כל פעם שעוד יד נוספת התרוממה הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, איך הלב שלי מאט את קצב זרימת הדם לעורקים הראשיים. כל פעם שעוד יד התרוממה וסימנה לי לעצור סמר בשרי מפחד שאולי אני טועה. שאולי יש אפשרות שכולם צודקים בזה שהם מראים לי את תמרור האין כניסה לעולם החדש שנגלה אלי, תמרור חדש שקוראים לו "לא כדאי לך".
אני שהייתי שם, יודעת לומר שיותר מידי הרמות ידיים ראיתי במרוצת השנים. יותר מידי הרמות של גבה שצעקו לי באוזן "תפסיקי, זה לא בשבילך". יותר מידי קולות לחשו לי שלא רצוי להיות בצד של המשתגעים. להיות בצד של הלא שפויים. כן אלה, עם המטפחת על הראש.
לך תסביר להם שיום אחד זה פשוט קורה. יום אחד זה פשוט מונח לידך, ואתה מבין שזה זה. יום אחד אתה מבין שהגעת לנקודה תמימה ונקיה כל כך של נשיקה בין לב ונשמה, לנקודה של התעלות שבה אתה מרגיש שזאת הדרך. משהו פנימי ביותר אומר לך שזה המקום שלך. זה הבית.
משהו פנימי מביא אותך לתחושה שאפשר להניח עתה את מקל הנדודים משיטוט בארץ הריקנות הבלתי נגמרת. משיטוט בחוסר ודאות אחד גדול. אפשר להירגע סוף סוף ולהקשיב לקול הבריאה, אפשר עכשיו להסדיר את הנשימה, ואולי גם לשיר...
כלום לא יצליח להשכיח ממני את הביכורים הראשונים של הרגשת המתיקות שמעל העולם הזה, את ההרגשה שגיליתי שיש לי אבא, והוא לגמרי שלי, והוא גם נמצא כאן ומשגיח עלי. כשזה התעורר, כשזה דפק לי על הדלת ידעתי שאני רוצה יותר מהחיים האלה. והרבה יותר.
זאת בעצם התובנה החדה שיורדת לאט לאט ומחלחלת פנימה ובה לא היה מקום מגורים לשקר, זה צעק בתוכי מבפנים, זה כרסם בי כמו תולעת חרוצה שלא התרשמה במיוחד מחיים של חומר והבל. זה כרסם בי חזק כל כך עד שזה יצא החוצה. מתפרץ כמו הר געש שעומד לכלות כל חלקה טובה בגופי.
הייתי חייבת לעשות משהו עם האלוקות הזאת שהשתכנה בחיי. הייתי חייבת להמשיך קדימה בלי להביט לאחור. להמשיך לטפס במעלה ההר שלא נגמר אף פעם. להמשיך גם במחיר של כאבי רגליים ושרירים תפוסים. להמשיך גם במחיר של ידיים פצועות וחתכים שמשאירים צלקות בפנים.
אני, שצעדתי שם בתחילת הדרך, ידעתי בדידות, או יותר נכון בידוד, לדאבוני, התפכחתי בבת אחת משיכרון של אמונה שהיתה נטועה בי בבני אדם. משכרון של אמונה שאולי זה נכון שיאהבו אותי כמו שאני. יאהבו אותי, את רונית שחוזרת בתשובה. רונית שרק מבקשת לחיות כיהודיה.
הרצון הזה של חיים אחרים בעצם הפגיש אותי עם ים שלא היו בו רחמים. ים שלא זרמו בו מים של התחשבות כלשהי, השם שלו זה הים של הרמות הידיים. זה חרך לי את הבשר שרק השם ידע עד כמה. חרך אותו והותיר בו מליחות של דמעות. ואם אתה לא מספיק חזק, ולא יודע לקום אחרי כל עלבון, רוב הסיכויים שלא תשרוד את הביקורת של אלו שוויתרו מראש.
ככל שעברו הימים ונקפו השנים, הבנתי שזה סוג של הארה. הארה מלמעלה אל האני העצמי. הארה שנועדה להצמיח אותי גבוה ולתת לי כוחות. הבנתי שהכל מתחיל ונגמר רק בי.
בנקודת זמן מסויימת נוכחתי לדעת שצפיתי מהצד בהקרנה של סרט עצוב, סרט שבו השחקן הראשי חייב להיות גיבור ולשחרר את בת המלך, לשחרר את הנשמה הזאת מהשבי. השבי של עצמה.
לשחרר את בת המלך מהגלות הארוכה שהיא נמצאת בה. גלות שבה היא מייחסת חשיבות לבורות ולדעות קדומות של החברה. לשחרר אותה מכבלים של נורמות טפשיות ומצורך להרשים את הבריות או לרצות את המשפחה, רק כי ככה נהוג. לשחרר אותה בעצם מהזרימה המעייפת כל כך עם הזרם.
הנשמה הזאת בערה בי כמו כוס קפה רותח ומהביל באמצע החורף. הנשמה הזאת ביקשה לצאת להפסקה קלה בכדי שאבדוק האם היא עדיין חיה, אם היא לא שכחה לנשום ואולי ברגעים מסויימים היא גם בועטת....
הנשמה הזאת לא הפסיקה לבכות את מר גורלה ואת האכזריות הזאת של שוביה שלא נתנו לה להשמיע את קולה. להשמיע את מה שיש לה לומר. הנשמה הזאת התחננה שאולי רק פעם אחת ישאלו אותה למה בעצם הגעת לכאן.
ביום שהבנתי שאוכל לשנות את הסרט של חיי או יותר נכון את סופו, התפנה בתוכי מקום. התפנה בתוכי מקום להרבה כוח. ידעתי שבורא עולם עשני חזקה. שיש עוד סיכוי שאפשר עוד לשנות, אני אתגבר על הכל. אשנס מתניים ואעפיל לפסגת ההר, גבוה ככל שיהיה.
אין לי כוונה להיכנע באמצע, ויתרתי והתפשרתי מספיק. יקח כמה זמן שיקח, יעליבו אותי כמה שירצו, יבזו אותי ככל שיחפצו, אני כבר יצאתי לדרך. זה בכוחי וזה קשור לידיים, אבל הפעם אלו הידיים שלי.
אהיה גיבורה כארי ועזה כנמר לעשות את רצונו של אבי. לעשות לו מעט נחת רוח. אהיה גיבורה יחד עם כל אלו שנושאים את לפיד האמונה בשארית כוחותיהם. גבורה של אלו שלמרות הכל מוצאים את הדרך לחיות עם הספקנות, לחיות עם הקנטרנות שסביבם, גבורה של אלו שביצעו בחירה בחיים שלהם והחליטו לחזור בתשובה.
אני אמשיך ללכת צעד אחרי צעד, עד יומי האחרון, עד היום שבו אחזיר את נשמתי ליוצרי, אמשיך ללכת למקום שבו השורשים שלי נטועים עמוק עמוק בתוך האדמה, שורשים של אבות ואמהות שסימנו לי בתבונתם איך להגיע אל היעד. אמשיך ללכת עד טיפת הדם האחרונה אל הר השם שיש בו את כל האור, גם אם בחוץ יש ידיים שממשיכות לומר לי לעצור...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: