לבית 'עזרה למרפא' בבני ברק הגיע נדיב גדול, ולאחר פגישה נרגשת שהיתה לו עם הרב פירר, שהסתיימה בערך בחצות הלילה, הציע הנדיב 'הבה וניסע כעת לכותל המערבי'. הרב פירר העיר שהשעה מאוחרת, ואולי כדאי ליסוע בזמן יותר נוח. אך הנדיב אמר שעומד לטוס בחזרה לארצו בעוד כמה שעות, ואינו רוצה לעזוב את הארץ מבלי לבקר בכותל.
ובכן, השניים יצאו לדרך, והגיעו אל שריד בית מקדשנו בשעת לילה מאוחרת. והנה הם שומעים קולות בכי העולים מהרחבה. הם מתקרבים אל הקול, ורואים יהודי כבן 55 עומד ומשעין ראשו על האבנים, בוכה ובוכה ללא הפוגה. קולות הבכי זיעזעו את כל האנשים שהיו באותה שעה במקום.
כשהרב פירר שומע בכי, הוא אינו יכול לעבור לסדר היום, גם כשלידו נמצא אחד הנדיבים הגדולים. הוא פונה אל הנדיב, ואומר לו כדברים האלה: לא לחינם זימן אותנו הקב"ה לכאן, אלא כדי שנשמע את בכיו של יהודי זה, ונסייע בידיו. בוא ונעשה עסקה. אני אגש אליו, אציג את עצמי, ואם אשמע ממנו שהוא זקוק לסיוע ביעוץ רפואי - אסייע לו כמידת יכולתי. והיה, אם הוא ישיב לי שאין הוא זקוק לסיוע רפואי, אלא בעיה כלכלית מציקה לו, תיכנס אתה לתמונה, ותציג את עזרתך הכספית.
הרב פירר והנדיב הבטיחו זה לזה שהם ניגשים ל'עיסקה'...
ניגש הרב פירר אל האיש, מקיש קלות על שכמו, מציג את עצמו ושואל האם הוא זקוק לסיוע רפואי. 'לא, לא, ננער היהודי ממקומו. אין לי כל צורך בסיוע שכזה. הכל ברוך השם בסדר'.
'עכשיו הגיע תורך להיכנס לתמונה', אומר הרב פירר לנדיב, שאכן ניגש אל היהודי, ושאל האם הוא זקוק לתמיכה כספית.
התשובה גם הפעם היתה שלילית בהחלט. 'הקב"ה נתן לי כל מה שאני צריך, ואין אני זקוק למאומה', השיב.
אז למה הוא בוכה כל כך ומרעיד את כל האנשים שסביבו? - תמהו הרב פירר והנדיב, והחליטו לגשת שוב אל האיש ולברר את העניין.
'אומַר לכם במשפט אחד מדוע אני בוכה. היום בלילה חיתנתי את בני-יקירי, האחרון מ-12 הילדים שהקב"ה נתן לי, ולאחר שמחת החתונה, החלטתי לבוא לכאן להודות לו, לבורא-עולם, על החסדים הגדולים שעשה איתי במשך כל כך הרבה שנים, עד שזכיתי להכניס לחופה את ילדי האחרון'.
האיש תיאר את ההרגשה שקיננה בליבו, שכשם שהִתְּמיד לבוא במשך השנים אל הכותל ולהתחנן לפני השי"ת שיזכהו להשיא את ילדיו, כך עתה, לאחר שכל תפילותיו התקבלו באהבה לפני אדון-כל, ובס"ד זכה להשיא את אחרון-ילדיו, לא יתכן שלא לבוא במיוחד אל הכותל, ולהודות על כך! רק כשצריכים לישועה, באים לכותל, ואחר כך שוכחים?!...
היהודי המיוחד ההוא סיים את דבריו באומרו: 'וכי בבואי להודות ולהלל על חסדים כה גדולים, אפשר שלא לפרוץ בבכי'?! - - -
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: