בס"ד
סוליקה / רונית שיינפלד
נקישת המפתחות על המנעול העירה אותי, שני סיבובים לצד ימין ואחד לשמאל, ודלת הפלדה הכבדה נפתחה לרווחה. כל ניסיונותיי לקום ולראות מי נכנס לחדר עלו בתוהו. בקושי רב הצלחתי להרים רגל אחת ולהניח אותה על הרצפה, בתקווה שהרגל השנייה תבוא בעקבותיה.
קרני השמש שנכנסו מהחלון הצר והמסורג שניצב מעל המיטה שלחו בי חמימות מסוימת, מלטפות את הלחי שיבשה זה מכבר מהדמעות המלוחות. הלטאה הזהובה שישנה לידי בתא המעצר החלה לפלס לעצמה דרך החוצה מבעד לחור הקטן שנבקע זה מכבר.
"קומי, יש לך מבקרים", נשמע קולו של הסוהר. "יש לכם בדיוק רבע שעה". דלת התא נטרקה אחריו בחוזקה. קיוויתי בכל ליבי שלא מדובר באמא שלי, באמא שמחה, לא אוכל לעמוד שוב מול עיניה המתייפחות.
לא אמצא את הכוח הנדרש לעמוד מול הכאב שלה, מול הבכי, מול הצער הגדול שהתגלגל לפתחה, שהתגלגל לפתחי. ידעתי שלא אהיה חזקה לעמוד ולהסביר לה שאני בוחרת אחרת, שאני בוחרת להישאר נאמנה ליהדותי.
עד לרגעים אלו ממש, לא הצלחתי להבין איך התהפך לי כל העולם כהרף עין, איך הילדות שלי נגמרה לה באכזריות, איך כל החלומות שלי נגנזו ונלקחו ממני בלי לשאול את דעתי, בלי לבדוק אם אני מסוגלת להכיל את כל זה.
"סוליקה", שמעתי קול מוכר קורא בשמי, "סוליקה", אמר הרב הזקן של העיר פאס והתיישב מולי. "ידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ויש בכוחך להציל הרבה יהודים?" עיניו הביטו בי בתחנונים, "תרחמי על עצמך ועל היהודים שחיים פה".
לא ידעתי באותו הרגע להחליט מה כואב לי יותר, הלב, הגוף או בעצם הנשמה שמסרבת לקבל את דברי הרב. "בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי ואת חיי כדי להציל את אחי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו בכדי להחיש ישועה למישהו. אמור נא לי כבוד הרב", נזהרתי בכבודו, "המותר ליהודי לרמוס את מצוות התורה, בכדי להביא תועלת למישהו?"
הרב נע בחוסר נוחות בכיסאו, מבקש לנחם אותי בכל דרך, "בתי היקרה, אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, על ידי כך באה ישועה גדולה לעם ישראל".
דמעה אחת שקופה ירדה במורד הלחי, פורצת את הדרך לכל הדמעות שבאות אחריה, "כבוד הרב", קולי רעד, "אומנם נכון הדבר שאסתר נישאה לאחשורוש. אולם, אסתר לא נדרשה לבגוד בעמה ובאלוקי ישראל. הרי במגילת אסתר נאמר במפורש: ´לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה´ ואילו אני נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן המלך דורש ממני להתאסלם. היה לא תהיה!".
אנחה של ייאוש מהולה ברחמים נפלטה מפיו של הרב היקר, "את נחושה בהחלטתך, סוליקה, בתי", הדאגה והכאב נשמעו בכל מילה שיצאה מפיו, "השם יברך אותך שתעשי את רצונו". ונחפז לצאת מהתא שלא אראה את דמעותיו.
"אפשר לבקש ממך משהו ?" הרב שכבר הגיע לדלת הסתובב לאיטו, פניו רטובים לגמרי, "אמא שלי. תאמר לאמא ולאבא, שאני מצטערת ומתחננת שיסלחו לי, שימצאו את הדרך למחול לי על שאיבדו את בתם, על שאיבדו אותי. תבקש בשמי שלא יבכו עלי, מבטיחה שאהיה בסדר".
קולי החל להיסדק, "תבטיח לי שתאמר להם שנולדתי כיהודייה ואמות כיהודייה". הצלחתי בקושי להסדיר את הנשימה. כל פני התעוותו מהבכי שיצא ממני ללא שליטה. "יהודיה הייתי, ויהודיה אשאר לעולם. לא המוות ואף לא העינויים ירתיעו אותי. מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותיי".
נזרקתי על המיטה, מודעת היטב לקולות הקהל המוסלמי הגועש שנמצא בחוץ, לאותו קהל שמבקש לראות אמונה בגרוש, מבקש לראות אמונה רצחנית וטיפשית מתקיימת לנגד עיניו. הלטתי את פני בשתי כפות ידי, "אני מוכנה", צעקתי לסוהר.
לאחר דקות ארוכות שנדמו לי כנצח, הגיע הסוהר בלוויית שתי נשים עטויות רעלה. החבלים שהיו מונחים ליד המיטה, נקשרו בחזקה על פרקי ידי. שערי הארוך שידע ימים טובים יותר, נקשר בברוטאליות לחוט עבה, בכדי שלא יזוז ממקומו.
נגררתי אחריהן, מדדה על שתי רגלי, מברכת על העובדה שעוד מעט ואהיה משוחררת מהכל, משוחררת מהחושך שקרע אותי ואת משפחתי לגזרים. סוס ערבי ועליו חייל במדים של צבא המלך המתינו לי בפתח היציאה מהבניין.
בזריזות מעוררת הערכה, נקשרו ידי לעגלה שהיתה חלק בלתי נפרד מהסוס. הנשים עשו בדיקות אחרונות לוודא שאני קשורה היטב, שלא יקרה מצב שבו יאלצו לקשור אותי שוב.
לו יכולתי, הייתי אוטמת את אזני מלשמוע את שאגות השמחה של ההמון, שבא לראותני מתבוססת בדמי. תמונות חיי חלפו במהירות לנגד עיניי, מעיר הולדתי טאנג'יר, מהעיר שבה גדלתי, שבה למדתי. תמונות של בית ונרות של שבת עמדו לנגדי, ראיתי את אמא אופה חלות ועוגה מתוקה, ואני סוליקה הקטנה יושבת ומחכה לה בפינת המטבח.
הסוס החל באיטיות לדהור לכיוון העיר שהמתה אדם, מגביר לאט לאט את מהירותו, בשרי החל להיחרך מהאדמה ומהאבנים שפצעו אותי וחתכו את עורי עד לבלי הכר. החצאית הכחולה שתמיד התגאיתי באורכה, החלה להיקרע.
החייל נתן פקודה לסוס להגביר עוד ועוד את מהירותו. פצעים גדולים נפערו בי וקרעו את בגדי יותר ויותר, "ח..ח..כה", הצלחתי בכוחות אחרונים להוציא מפי, "א..נא... ח...כה רגע, חכה בבקשה".
החייל בטוח היה שנכנעתי לכאבים העזים, שעכשיו בוודאי אסכים חלילה להמיר את דתי. "אני מבקשת להוציא את הסיכות שנמצאות בכיסי השמאלי", ביקשתי מתנשפת ומזיעה, "אנא שחרר את ידי רק לכמה רגעים".
החייל לא הבין את פשר בקשתי, וניגש להתיר את החבלים. התיישבתי מדממת כולי על הרצפה, אצבעותיי, שחתיכות של בשר נתלשו מהן, נשלחו להוציא את הסיכות שנשארו לי בחצאית מהימים שעזרתי לאמא במלאכת התפירה.
כבר לא הרגשתי כלום, הייתי עסוקה בלשמור על הדבר החשוב לי ביותר, הייתי עסוקה בלשמור על צניעותי. הייתי חייבת לכסות את גופי. "לקחתי את הסיכה הראשונה, נועצת אותה עם האגודל בחצאית הכחולה, פתחתי את פי לנשימה עמוקה, כזו שלוקחים לפני שצוללים עמוק עמוק בתוך המים, ונעצתי בתנופה מהירה לתוך הירך.
עיניו המשתאות של החייל, ליוו אותי גם בסיכות הבאות שננעצו ללא רחם, בשאריות הבשר שעוד נותרו לי. בדייקנות הצלחתי לחבר בין בשרי לשאריות הבד שהיו לגופי. לא היה לי זמן להרגיש. לא היה לי זמן להזדעזע מהכאבים. הושטתי לו את ידי, ומבלי להישיר אליו מבט, ביקשתי שיקשור אותי שוב לעגלה של הסוס.
הצהלה של הסוס בצאתו לדרך פילחה את האוויר. ראשי נחבט באדמה ללא הפסקה. ידעתי שעוד מעט כבר לא יכאב לי. עוד מעט זה ייגמר. ידעתי נחמה שבגדי נעוצים היטב היטב בבשרי ולא יתנו לאף בן אנוש לראותני, לראות את סוליקה, בחרפתי.
יכולתי בדקות האחרונות של חיי לראות את העלים בצמרות העצים מנגבים את דמעתם, מזדהים עם בחירתי. הציפורים שעפו מעלי הביטו בי וצפצפו בקולן המשגע את שירת הבריאה, את שירתו של הבורא יתברך. את שירתו של מלך מלכי המלכים. השמיים לפתע נראו לי קרובים מתמיד, משום מה הם קיבלו גוון אחר, מחמם, ומתוכם יצא לקראתי אור עליון, שנגע לי לאט לאט בתוך הלב.
.jpg)
.jpg)
