30 ביוני 2014

ברכה מהחפץ חיים

בס"ד

בזכות השבת...
____________________

פעם הקדים הרב קפלן לשוב מלימודיו בישיבה ומצא את בעלת הבית עומדת ליד החלון וממתינה לבעלה. "למה את מודאגת?", שאל בחור הישיבה, "הרי עוד מוקדם. יש הרבה זמן עד כניסת השבת".   "אסביר לך את הענין" - השיבה האשה.

"יש לנו בן יחיד שנולד אחרי שנות נישואין ארוכות. בהיותו בן חודשים אחדים שמנו לב שהילד אינו מתפתח כראוי. היפנו אותנו לרופא מומחה בעיר וילנה שבדק את הילד וקבע שהוא סובל ממום בליבו. 'זהו מצב חשוך מרפא', קבע הרופא, 'עליכם להשלים עם כך שילדכם יהיה תמיד חלש וחולני'.

"אותו הלילה לא הפסקתי לבכות. אחד האורחים בפונדק הבחין במצוקתנו והציע לנו לעבור דרך העיירה ראדין כדי לקבל את ברכתו של הגאון הצדיק בעל ה'חפץ חיים'.

"בהגיענו לראדין נאמר לנו שהחפץ חיים זקן וחלש מאוד ואינו מקבל אורחים. לפתע זיהינו במקום את נכדו של ה'חפץ חיים' שהיה גר אצלנו בתקופת לימודיו בישיבה. התחננתי לפניו עד שנכמרו רחמיו והוא ארגן עבורנו רשות כניסה מיוחדת לסבו הקדוש.

"החפץ חיים אמר לי: 'אל תבכי, בתי. הבטיחי לי שבכל יום ששי שולחן השבת יהיה ערוך לפני הצהרים והנרות מוכנים. סיימו הכל מוקדם והכניסו את השבת בכל הכבוד הראוי. הבטחתי וקבלנו ברכה לרפואה שלמה.

"קיימתי את הבטחתי ל'חפץ חיים'. כעבור חודשים אחדים שבנו לוילנה. הרופא בדק את הילד וקבע: "זה לא ז אותו ילד שהבאתם לכאן בפעם הקודמת! ליבו של הילד תקין לחלוטין. לא רציתי לומר לכם בפעם שעברה אבל ליבו של הילד היה פגום בצורה חסרת תקנה. וכעת לא נשאר זכר מהמחלה".

סיפרתי לרופא המומחה שהיה יהודי מתבולל, על ברכתו של החפץ חיים והוא אמר: 'לעיתים יש דברים שאנו הרופאים יכולים לעשות כדי לתקן לב חולה. אבל להחליף לב הרוס בלב חדש ובריא לחלוטין, דבר כזה רק החפץ חיים מסוגל לעשות. 'כעת תבין", סיימה האשה את סיפורה, "מדוע הייתי כה לחוצה שבעלי ישוב מוקדם".


בזיונות - חלק מהחיים

בס"ד

קמתי הבוקר כועסת. אני מרגישה שבטן שלי לא מצליחה לחזור לעצמה. יש בתוכה גוש גדול כזה שמפזר בתוכה כעס בלתי מוסבר. כעס שמתפזר כל כמה שניות בדיוק מדהים ושולח אינפורמציה לכל מקום בגוף שלי.

אתמול בשבת, לפני תפלת מנחה מאוחרת, הגעתי לביקור משפחתי, מיד עם כניסתי קיבלו את פני עוד בטרם אמירת "שבת שלום", הערה מכוונת שחיכתה הרבה זמן על הלשון. "מה דעתך לקצר קצת את החצאית?", נשאלתי בעוקצנות, חשה את העננים מתקדרים בחוץ.

"ומה דעתכן לשים כיסוי ראש?", הטמפרטורה החלה גואה בתוכי. "לא נמאס לכם להעיר לי, אתן באמת חושבות שהדעה שלכן יכולה לחולל בי שינוי?" התיישבתי על הכסא בחוסר רצון בולט.

"התשובה שלך גובלת בחוצפה", נעניתי, "העובדה שתשובתי אינה מתאימה לכן, לא אומרת שזו חוצפה". קולי התרומם בבת אחת. "לא הגיע הזמן להפסיק עם כל הערות הביניים? לא הגיע הזמן להשלים עם העובדה שיש לכן במשפחה דוסית, ועוד למהדרין?".

"תעני לי בכנות", ביקשה אחותי, "את לא חושבת שיש דברים שאת צריכה לבחור לעצמך במה להאמין ובמה לא, אין לך דעה עצמאית, הרי כל רב משנה את ההלכה לפי דעתו, כל אחד פוסק משהו אחר בהתאם לנוחות שלו, זה מדהים".

לקחתי נשימה עמוקה, עשיתי כל מאמץ להשיב בנועם, "את מדברת ממקום של חוסר ידע, חוסר ידיעה את ההלכה. לשיטתך אם כל אחד יעשה את מה שהוא מאמין בו, אני לא בטוחה שתישאר לנו יהדות. אם כל אחד יחליט כראות עיניו לקיים רק חלק מעשרת הדיברות, בגלל שיש לו דעה עצמאית ונאורה, יש סיכוי שהרבה יבחרו לדלג על ´לא תרצח´, סתם כי בא להם. יש כל כך הרבה מצוות שקשה לי איתם, ולא תמיד אני מבינה אותם עד הסוף, אבל זה עדיין לא מקנה לי את הזכות לוותר עליהם".

אחותי הביטה בי במבט שאינו משתמע לשתי פנים, היא רואה בי פרימיטיבית עטוית מטפחת, אשה שהולכת בדרך ששייכת לדורות קודמים. לדורות שהיו לפני שהגיע החשמל והמים לבתים. לדור של הסבתות ששאבו מים מהבאר, ועוד, רחמנא ליצלן, עשו את כל הדרך על גמל.

"למה את חושבת שבאת לעולם הזה, יש לך הסבר?" חיכיתי לתשובה. "באנו לתקן", השיב לי בן זוגה של אחותי, באופן שהפתיע אפילו אותי. "באנו לתקן את עצמנו, ואני לא שולל את מה שאת אומרת".

הסתובבתי לכיוונו. "לא נראה לך שזו רדידות לחשוב שרק מה שאתה רואה בעיניים שלך באמת קיים, לא נראה לך שיש משהו מעבר לזה, משהו שהוא סמוי כרגע מהעין שלנו?".

יכולתי לשמוע את גל הצונאמי שתופס תאוצה רגע לפני שהוא נשבר על החוף.

"את קוראת לי רדודה?", צעקה לי מפינת הסלון אחותי השנייה, "תודה רבה שאת מכנה אותי ואת כל המשפחה רדודים, באמת שאנחנו מודים לך". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "אין משהו מעליב במה שאמרתי, הבחירה היא שלך אם להיעלב או לא".

מבט חטוף בשעון הבהיר לי ששעת התפילה מתקרבת. הללי מרים ישבה על השטיח, מנסה בכוח לגרום לסביבון שבור להסתובב. במאמצים עילאיים ניסיתי לשתוק. נזהרת ללכת בין הטיפות שלא לגרום לוויכוח נוסף או לפגוע במישהו ממשפחתי. אחרי הכל וראשית כל, הם עמדו לצידי ברגעים הקשים של חיי, ותמיד היו הראשונים להושיט לי עזרה בכל דבר שאבקש.

אין לי מושג מאיפה כח ההתנגדות שהם מגלים בכל פעם שאני נכנסת בפתח הדלת בשבת המלכה. באמת ובתמים שאין לי השגה מדוע יש בי משהו שמרגיז אותם ומעורר בהם את הרצון לספר לי על טפשותי ורפיסותי מול העולם של התורה וחכמיה.

למה כיהודיה עולות בי תחושות של חוסר נוחות בכל היתקלות מכוונת או שלא מכוונת עם מי שבוחר שלא ללכת בדרך השם יתברך? למה בארץ ישראל, ארץ היהודים, אני מרגישה חלק ממיעוט נרדף. חלק ממיעוט שכל הזמן מנסה להוכיח שהוא בסדר? למה, סהדי שבמרומים, בכלל צריך להוכיח משהו למישהו?

למה מהרגע שחזרתי בתשובה, הביזוי הזה מהווה חלק אינטגרלי מחיי, כמו גיבנת? למה הסביבה הקרובה והרחוקה יותר סבורה שחלה עליה חובת הביטוי החופשי, להטיף לי שאני לא ממש נורמלית. למה בכל מפגש עם משפחתי או עם המשפחה של בעלי, אני מתחרטת שאין לי דובר צמוד, או יותר נכון משפטן, שיזהיר אותי מלומר משהו פוגעני?

למה אני היא זו שצריכה להיזהר בכבוד כולם, ולהתנצל על כך שעלי ללכת לאורה של התורה? למה תמיד מגחכים מאחורי גבי ונדמה לי שעצם המטפחת שלראשי מעיד על כך שאני מטרה טובה ללגלוג, ולשאלות שיעמידו את אמונתי למופע סטנד-אפ בתאטרון רחוב.

אין לי משפחה אחרת, ואני אוהבת אותה בכל נימי נפשי. אבל הפעם זה היה קשה. קשה עד להכאיב. הרגשתי כעס ועצב עמוק כל כך. אחרי שבע שנים בתוך עולם של תשובה חשבתי שכבר התחסנתי. חשבתי שכבר עברתי את זה.

אז היום התברר לי שלא. לא התחסנתי. קשה כנראה להתחסן מול התנפלות רבתי, רק בגלל אורך החצאית. חצאית מתוקה שהיא חלק ממני. חלק מאישיותי. אני כותבת את הדברים ובא לי לצעוק. בא לי לצעוק על שאלות פתוחות שאין לי עליהם מענה. בא לי לצעוק על עלבון שצורב את הבשר, ולא תמיד מרפה. בא לי לצעוק על כל אלו שלא מצליחים לראות מעבר. בא לי לצעוק על מי שחושב שלחזור לשורשים זה ממש לא בסדר.

בא לי לצרוח על זה שלא כולם מבינים את המקום הרגיש הזה שנקרא לב. ובמקרה הזה מדובר בלב שלי. והלב הזה מלא באהבה לקדוש ברוך הוא. הלב הזה מתמלא בכל יום בכניעה נוספת לאדון הרחמים. בכל יום הלב הזה אוהב יותר, אוהב ולומד להיות משפיע וגם נותן.

המילים שכתבתי עזרו לי להבין מהו מקור הכעס שנאגר בתוכי ולמה הוא לא מתפוגג. המילים שנשפכו על המסך הורידו לי תובנה. תובנה אחת גדולה.

הבנתי שלא נעים לי, בלשון המעטה, למצוא את עצמי בקביעות בעמדת התגוננות, ובמיוחד במקום שאמור להיות הכי בטוח עבורי. לא נעים לי להיות בעמדה שבה תמיד עלי להגן על האמונה והדרך שבחרתי ללכת בה. הבנתי שלא נעים לי להיות במקום שעלי לפייס אחרים על כך שלא היה להם את האומץ לעשות עוד צעד נוסף. עוד צעד קטן.

הבנתי שאני, כדוסית שעומדת לפניהם, מהווה תזכורת לכך שאולי יש סיכוי, קטן ככל שיהיה שהם מדלגים על משהו. מדלגים על נתח עצום. הרי ידיעה ברורה בקיומו של הבורא ובשמירת מצוותיו זה כל כך מעבר לכל שאלה, לכל תהיה. זאת ידיעה ברורה שהיא מעבר לכל הגיון או שכל ישר.

בטוחני שלא באתי לעולם הזה בכדי לגרום למאן דהוא נחת רוח, בכדי שימחאו לי כפיים ש´זרמתי´ עם כולם. מה שלא יגידו אמשיך לצעוד בדרך האמת היחידה ואבלע את העלבון בדממה. החיצים שנשלחים לעברי לא יסדקו את אמונתי השלמה בצדקת דרכי. בצדקת הדרך של כל אלו שחותרים כנגד הזרם ומתבזים לכבודו, בצדקת הדרך של כל אלו המשתוקקים השכם וערב לבקר בהיכלו.

תיק 482 - סגור - ב"ה !


בס"ד

עוברי האורח שיחלפו ליד אולם השמחות הבני-ברקי הצנוע בעוד כחודש ימים, שעה קלה לפני השקיעה, לא יוכלו להבחין בדבר-מה בלתי שגרתי. המראה החיצוני של החופה שסביבה עתידים להיקהל בני משפחה לא ייראה יוצא דופן. מבט מקרוב יגלה כי מסדר הקידושין הוא יו"ר יד לאחים, הרה"ג רבי שלום דב ליפשיץ שליט"א, וכי מראה החתן והכלה יעיד בהם כי הם בעלי תשובה אך דבר לא יסגיר את הסיפור האנושי המפעים שמסתתר מאחורי החתונה.

הכול החל לפני כחצי שנה. במוקד החירום של יד לאחים הגיעה פנייה יוצאת דופן מפאת כתובתה. על הקו היה יהודי פנסיונר המאושפז בבית החולים 'שיבא' בתל השומר. בפיו של החולה היה תיאור מצמרר על בת ישראל הרתוקה למיטתה באחד מחדרי המחלקה כשלידה ניצב כל העת צעיר בעל חזות ערבית. "על פניו נראה שהיא סובלת והערבי שומר עליה לבל תפצה פה. אין לי ספק שהוא יהודייה", אמר הקשיש הנרגש. "פניתי אליכם כי אני בטוח שרק אתם מסוגלים לעשות משהו".

אנשי האגף להצלה מטמיעה התיישבו מיד לדיון שלא מן המניין על מנת להגיע במהירות האפשרית למקום ולדלות את מקסימום הפרטים. בתום הישיבה הוחלט על אופי הפעולה וצוות של פעילים יצא אל הדרך. חצי שעה לאחר שהתקבל הטלפון, ניצבו בפתח המחלקה ר' בן-ציון פדר ור' ד. כהן , פעילי יד לאחים, כשהם מתחזים לאנשי עמותה המחלקים מזון לחולים ולבני משפחותיהם. השניים היו מצוידים בטפסים שבהם ביקשו את פרטי כל חולה על מנת להמשיך להביא לו ולמלוויו מזון. היהודייה שנגלתה לעיני הפעילים הייתה מפוחדת עד אימה. הפעילות שתועדה באמצעות המכשור האלקטרוני המשוכלל המצוי בידי פעילי השטח של יד לאחים, לא עוררה כל חשד ועד מהרה היו בידי יד לאחים הפרטים המלאים של הבת.

בשלב הבא הצליחו במחלקת המודיעין לגבש תיק עם פרטי כל המקרה. הסתבר שהצעיר הערבי הוא שוהה בלתי חוקי וכי בעקבות הקשר עמו ניתקה היהודייה את קשריה עם הוריה המתגוררים בתל אביב. ביד לאחים דאגו תחילה שהמשטרה תניח את ידה על השב"ח ובכך תנטרל אותו מסביבת היהודייה. לנוכח עברו המפוקפק הושם הערבי תוך זמן קצר מאחורי סורג.

שיחות עם בני המשפחה העלו פרופיל כואב ונוגע ללב של בת צעירה, יתומה מאב, שלקתה במשבר נפשי ואשר בעקבותיו הייתה דחויה על-ידי החברה. החסכים הרגשיים הללו הפילוה כקרבן לידי הערבי. בעבודת נמלים שארכה שבועות על גבי שבועות, עמלו אנשי המקצוע ביד לאחים על איחוי הקשרים בין הבת לבין אמה ובני משפחתה תוך כדי פתיחת לבבה ושיחות נפש להשבתה לחיק העם היהודי.

בשבוע שחלף התחולל הסוף הטוב של הפרשה הסבוכה עם קביעת התאריך לחתונת הבת, שהפכה לשומרת תורה ומצוות, כשהיא ובן זוגה שותפים לתקווה אמיתית להקים בית נאמן בישראל, ברוח ישראל סבא. בשעת לילה מאוחרת, עם שובם של אנשי יד לאחים למשרדים הראשיים, עם תום מסיבת האירוסין המרגשת, נרשמה בתחושת סיפוק מיוחדת, במשבצת המיועדת לכך, בתיק מס' 482, המילה: "סגור".

יו"ר יד לאחים, הרה"ג רבי שלום דב ליפשיץ שליט"א, אמר השבוע כי "המקרה הזה מלמד עד כמה ערנות יכולה להציל יקר מזולל. שוכב לו יהודי במחלקה בתל השומר. הוא רואה לנגד עיניו מחזה שאמור להדליק נורה אדומה. בת ישראל שהמלווה שלה הוא ערבי. הוא יכול לעצום עין ולא לשים לב אבל הוא נזכר בחובת הערבות החלה על כל יהודי. הוא לא עושה יותר מדיי, הוא לא מסכן את עצמו. בסך הכול, הוא מוציא מכיסו את מכשיר הטלפון הסלולרי ומחייג למוקד החירום של יד לאחים. היהודי הזה הציל נפש מישראל. לזכותו של היהודי הזה ייזקפו כל הנשמות היהודיות שיבואו לעולם מהזוג שיתחתן בקרוב. וממנו יראו וכן יעשו. אסור להישאר אדישים", הטעים הגרש"ב ליפשיץ.

כוחה של טבילה

בס"ד


מספר הרב מ. שמש:

שרה מנתניה קבלה על עצמה את מצות הטהרה. ביום הטבילה לאחר שסיימה את הטבילה במקוה, אמרה לה הבלנית: " נצלי רגעים יקרים אלו בהם סיימת לקיים מצוה כה גדולה, להתפלל עליך ועל משפחתך ועל עם ישראל".

לשרה בן קטן חולה מאד, אבל אותו לא זכרה באותו רגע, היא התפללה על בנה הגדול: " אלקי, שמור לי את בני היקר המשרת כעת בצבא, שמור עליו מכל פגע ואסון, החזר לי אותו בריא ושלם הביתה.."

תפילתה של שרה לא שבה ריקם. באותו לילה בנה נסע בג'יפ עם מספר חיילים. רכבם הדרדר לתהום, הוא היחיד שניצל בדרך נס. בשביל שרה היתה זו הארה אלוקית מיוחדת שחיזקה אותה באמונה בבורא עולם.
מאז הבינה שרה מה רב כוחה של מצוה ובמיוחד מצות טהרת המשפחה.


ברכת הרבי

בס"ד


בראיין קורשה הוא עורך-דין בוונקובר שבקנדה. יום אחד התייצב האיש בבית- חב"ד המקומי, כשפניו עצובות: "אשתי חולה אנושות ואמרו לי שאולי ברכת הרבי מליובאוויטש תוכל לעזור".

שיחה קצרה עם האיש העלתה כי אשתו אינה יהודייה. שליח חב"ד, הרב יצחק ויינברג, העביר את הבקשה אל הרבי, כשהוא מציין את העובדה שהאשה אינה יהודייה. כעבור יומיים קיבל עו"ד קורשה מכתב מהיר מהרבי, שבו הוא מאחל רפואה שלמה לאשתו ומבקש לדעת את שמה ושם אמה.

היה בכך משהו מוזר. הנוהג להתפלל על חולה בהזכרת שם אמו חל על יהודים בלבד, ולכן פנייתו זו של הרבי הפתיעה את הרב ויינברג. לא חלף זמן והאישה החלימה. אך בכך לא תם העניין.

הרב ויינברג ועו"ד קורשה החלו לנבור בעברה של האישה, ואז התברר כי היא למעשה יהודייה, שנמסרה בתקופת השואה למשפחה נוצרית! המשפחה שמרה את הסוד בקפדנות והאישה חשבה כל חייה שהיא נוצרייה. רק הרבי חשב אחרת.


חדר מלא באבנים

בס"ד

הערב ההילולא של הרבי מילובאוויטש, תדליקו לו נר...





סיפר הרב גרונר:

חסיד שהיה מגיע לרבי מדי שנה בשנה, הפסיק להגיע במשך כמה שנים. יום אחד שוב הגיע לרבי, וכשנכנס ל"יחידות" התעניין אצל הרבי אם קרה משהו. החסיד השיב לרבי כי ביקש לחסוך לו דאגות.
"אתה רואה את החדר הזה?!" שאלו הרבי והצביע סביב. "החדר מלא אבנים שירדו מלבם של יהודים שדיברו על מצבם. בחדר הזה נמצאות אלפי אבנים והחדר הזה יכול להחזיק את הצרות של כל עם ישראל."
הרבי הוא למעלה מכל ההגבלות ולכן אין דבר כבד בעבורו, אשר על כן, בחדרו יכולות להיכנס כל הצרות של כל עם ישראל.

29 ביוני 2014

השם רועי לא אחסר...

בס"ד



"כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאם ה'"


כמה שננסה להבין, לא נצליח לדעת את הנהגתו של הבורא

לא נצליח לפענח את הקודים שמוצפנים בכל מעשה ומעשה של השם יתברך,

איך שלא נביט על הדברים תמיד נראה את טביעת האצבע,

של מלך המלכים שהוא עילת העילות וסיבת הסיבות,

עלינו ללכת באמונה תמימה כמו עדר שהולך אחר הרועה,

ללכת בבטחון גמור שכל מה שקורה, כאן ועכשיו, הוא לטובתנו.




למה?

בס"ד

לא משנה כמה שננסה לברוח מזה, או להדחיק,

בכל יום שעובר אנו מתקרבים ליום אחרון, ליום שבו 

נצטרך להחזיר ציוד ולהיפרד....לנצח.

מה יקרה דקה אחרי? 

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להכין את עצמנו

ליום אחרון, שלא נאמר למה?

שלא נשאל למה לא עשינו יותר ?

למה לא חזרנו בתשובה?

איך לא הקשבנו?

למה לא לבשתי חולצה עם שרוולים והמשכתי ללכת עם גופיה?

למה לא הלכתי לבית הכנסת....

למה ולמה ולמה ?????

עוד מעט זה נגמר...תתעוררו... 









לא לפספס את הרכבת...

בס"ד

שלא תפספסו אחים ואחיות, שלא תאחרו את הרכבת שעוצרת עכשיו בתחנה האחרונה.

אנחנו בימות משיח ועוד מעט שערי התשובה ינעלו.

הם ינעלו כי האמת תהיה ברורה לכולם וזו לא תהיה חכמה לחיות באמונה ובבטחון בקב"ה.

עכשיו זה הזמן לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים ולצעוד לעבר הטהור והקדוש,

עכשיו זה הזמן להוריד את כל המסכים שמסמאים את עינינו ולחזור לאבא שבשמיים.

ראו מה קורה בארצות השכנות לנו ותבינו שכל הנבואות מתממשות לנגד עינינו,

מה שאומר שאנו בפתחה של מלחמה כוללת ורק מי שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים יינצל,

רק מי שיחיה את המצוות שהבורא נתן לנו באהבתו הגדולה יינצל מחבלי משיח.

חוסו על נפשכם וחזרו בתשובה. אנא! שלא תאחרו את הרכבת....




על תבונה ודוד המלך ע"ה

בס"ד

טור דמיוני בהחלט...
____________________


לעתים שואלים אותי את השאלה המוזרה - אם היתה לי אפשרות להזמין לכוס קפה דמות מסוימת, את מי הייתי בוחרת? מוזר ככל שזה ישמע, יש לי תשובה אחת כבר שנים רבות. תשובה שלא משתנה, לא בהתאם לנסיבות ולא בהתאם לשינוי מזג האוויר.

אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה שאכן היתה מזדמנת לידי אפשרות כזו, לא הייתי חושבת להזמין את ראש הממשלה ובוודאי שלא כוכבת פופ מפתיעה. הייתי מזמינה את דוד המלך. כן, כן, חברים - את דוד המלך בכבודו ובעצמו.

סביר להניח שהיינו מחליפים כמה מילות נימוסין ראשונות והזמנה של קפוצינו (עם הרבה קצף עבורי), קרוב לודאי שמיץ רימונים עבורו, הייתי מוציאה דף, או יותר נכון ברושור שלם של שאלות מהתיק.

"אני שם לב שאת מדליקה נר לזכותי בכל בוקר", הוא נחלץ לעזרתי לאחר שהבין שלא יוצא לי קול מרוב התרגשות. "גם תהילים לפעמים יוצא לך לקרוא, וזה כשאת לא ממהרת להכין סנדביצים לבית הספר", קולו הרך מנסה ללמד עלי זכות.

"כ...ן", כחכחתי בגרוני, "נכון, אני מכוונת את השעון בבוקר ואיכשהו לא תמיד אני מספיקה לקרוא מזמורי תהילים, תמיד משהו נכנס באמצע, איזו כביסה לתלות או כלים שנשארו לי מאתמול, אני רושמת לפני להשתפר בזה, אני מבטיחה".

עיניו מביטות לעברי בחום "לא כתבתי את הספר כדי שתתנצלי, הספר הזה נכתב כדי לעזור לך, ולכל יהודי למצוא את אזור החיוג הנכון שלו, אזור החיוג שבו הוא יכול לדבר עם בורא עולם, עם אבא שלו, בשפה הייחודית שלו".

קימטתי את מצחי בדאגה, "ואם יתברר לי בסופו של דבר שטעיתי בספרה? או שחלילה יש שיחה ממתינה בצד השני, שלא לדבר על מצב שפשוט ניתקו לי את הקו, מה יהיה אז?", שאלתי בכנות.

"אין מצב כזה לגשש באפלה, יש מצב להתרגל לאפילה, לעשות הכל כדי להישאר בה, ולא לחפש את האור", דבריו היו פשוטים לכאורה, "מה שיכולה להשאיר אותך במצב קבוע של אפלה היא העובדה שאת מתנגדת לשינוי. את קוראת לזה ייסורים, אני קורא לזה קפיצת מדרגה".

תוך כדי לגימה מהקפה ניסיתי לפענח את דבריו, "אומרים שאתה היחידי שהצליח להיכנס בשער הכניעה, היחידי שהצליח לומר בזמן קצר כל כך הרבה תודה, ועוד לחבר על זה שירי הלל".

הנחתי את הכוס על השולחן, "איך אתה מצפה שאצליח להתמודד עם המורכבות הזו של החיים, איך אתה מצפה שאחבק את הסבל שלי, כשכל חיבוק כזה דוקר פוצע אותי?".

נעים זמירות ישראל חייך לעברי, "הכל מתחיל בפרשנות שלך, בפרשנות שאת נותנת למה שקורה סביבך, את אומרת שזה סבל, אני אומר שזו הזדמנות. הזדמנות שדומה ליהלום שעטוף בנייר שחור.

אם את רוצה להתקדם רוחנית, אינך יכולה להקיף את עצמך בכריות בטחון, הקושי או מה שזה לא יהיה, הינו הדלק שמאפשר לך לעשות את העבודה בעולם הזה, ולדלק הזה יש שם, קוראים לו מודעות". זזתי בחוסר נוחות בכסא שלי, "לזה התכוונת שכתבת שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? שאלתי.

"השבט (מקל), של בורא עולם אמור להביא אותך למצב של חוסר נוחות, לכאב, לבלבול, לחסרון כיס, החסרים האלו נועדו להביא אותך למודעות שמאגדת בתוכה אמת רוחנית, לאמת שמעבר להגיון הפשוט, האמת הזו מצפה ממך לנהוג בניגוד לטבע שלך, כי רק שם באמת נמצא החופש שכל נשמה מייחלת לו".

דוד המלך קם מכסאו, לא לפני שליטף את זקנו הלבן והבוהק, "הייתי שמח להישאר יותר, אבל יש לי הרבה עבודה, הרבה תשובות לתת". קמתי מכיסאי במהירות "אם תאמצי לחיקך כל דבר שקורה לך ותביני שזו הדרך של הבורא לשוחח איתך - תמצאי הרבה אור ואהבה בחייך".

דוד המלך לבש את הגלימה ופנה ללכת מדמיוני. "את צריכה להביט לקשיים בעיניים, איפה שהכי קשה לך שם את צריכה להיות, בלי לפחד. ככל שתביטי בו עמוק יותר, כך תוכלי לקבל חופש אמיתי ממגבלות העולם הפיזי, מהמגבלות שאת בעצם הצבת לעצמך".

לפני שהסתלק קיבלתי ממנו ספר תהילים קטן בעטיפת עור לבנה, פתחתי אותו בזהירות, ריח הכריכה הגיע לאפי, מתוך הספר בצבצה פתקית קטנה, לבנה, "תדליקי את האור, החושך חייב להיעלם".

סגרתי את הספר וחייכתי לעצמי, מנסה להבין את גודל השיעור שקיבלתי, מנסה לעכל את האחריות הרבה של אלו הצועדים בדרך הרוחנית, בדרך המטלטלת והאמיתית.

עיני תרו אחריו, נזכרתי ששכחתי לומר לו עד כמה הוא ענק בעיני, כמה אני מגלה בכל יום מחדש את העוצמה שלו, איך מכל זווית אפשרית בחיי אני תוהה מה הוא היה עושה אחרת במקומי.

לדוד המלך היתה זהות רוחנית ברורה: הוא לא נתן לאף משוכה להפריע לו, הוא לא אפשר ללשון הרע לפגוע בו, הוא חסם את הפחד מלשתק אותו. בעצם, הוא השאיר את המחשבה שלו טהורה, ואף אדם בעולם, ואף סיטואציה מביכה ככל שתהיה, לא הצליחו להפריד בינו לבין שוכן מרומים.

הגעתי הביתה מהורהרת ועייפה, אפשר לומר מתוסכלת משהו, יודעת שלעולם לא אצליח להגיע לדרגה שלו, לא בכתיבה ובטוח שלא בכניעה, מה שנשאר לי זו רק כוונה קלושה אך כנה.

בבוקר למחרת הדלקתי לו שוב נר כהרגלי, אך הפעם היה משהו נוסף באמתחתי. הבטחתי שאנסה מאד להידמות לו, ללכת בנחישות אחר הדרך שלו. הדרך שנסללה במזמורים קדושים, מזמורים שנגעו בכולם במקומות הכי חבויים. אשתדל מאד לחרוט על לבי את שירי ההלל, שירי הלל שיאירו בי כנר, נר שיבער ולא ידעך, ויאיר לי את הנתיב אל השם יתברך.

הטור נכתב לזכותו של דוד המלך, זכותו תמתיק הדינים מעל עם ישראל,
להשבת החטופים הביתה ולזירוז ביאתו של משיח צדקנו מהרה, אמן.

תזכרי שאת בת של מלך !

בס"ד

הידיעה שהתקבלה בשעת חצות לילה במוקד החירום של האגף להצלה מטמיעה בארגון הפעיליםיד לאחים הגיעה מכיוון בלתי צפוי. על הקו הייתה רופאה בכירה במחלקה האונקולוגית בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים. היא סיפרה כי במחלקה מאושפזת יהודיה אם לשלושה שלפני זמן קצר אובחנה בה מחלה ממארת. משיחות שקיימו עמה אנשי הצוות הרפואי התברר כי היא עוברת חיים קשים במחנה הפליטים שועפאת אשר למרגלות ירושלים וכי בעלה הערבי מנצל את היותה בודדה ללא קרובי משפחה ואף לא טורח ללוותה במשך אשפוזה במקום. שעה לאחר קבלת הפניה בלילה חורפי סוער הגיעו פעילות הארגון לפגוש את אותה חולה אומללה. היא נפלה לזרועותן הניחה ראשה על כתפיהן ולא יכלה לעצור את בכייה. היא ביקשה עזרה להיחלץ מאותו בן בלייעל הרודה בה ובפיה נשאה תפילה שתזכה לגדל את ילדיה כיהודים מאמינים.

ביד לאחים הוחלט לאמץ את האישה היהודיה. פעילות הארגון ליוו אותה בימי הטיפולים הקשים כשטובי הרופאים נכנסים לתמונה.סדרת הטיפולים נמשכה על פני שנה תמימה. במהלך השנה הזאת נפתח סגור ליבה של האם החולה והיא חשפה בפני פעילות יד לאחים את מסכת הסבל הקשה מנשוא שחוותה עד כה במחנה הפליטים. אל הפעילות שליווה בחום ובמסירות התייחסה כאל מלאכים שהופיעו משמים בשעתה הקשה ביותר. שאיפתה הייתה להחלים כליל ולצאת מהכלא בו היא מוחזקת יחד עם ילדיה.

בתום שנה של טיפולים, בחסדי שמים, שבה האישה לביתה כשהיא בריאה ומבלי שנותר כל זכר למחלה האיומה. עתה עלה על הפרק גאולתה יחד עם שלושת ילדיה, שתי בנות ובן בגיל הרך, מתוך מחנה הפליטים. אנשי יד לאחים רקמו יחד עם האישה סיפור כיסוי שלפיו, בהוראת גורמי הטיפול המשקם, עליה לצאת עם ילדיה למנוחה בת שבוע ימים בבית מלון . האישה אף סיפרה לבעלה כי החופשה כולה היא במימון שהשיגו לשם כך ארגון המסייע לחולים.

בלילה המיועד, הופיעו בבית בשועפאת שתי מכוניות.בראות הבעל הערבי את הרכבים ויושביהם, ניצת חשד בעיניו והוא מיהר לשאול האם הם אכן נציגי הארגון המסייע לחולים. הפעילים השיבו בחיוב אך האיצו באשה ובילדים להיכנס לרכב ללא שיהוי.

מלב מחנה הפליטים פנתה שיירת המכוניות ישירות לשדה התעופה בן גוריון. תוך שלוש שעות המריאו האם וילדיה מנמל התעופה בן גוריון לאירופה. שם, בלב קהילה תומכת, ציפה להם ביתם החדש בו הם יחיו בתקופה הקרובה. מלבד המימון המלא של הטיסה, השהייה וכל הכרוך בה, עמל הצוות המשפטי של יד לאחים לסדר את כל הניירת הדרושה שתעגן את מצבם החדש של האם וילדיה. לאחר שהגיעה ליעדה הרימה טלפון לפעילת הארגון, מעבר לקו נשמע קול בכי חנוק מהתרגשות. המילה היחידה שהצליחה האישה להוציא מפיה הייתה תודה ובכי נרגש שאמר את כל השאר...

לא ידח ממנו נידח

בס"ד

התרגשות במירון: חלאקה לבנו של לוחם 

צד"ל לשעבר שחולץ עם אמו בידי פעילי יד לאחים
_____________________________________

המוני החוגגים במירון שראו את מעמד החלאקה הזה, אחד מני אלפים רבים במרומי ההר, לא יכולים היו לדעת את סיפור החיים המרתק העומד מאחורי דוד, הילד החינני בן השלוש והאם הנרגשת שחגה סביבו. 

הסיפור הזה החל בפניה נואשת שהגיעה ליד לאחים באישון לילה באמצעות הדואר האלקטרוני. ר, בת ישראל כתבה ליד לאחים על סיפור חיים קשה, מפותל ומייסר שעברה עם בעלה הערבי, לוחם צד"ל לשעבר שהיגר ארצה מלבנון לאחר נסיגת צה"ל. החיים במחיצתו הפכו לאלימים יותר ויותר עם תום 'תקופת החסד' שלאחר נישואיהם. 

"חודשיים לאחר שילדתי את בני", כתבה ר', "ידעתי שאני חייבת לעשות שינוי. אם לא בשבילי, בשביל הילד שלי. שלא יגדל לחיים אומללים כמו שלי. לאחר בדיקה קצרה מצאתי אתכם כארגון שמסייע לנשים במצבי והחלטתי לפנות אליכם".

היא סיפרה כי אין לה למי לפנות ולאן לחזור שכן אביה נפטר בצעירותה ומשפחתה נתקה עמה כל קשר ומסרבת להכיר בה. "אני לא יכולה יותר לסבול את האלימות הקשה וההשפלות שלו", סיימה ר' את פנייתה "אנא עזרו לי בהקדם לפני שיקרה אסון". 

שעה קלה לאחר שהפנייה נקלטה, יצר מוקד החירום של יד לאחים קשר עם ר' ותוך ימים ספורים חולצו ר' ובנה הפעוט אל בית אחיה, שהיה נרגש לשמוע מיד לאחים כי אחותו בדרכה חזרה ליהדות. 

בתקופה שלאחר מכן נפגשה ר' תכופות עם עובדת סוציאלית של יד לאחים, שתמכה בה נפשית ועזרה בשיקומה. במקביל, מצאה המחלקה להצלה מטמיעה מקום עבודה הולם עבורה והיא החלה לעלות על דרך המלך.

מרגש היה לראות כי ר' שהחלה לחזור למקורות התעקשה שלא לגזוז את שערות ראשו של בנה דוד עד הגיעו לגיל שלוש. ביום ראשון השבוע, ל"ג בעומר, זכתה ר' לעלות עם בנה למירון ולחגוג את החלקה של בנה יחד עם המוני בית ישראל. 


                                                       דוד (פניו טושטשו) בזמן החלאקה



מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם - פשוט מצמרר

בס"ד
בספר ”טובך יביעו“ מובא סיפור מצמרר ואמיתי
ומופלא עד מאוד המראה בעליל כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם
___________________________________________________

באחד האירועים החבלניים שהיו בעיר חברון, נפגע חייל בשם חננאל ע“י מחבל שארב לו בדרך, וירה בו מטווח קצר, ונמלט. היה זה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, ואיש לא היה באותה שעה ברחוב, מה גם שהפיגוע התרחש בפינה נידחת, שיהודים לא עוברים בה, וגם החייליםממעטים לחלוף שם.

החייל נפצע קשה, נפל ארצה שותת דם, ובדרך הטבע לא יכול היה להינצל. בדרך נס, הגיעו היריות לאוזניו של חייל נוסף ששהה בקרבת מקום, והוא מיהר לבדוק מה אירע. משראה את הפצוע, הושיט לו עזרה ראשונה, חבש את פצעיו, ומיהר להזעיק אמבולנס. מסירותו לפצוע לא ידעה גבולות, והוא מחליט להצטרף לאמבולנס ולנסוע יחד עימו לבית החולים. גם בהגיעם כבר לבית החולים, סירב המציל להשאיר את החייל לבדו, עד שיגיעו הוריו, ונותר כל העת לצידו בבית החולים. כבר ברגע הראשון, לאחר שאיבחנו את מצבו, אמרו הרופאים שאלמלא העזרה הראשונה שהוגשה לו - בחיים. בשטח, לא היה הפצוע נשאר בחיים.

משהגיעו ההורים לבית החולים, מיהר המציל האלמוני לעזוב את המקום. ההורים, שניסו לברר מי הציל את בנם, לא עלה בידם -לברר את זהותו. גם לאחר צאתו של בנם מבית החולים, בריא ושלם, האלמוני המשיכו ההורים לנסות ולברר, מי היה המציל, אך ללא הועיל.

הורי החייל שנפצע הם מתושביה הוותיקים של העיר קרית מלאכי. ובבעלותם חנות מכולת. בשובם הביתה, תלו בחזית המכולת - שלט גדול, ובו סיפור הנס שאירע לבנם, תוך שהם מביעים שיר והלל לבורא העולם על החסד שעשה עימהם.

בד בבד הזכירו את החייל האלמוני שהציל את בנם, וביקשו מכל מי שיודע פרטים על האירוע, ויכול לסייע להם באיתורו של החייל, שיעשה זאת. השלט היה תלוי על החנות זמן רב. לאחר שנה וחצי, נכנסה למקום אשה, המתגוררת בבאר שבע, וביקשה לקנות דבר מה. בצאתה, הבחינה בשלט שעל החזית, ונכנסה בחזרה לחנות, מרוגשת כולה.

עוד בטרם דיברה מילה וחצי מילה, היא נופלת על כתפיה של בעלת החנות, ופורצת בבכי נסער: ”זה הבן שלי! זה הבן שלי!“ היא זועקת. ”הבן שלי הציל את הבן שלכם!“. להורים ההמומים סיפרה שלפני כשנה ומחצה הגיע בנה הביתה וסיפר שהציל חייל שנפצע, ונסע יחד עימו לבית החולים.

ופרטי הסיפור כפי שהם מתוארים כאן בשלט, תואמים במדויק לסיפורו של בני. האשה איתרה את בנה בטלפון, וביקשה ממנו להגיע לקרית מלאכי. ואכן, בתוך זמן קצר נודע שהוא הוא המציל האלמוני. 

הפגישה המרגשת לשיחת היום בקרית מלאכי. בין 2 המשפחות הפכה להיות משהגיעה השעה להיפרד, ביקשה אימו של החייל המציל מהאמא של הפצוע להכנס עמה לחדר צדדי. ”זו אינה הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. את מן הסתם לא זוכרת אותי, אבל אנחנו כבר נפגשנו, כאן במקום הזה, בחנות הזו, לפני 22 שנים“.

האשה מקרית מלאכי לא הבינה את כוונותיה של האשה מבאר שבע, וזו המשיכה וסיפרה: ”לפני 22 שנים עברתי במקום, ונכנסתי לחנות שלכם כדי לרכוש מוצר מסוים. באותה עת הייתי מעוברת, והתפתחה בינינו שיחה נעימה על דא ועל הא, במהלכה סיפרתי לכם על הקשיים שיש לי בהריון זה, ועל כוונתי לבצע הפלה“. ”מששמעתם זאת, גייסתם, את ובעלך, את כל כוח השכנוע שלכם, על מנת להניאני מן המעשה. דיברתם על האושר העצום שיש בילדים, דיברתם על כך שכל דבר טוב נתקל בקשיים, ואדרבה, ככל שהקשיים גדולים יותר כך תהיה אחר כך מידת האושר גדולה יותר.

דיברתם ודיברתם עד שהשתכנעתי והחלטתי להביא את התינוק לעולם למרות הבעיות הגדולות שנקרו בדרכי. החייל שהציל את בנכם בפיגוע החבלני בחברון, הוא הוא - התינוק שנולד אז, לפני 22 שנים, שבא לעולם רק בזכותכם. הקב“ה השיב לכם כגמולכם“.

תורה שנלמדת בלב שבור

בס"ד


הוא היה תינוק מתוק, חייכן ומלא שמחה. כשגדל קצת היה למושג הגאווה של המשפחה. אבל את השנים הללו לא היה מסוגל לזכור. הזיכרונות הראשונים שנחרתו במוחו היו מכיתת המכינה, של הרב"ה אהרון, וצעדו שלובי זרוע עם המאבק שהתחיל באותה שנה. התחיל, ולא הסתיים לעולם...מאבק אמיתי, מתיש, סוחט כוחות גוף ונפש.

היו שהתייאשו כבר בשנים המוקדמות ההן, הרימו ידיים וקבעו בפסקנות שהלימודים לא נועדו בעבורו. כמו שני קווים מקבילים שלעולם אינם אמורים להיפגש. אחרים המתינו קצת עם הקביעה הנחרצת הזו, מניחים לו להתמודד ולהילחם על כל בדל אות, על כל הברה. היה בו, בתינוק שהפך לילד, שילוב בלתי מצוי של קשיי למידה וקשיי ריכוז והיגוי שהתגבהו כהר אימתני שראשו מגיע השמימה. קשיים ממשיים, שאיימו להכריע את מאמצי הטיפוס שלו. קשיים שלא אפשרו לו להתקדם ולהעפיל.

לצד כל אלו, היו לו גם מעלות ייחודיות. מעלות שהאירו את אישיותו ולא הניחו לו להידחק לשולי החברה. הלב, והרצון. היה לו לב זהב, שגרם להיות אהוב בכל מקום. והיה בו כוח רצון עצום, שהעניק לו את היכולת להמשיך ולהיאחז בציפורניים. להמשיך ולהיאבק מול הקשיים, גם אם ההצלחות לא האירו לו פנים.

כך חלפו עליו שנות הילדות ב"תלמוד תורה". הוא היה מתאמץ בכל כוחותיו להקשיב ולהתרכז, משנן שוב ושוב, ולא מתייאש. ילד צעיר, שנלחם בכל הכוח. ילד שיש לו את כל הסיבות לכישלון. ובכל זאת אינו אומר נואש. אבל המאבק שלו הלך ונהיה קשה משנה לשנה.

כשהצליח לכבוש את פסגתו של ההר הראשון ולרכוש את אומנות הקריאה, היו חבריו לכתה בעיצומו של הטיפוס על ההר הבא, שקועים ראשם ורובם בלימודי החומש והרש"י. הוא המשיך לטפס, מתנשם ומתנשף, משקיע כל בדל של יכולת, מקווה לכבוש גם את הפסגה הזו, אבל החברים המשיכו לדהור בקצב שהיה בלתי אפשרי בעבורו. הם שיננו כבר פרקי משנה, צללו אל תוך הגמרא, שלטו בנבכי האותיות הקטנטנות והבינו היטב את המילים הארמיות, והוא נותר אי שם בתחילת הדרך... משתרך אחר כולם...

בישיבה היה פער הלימודים עצום. פסגתו של ההר כוסתה בערפילים, ההעפלה היתה בלתי אפשרית בעבורו. אבל גם כשהאחרים הרימו ידיהם בחוסר אונים, המשיך הוא להיאחז בסלעים ולטפס. המשיך לרצות בכל ליבו ונשמתו. היה לו מקום של כבוד בין הבחורים. הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות. אבל הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל ליבו להיות תלמיד חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות אביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות, להתייגע...

המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את הפרק השני של "בבא מציעא", ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו, להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי. אבל בפרק הזה האחד.

הוא קיבל את העצה כי נבונה היתה וגם מפני ששביל אחר לצעוד בו לא מצא. למד את הפרק "אלו מציאות", שינן והתאמץ להבין, וכשסיים התחיל אותו שוב מבראשית. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש. ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש. העניקה לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלחה שלו. הוא זוכה להגות בתורה. שאיפת חייו מתגשמת.

קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו.

רכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה"חיידר". צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא, והפרק השני של "בבא מציעא". להמתין, ולקוות בכל ליבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית...

עד לאותה פגישה אומללה עם אחד השדכנים שהפגישו עמו, "שמוע שמעתי עליך", הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. "אז מה, ללמוד יודע אתה?"

הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשף בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. "יודע אני את פרק "אלו מציאות" על בוריו", ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה. "אף כתבתי עליו חידוש תורה במחברתי".

השדכן שלא היה לו בעולמו דבר חוץ מכסף, פרץ בצחוק, צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה... הצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסי רסיסים.

מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד באוזניו לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר. הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות. ידו של המשגיח קצרה מהושיע. בפיו לא נמצאו מילים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש. משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה מפיו של מרן ה"סטייפלר" זי"ע.

בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח רצון עצום, על מאבק אדיר מול קשיים, סיפר על פרק "אלו מציאות" שנקנה בדם ובדמע, ועל מילים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים. הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתו.

הסטייפלר נטל את ידיו של הבחור ואמר לו: מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק אלו מציאות, הרבונו של עולם עוזב את ה"קהילות יעקב" (שכתב הסטייפלר) ואת האבי עזרי (שכתב הרב שך) ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהדרשות והשיעורים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה ביותר. כשאתה לומד את "אלו מציאות" אתה חשוב יותר מכל התלמידי חכמים...".

הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך ואמר: אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות, אין יקר יותר מהתורה שלך. לך יש את הקשיים הכבירים ביותר! הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו.

חייו השתנו בשנית. הוא חזר לישיבה והחל ללמוד במשנה מרץ, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו. אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי, אין יקר יותר מהתורה של העמל בתמצית דם לבו, וידע שמהיום הוא והתורה חד הם לנצח...!

היהודי שניהל את שוק הסמים...

בס"ד


מקרה אמיתי שקרה בניו יורק בשיעורו של כבוד הרב יוסי מזרחי, 
_____________________________________________

יום אחד בזמן שיעור כבוד הרב ראה בחור מלא קעקועים וצלקות...ובסוף השיעור ניגש אליו האדם ואומר לכבוד הרב : "שמע אני הייתי שם ציצית אבל אני מקרה אבוד", שאל אותו כבוד הרב : " למה אתה מקרה אבוד ? " ......

אז ענה לו האדם : " מה אתה לא מכיר אותי ? אני מהעולם התחתון הייתי מפורסם בכל העיתונים ניהלתי את שוק הסמים שדדתי אוניות בלב ים ..האינטרפול אחרי.. שמו אותי בכלא באיטליה הוצאתי חוזים על אנשים..איך אני ישים ציצית ??........" 

תשמעו מה ענה לו כבוד הרב : " מחלל שבת יותר גרוע ממך !!!!!!!!!!!! בלי כל זה...רק על החילול שבת לבד זה כבר יותר גרוע מכל מה שאמרת לי עכשיו. " לאחר המשך הדיאלוג הוא החליט לחזור בתשובה !!!!!! התחיל להיות בבית הכנסת ב4 ו 5 בבוקר... עבר משברים...אבל חזר בתשובה !!!!!!!


עם כל הכוונה

בס"ד

בשכונתו היה יהודי מבוגר שבכל התנהלותו התנהג בצורה מאוד פשוטה, אולם כשהגיע לברכת המזון, הוא בירך כאחד החסידים אשר בארץ, בצורה שלא תאמה להנהגת חייו במהלך היום יום, אותו מנהל שלא כבש סקרנותו, ניגש אליו ושאלו. מהו סוד ההנהגה שלך שכשאתה מגיע לברכת המזון אתה נהפך לאדם אחר.

סיפר לו אותו יהודי: "הייתי ילד כבן שתיים עשרה בחיידר בפולניה, יום אחד בא לחזק אותנו הגאון ר' מאיר שפירא מלובלין מייסד הדף היומי, וכך הוא אמר לנו: "ילדים יקרים, האם אתם יודעים איזה אות לא מופיעה בברכת המזון?"

אין אות פ"א סופית (ף) בברכת המזון! לפי שכל מי שבירך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא חרון אף ולא שצף, ולא קצף, ומזונותיו מצוין לו ברווח ובכבוד כל ימיו.

אמר לנו המהר"ם שפירא זצ"ל שכל ילד יקבל על עצמו בקבלה חזקה לברך ברכת המזון בכוונה. ותראו מה אתם מרוויחים, צ'ק חתום מה"באר היטב" - לא צרות. ועוד - פרנסה ברווח לכל החיים.

עברו שנים ויום אחד מצאתי את עצמי בשערי אשוויץ, במסדר הידוע לצד ימין ושמאל... מול הצורר הנאצי ימ"ש, לפתע נזכרתי באותה שיחה נוראה של המהר"ם שפירא בחיידר, ואמרתי לעצמי, זהו הגיע הזמן של פירעון הצ'ק.


וכך מצאתי את עצמי מתפלל לבורא עולם:
"ריבונו של עולם יש לי הבטחה מי שמברך ברכת המזון בכוונה לא יהא לו צרות ופה בשערי אשוויץ אני מתחנן לפניך ריבונו של עולם תציל אותי מכל צרה וצוקה, ותוך כדי תפילה מראים לי עם האצבע לצד ימין.

לאחר מכן הכריזו שכל אחד צריך לומר בפני הקצין באיזה תחום הוא מבין כדי לשבץ אותו בעבודה, ואני שהייתי בחור ישיבה בלא ידע באיזה מקצוע לא ידעתי מה לומר, וכך בעמדי בתור נשאתי תפילה נרגשת לבורא העולם " ריבונו של עולם יש לי הבטחה על הפרנסה, ואני צריך לאכול כאן באושוויץ, ואין לי שום מקצוע שאני יכול להגיד לקצין, ותוך כדי תפילה זה שעמד בתור מאחרי פונה אליי ואומר לי: תגיד לקצין שאתה טבח ואני עוזר שלך.

וכך מצאתי את עצמי כטבח במטבח של אשוויץ, בשעה שהאחרים נמקו ברעב אני הייתי במטבח של אשוויץ עם כל האוכל. וכך הוא מספר לאותו מנהל: "ראיתי בחוש איך שההבטחות התקיימו גם בתוך התופת של אושוויץ הנאצית...נו, אז שלא אברך ברכת המזון עם כל הכוח והכוונה???...."

דמעות של תהילים

בס"ד

בס׳ד שמי רינה (שם בדוי) ואני מתגוררת בגוש עציון.לפני מספר חודשים, אני נוסעת ברכבי לכיוון גוש עציון. הכביש היה עמוס.אני מגיעה לגוש, והנה הסיבה לעומס – בכביש ארעה תאונה, וכל המכוניות עומדות במקום.

מתוך סקרנות הצצתי לראות מה קרה, ונחרדתי לראות כי רכב מעוך חוסם את הכביש, וגופה מוטלת על הכביש, מכוסה בסדין.לך תדע מיהו ההרוג האומלל – חשבתי לעצמי – האם זה רווק או נשוי? בעל משפחה או אדם בודד, גבר או אישה? מי הולכים להיות יתומים או אולי הורים שכולים, ועדיין לא יודעים את זה?

ירדתי מרכבי, הוצאתי ספר תהלים, וקראתי בכוונה ענקית לבורא עולם שירחם על מי שמוטל שם. התפללתי עם דמעות וכוונה גדולה.לאחר זמן השתחרר הפקק. נכנסתי לרכב ודהרתי בלב דואב הביתה.

לאחר כשבועיים, אני יושבת בביתי, ולפתע מצלצל הטלפון.מעברו השני של הקו נשמע קולה של בחורה בלתי מוכרת."האם את היית זו שעצרה ביום שלישי לפני שבועיים לצד הדרך וקראת תהלים?" שאלה הצעירה.

"אכן כן" השבתי, כשאני תמהה לפשר השאלה.הצעירה המשיכה בקול חנוק מדמעות: "תשמעי, אני הבחורה שהיתה מוטלת על הכביש. כולם היו בטוחים שאני מתה, ולכן כיסו אותי בסדין, וחיכו לאמבולנס. שכבתי שם, ועברתי מה שנקרא 'מות קליני' .

נשמתי כאילו פרחה מגופי, והתחלתי לראות את כל הנעשה במבט על. ראיתי את מכוניתי המעוכה, את האנשים המתרוצצים מסביב, את טור המכונית הארוך. אפילו את גופי המכוסה בסדין, ראיתי שוכב לו שם על הכביש.

ברגעים שאת קראת תהלים, כל האותיות מהספר עפו לי סביב העיניים, ערפלו אותי, וכאילו משכו אותי למטה. באותו רגע הגיע אמבולנס של "מגן דוד אדום", ואנשיו החליטו לנסות לתת לי סיכוי נוסף. הם טפלו בי שוב ושוב, וניסו להנשים אותי ולעסות את לבי כך שיחל לפעום מחדש.

כל אותו הזמן אני חשה כיצד אותיות התהלים עוטפות אותי באור נעים ומשיבות את רוחי. בזכות קריאת התהלים שלך הצלת את חיי, ועכשיו אני מתקשרת להגיד לך תודה".המילים נעתקו מפי. הייתי בהלם. לא דמיתי בנפשי עד כמה מגיעה כחה של התפילה ושל קריאת התהלים שלי, וגם עדיין לא הבנתי מניין אותה בחורה אלמונית יודעת מי אני.

מסתבר שהצעירה היתה בחורה חילונית לחלוטין. לאחר הארוע המרגש הזה, היא חזרה בתשובה, ומאז היא לא מפסיקה להמליץ לכולם לקרוא תהלים וכמובן, לקרוא בעצמה. היא נסתה לברר ושאלה הרבה מכרים אם הם היו במקום התאונה, ואם ראו מי קרא שם תהלים, וכך הגיעה איכשהו אל השם שלי, ומכאן הדרך לברור פרטיי הנוספים ומספר הטלפון שלי היתה קצרה.

אני בכל אופן נושאת אתי את המסר המרגש והחשוב הזה. לך תדע את מי מצילים הפרקים האלה. בואו נקרא כולנו תהלים, חמש דקות ביום. הבורא יושב למעלה, מחכה לנו, הילדים שלו, שנבקש ממנו כל מה שחסר לנו, והוא – האב הרחום והחנון, תמיד מוכן לתת, ובעיקר לסלוח. 

26 ביוני 2014

גן של געגועים

בס"ד


בגן של געגועים את מסתתרת,

חומקת ממני, 

רושמת בי הדים מעזיבתך את ליבי,

כותבת בי מילים של פרידה מנשמתי,

הלכת ממני בכדי לשוב,

לשוב אלי

עוד פעם מחדש

לשוב יפה ולבנה כלבנה

יפה ומאירה כשכינה

יפה כמו שרק מלכה יכולה 

יפה שכמוך שבת אהובה


שבת של שלום....


להיות אסיר תודה

בס"ד

תודה, תודה, תודה
_____________________

השעה היתה מעט אחרי 2 בלילה, שמעתי אותה בוכה בקול רם. סוג של בכי שמוצץ לא יכול לפתור. נגשתי אליה בעודי אפופת שינה, מרימה אותה בזהירות בשתי ידיי. ראשה הקטן של הללי מרים נח על כתפי, נרגע למשמע קולי.

חיבקתי אותה חזק מנסה להשרות עליה תחושה של בטחון, שתדע שאמא תמיד נמצאת כאן. תמיד נמצאת לידה, לא משנה איזה חלום מפחיד אחראי להעיר אותה בלילה.

עטפתי אותה בשמיכה הוורודה עם הריח המתוק ששמור רק לה. כל בני הבית ישנו שנת ישרים, והשקט המבורך של הלילה עשה את דרכו בערמומיות לתוכי, לתוך נבכי נשמתי. 10 קילו של ריח טוב נחו על כתפי כממתיקות לי סוד, כלוחשות לי כמה חסדו של השם ענק, ועוד יותר - כמה שאיני ראויה לו.

משום מקום החלו דמעות להציף את עיניי. דמעות חרישיות של אושר. דמעות של שלמות. דמעות מלוחות שמדגדגות לי את הלחי ומזכירות לי בצניעותן שלפני כמה שעות הייתי מודאגת. מודאגת מאוד.

הייתי מודאגת כיוון שיש לשלם את חשבון החשמל, ואת חשבון הגז. צריך לשלם למכולת ולחנות הפיצוחים. הייתי מודאגת כי הגיע סוף החודש במהירות מדהימה בלי לקחת בחשבון שהמשכורת בימים האלו, לא בדיוק מספיקה.

הייתי מודאגת כי הללי כשבוע היתה חולה, ותומר בעלי קיבל דלקת ריאות, וכאילו לא די בכך, רוי חזר מהבסיס קודח מחום. מצאתי את עצמי מתרוצצת מרופא לרופא, מקופת חולים אחת לשנייה, מבית המרקחת השכונתי לזה שנמצא בעיר הסמוכה.

הייתי מודאגת כי לא היה לי זמן לערוך קניות לשבת, לא לקנות את השתייה המועדפת על בני הבית. לא הספקתי לקנות את דגי הסלמון לשבת, שלא לדבר על הבוטנים שמצופים ברוטב צילי שאנחנו מנשנשים לאחר הארוחה.

הייתי מודאגת כי הגשם לא הפסיק ולא נח לרגע, וכל הכביסה נשארה רטובה. כל הניסיונות שעשיתי כדי שתתייבש דמו למצב של החייאת גופה. החולצות החמות של הללי והמדים של רוי נשארו תלויים ברטיבותם, ולרגעים היה נדמה לי כי הם פשוט מזדהים עם מזג האוויר שבחוץ.

הייתי מודאגת ואפילו עצבנית שלא ישנתי כבר שבוע שלם. הרגשתי את הראש שלי כואב מרוב עייפות וחוסר מנוחה. רציתי רק להניח אותו על הכרית המפנקת, ולישון, לישון ועוד קצת לישון.

הדמעות שזלגו מעיני באותו הלילה הבהירו לי חד משמעית שלפעמים אני כפוית טובה. לפעמים אני לא יודעת להוקיר תודה. תודה פשוטה למי שנתן לי את כל אלה.

נשימותיה המתוקות מדבש של הללי הישנה על כתפי הסבירו לי שאולי, ורק אולי כל זה יכול חלילה להיגמר ביום אחד. כל הטוב הזה יכול להיפסק בפעם אחת, ובלי אזהרה מוקדמת.

השקט הזה של הלילה והידיעה שכולם ישנים הבהירו לי שעלי להיות אסירת תודה. אסירה של תודה במלוא מובן המילה. אסירה על העובדה שכולם חזרו הביתה לשלום. כולם ישנים על מיטה וכרית ואפילו מתכסים בשמיכה. כולם ישנים תחת קורת גג, ויש להם בית חם לחזור אליו בכל פעם מחדש.

עלי להודות בכל רגע ורגע על האיש הצדיק שישן לצידי, ושבורא עולם בחר לי אותו לשותף אמיתי למסע של חיים. שותף שחולק איתי רגעים קטנים וגדולים. שותף שיחד אנו זוכים למרות הקשיים להגדיל תורה וכמובן להאדירה. להכניס אורחים ולעיתים לזכות את הרבים.

הדמעות המשיכו לרדת בשקט בשקט, גורמות לי להבין שישנם רגעים של חסד שקיבלתי אותם כמובן מאליו. מובן עד כדי להכעיס. מובן עד כדי כאב.

שכחתי שזה בסדר אם חשבונות החשמל והגז ישולמו קצת באיחור, וזה בסדר אם יש למישהו בבית קצת חום. וזה עוד יותר בסדר לא להספיק לערוך קניות, העיקר שבין לבין אשים לב שבורא עולם נתן לי למי לדאוג ואת כל הסיבות שבעולם לחיות.

בכל יום מחדש אני מקבלת מתנה. בכל יום מחדש אני מקבלת את האפשרות לחיות את החיים היקרים האלה. והחיים הם כאן ועכשיו, הם קורים ממש ברגע זה, ולא מחר.

עלי להודות על שיש בבית לחם ומים, וטיפות של גשם שיורדות מן השמים. עלי להודות על ילדים מדהימים שלא נורא אם לפעמים הם גם חולים. עלי להודות על היכולת לרוץ ברגליים בריאות גם אם עכשיו זה כדי לקנות תרופות. על להודות על כביסה וכלים שמטבע הדברים... לעולם לא נגמרים.

עלי להודות על הפחד שנטעת בי, ועל ההארה המבורכת שהכל יכול להשתנות, הכל יכול להתהפך. עלי להודות על היכולת להביט והיכולת לחבק, היכולת לדעת והיכולת לתת.

ישבתי עם הללי שעה ארוכה על קצה המיטה ולא הפסקתי להודות ולהלל את בוראי. ביקשתי סליחה ומחילה על כל הפעמים שבהם אני מתפשרת ונופלת למקום נמוך של חוסר שביעות רצון, למקום נמוך של מרירות.

הנחתי את הללי במיטה, מתעקשת להביט בה עושה את דרכה בעולם של חלומות ומלאכים. "תשמור לי על הקיים, אבא", ביקשתי "אנא תשמור לי על כל הטוב הזה שאתה משפיע עלי ועל כל ילדיך בכל יום ויום".

הכנתי לעצמי קפה חזק עם מעט חלב. השלמתי עם העובדה שלא אצליח לשוב ולישון. יצאתי החוצה למרפסת, נושאת את עיני לשמיים הקודרים, "גם אם אומר לך תודה בכל נשימה ונשימה מחיי, והתודה הזו תימשך עד יומי האחרון, לא אספיק לפרוש בפניך את כל הטוב שבמעשיך ואת טוב השגחתך, לא אצליח להכיל במילותיי את כל הניסים ואת גודל נתינתך, לא אוכל להביע את עוצמתך ואת הדר תפארתך".