי, עכשיו אין לך אפילו גרביים נקיות לגרוב על רגליך... כל הגרביים שלך קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות... אבל הצדקת הזו משיבה לה ללא היסוס: את הרי יודעת שאני אשה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי בבוא יומי, זוג גרביים? זה כל מה שיישאר אחרי בעולם הזה? במקום הגרביים הללו אני העדפתי להשאיר אחרי ספר תורה מפואר ומהודר. זה הילד שלי בעולם!!
במוצאי שבת ו' אדר תשס"ד קרע הרמקול את השקט ברחובות גאולה, מאה שערים, בקריאה "הלוויתה של מת מצוה, הנפטרת מרגלית גמליאל בת אברהם, תצא בשעה עשר וחצי בלילה, מבית ההספד להר המנוחות".
זהו סיפורה המלא הוד של אשה צדקנית בדורנו אשר העפילה בהתבטלותה להנהגות ה' עִמה למדרגות גבוהות ורמות.
סיפורה מתחיל חמישים שנה קודם לכן, בהיותה נערה שהגיעה ארצה מתימן ב'מרבד הקסמים' בהיותה בת ט"ז. נערה זו עלתה ארצה כשבזרועותיה ספר תורה קטן, עתיק מאד, שעבר במשפחתה מדור לדור. כאשר נגעו גלגלי המטוס בקרקעיתה של ארץ ישראל, ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, נטלו ממרגלית את אוצרה היקר, ספר התורה, כדי להניחו ב'משמרת', ואותה לקחו לבדיקה רפואית, גורלית.
והנה בעת הבדיקה קבעו הרופאים בטעות חמורה!!! שהנערה שעלתה מתימן, חולה בצרעת, ושלחו אותה מיד לבית החולים למצורעים בשכונת טלביה בירושלים. היתה זו טעות נוראה של הרופאים, ולמרות שהיא עצמה ידעה שהקביעה הזו אינה נכונה כלל, לא היה באפשרותה להתנגד לכך, ובעל כרחה הגיעה לבית חולים זה, בו היו מאושפזים חולי צרעת, ושם... נדבקה בצרעת.
חולי הצרעת הרגישו מנודים, שכן באותה תקופה לא היתה לכך תרופה, ומי שנתקרב אליהם היה נדבק, לכן אף היותר קרובים היו נמנעים מביקורים. בשל ההחלטה של הרופאים שקבעו שהיא חולה בצרעת, נותרה ערירית במשך כל חייה. האשה השלימה עם מר גורלה, ומעולם לא התלוננה על כך שנגזר עליה להישאר ערירית, ולא לחבוק בן בזרועותיה. אבל דבר אחד היה איכפת לה, ומעולם לא השלימה איתו – על ספר התורה היקר שהיה חבוק בזרועותיה, ועמו באה ארצה. כאב לה מאד שהספר נשאר בידיהם של אנשי הסוכנות ולא הושב לה. היא החליטה לחסוך אגורה לאגורה מכספי הבטוח הלאומי ששולמו לה, כדי לכתוב ספר תורה חדש. מה כה איכפת לאשה אומללה וערירית? מה מנקר לה כל העת בראש? רק ספר התורה.
היא קמה בבוקר עם מחשבות על ספר התורה, הלכה לישון עם המחשבות הללו, וכל מהלך סדר יומה עבר עליה רק בנושא זה. היא מצאה סופר תימני ירא שמים ומסרה בידיו את מלאכת הכתיבה. ורצון יראיו יעשה, לאחר מאמצים כבירים הצליחה לחבוק את ספר התורה החדש בזרועותיה, ולאחר מכן הכניסתהו אחר כבוד לאחד מבתי המדרש התימניים.
לאחר שספר התורה היה בהיכלו, לא היה מאושר ממנה. היא חזרה אל חדרה בבית החולים, קורנת מאושר, כשהיא רוקדת ומכרכרת לכבוד התורה, ומשתפת בשמחתה זו את כל יתר החולים האומללים, אחיה לסבל רב השנים.
אבל, גם לאחר האירוע המשמח, לא תמה מסכת היסורים הגדולה שלה, ולא שפר עליה עדיין חלקה וגורלה. לא עבר זמן קצר ובבית הכנסת ההוא פרצה שריפה, שכילתה גם את ספר התורה... הבשורה המרה הגיעה אליה בעת שמצב הרפואי הוחמר מאד. מחלה קשה הלמה ברגליה, ואצבעות הידים והרגלים נפצעו באופן אנוש, ואם לא היה די בכל זאת, הרי שגם במוחה התגלה גידול ממאיר רחמנא ליצלן. אבל היא, כבר אמרנו, לא באה בתלונות לאף אחד, גם כשנודע לה דבר המחלה הקשה, היא אינה מוציאה הגה של תלונה, ולא באה בטענות. ובעוד שאנשים אחרים היו מאבדים כבר מזמן את כל שמחת החיים שלהם, היא נתחזקה ברצון אחד 'הטוב בעיניך עשה'... הדבר היחיד שכאב לה בשעה קשה זו, מה יהיה עם ספר התורה? מה עשתה, היא פנתה לבטוח הלאומי וביקשה הלוואה... כיצד תחזירי את הכסף? שאלו פקידי הבטוח בתמיהה. והיא משיבה, תשעבדו להלוואה זו את כל תקבולי הבטוח הלאומי עד סוף ימי! וההלוואה אכן ניתנה לה. יצרה בשנית קשר עם אותו סופר תימני שכתב לה את הספר הראשון, וביקשה ממנו שיכתוב ספר שני! הספר החדש הוכנס לאחד הישובים בסמוך לירושלים, ולשמחתה, גם הפעם, לא היה גבול.
סיפר הרב אפרים הולצברג, שכאשר ביקר אותה פעם, היה עד לדו שיח בינה ובין האחות שטיפלה בה בבית החולים. מרגלית, פנתה אליה האחות, איזו שטות עשית כאשר ויתרת על כל כספך בשביל ספר התורה, ראי, עכשיו אין לך אפילו גרביים נקיות לגרוב על רגליך... כל הגרביים שלך קרועות, ואין לך אפשרות לקנות חדשות... אבל הצדקת הזו משיבה לה ללא היסוס: את הרי יודעת שאני אשה ערירית, וכי מה רצית שאשאיר אחרי בבוא יומי, זוג גרביים? זה כל מה שיישאר אחרי בעולם הזה? במקום הגרביים הללו אני העדפתי להשאיר אחרי ספר תורה מפואר ומהודר. זה הילד שלי בעולם!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: