סיפר הגאון הצדיק רבי נפתלי חיים אדלר זצ"ל: כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ריכזו את היהודים בגטאות לקראת שילוחם לאושוויץ. גילו שהוא יליד ארץ ישראל ונושא דרכון בריטי, ואסרוהו בכלא כנתין ארץ אויב. הוא עדיין לא ידע את המשמעות האמתית של הגטו, ולכן ניסה בכל כוחותיו להשתדל לשכנעם להביאו עם כל היהודים אל הגטו, בטענה שאף הגטו כמו בית כלא ענק. אך ללא הועיל, כלא זה כלא.
ניסה להפעיל שתדלנות, שלפחות יִשָּלַח לבית הכלא המרכזי לנתיני מדינות אויב, שהיה תחת פיקוח בינלאומי וזכה לתנאים משופרים, ולשווא. הוא נותר בכלא עד לשחרור. או אז התברר לו מה עלה בגורלם של יושבי הגטו: מאלפי יהודי עירו - ניצלו ארבעה עשר בלבד. ולא די בכך, בגיחת מטוסי בעלות הברית הופצץ בטעות בית הכלא לאסירים ביטחוניים, וכולם נקברו חיים. "כמה דמעות שפכתי לחילוצי מהכלא", סיפר הרב, "וכמה הודיתי כשתפילתי לא נענתה!"... (מעיין המועד פורים שיג).
רבים מאתנו מכירים סיפורים שונים ומגוונים על תפילות שלא נענו, והנה לאחר זמן נודע עד כמה היה זה לטובה, וכמה רע היה יכול להיות אילו הייתה הבקשה מתמלאת. לא תמיד אנו רואים בעין את הסוף הטוב, אבל בטוחים אנו בקב"ה שתמיד בוחר עבורנו את הטוב ביותר כמו ילד שמבקש משהו שכרגע לא טוב עבורו. אומר המבי"ט: "...כי לא הייתה תכלית התפילה כדי שייענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל אלא לאל יתברך, ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא יתברך. עצם התפילה היא דבר עצום ונשגב ושבה אלף מכל מה שרק נבקש. ולכן, גם אם לא השגתי את מבוקשי, הרי שהרווחתי – תפילה. ובכן, "אין תפילה חוזרת ריקם"! אך לקב"ה – לאבינו האוהב בשמים - יש הרבה חשבונות מתי וכיצד להיענות לבקשתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: