שלושה ידידים הגיעו לניו-יורק הסואנת, בחפשם מקום מגורים ליד מקום עבודתם. בלית ברירה שכרו דירה קטנה בקומה הששים בבנין מגורים גדול. נחמה מועטת היתה מעלית שדאגה להעלותם בכל ערב בשובם מעבודתם לקומה הששים. היה זה ליל ששי לאחר שבוע עמוס ומייגע, חזרו החברים בשעת ערב מאוחרת לביתם. גופם זקוק למעט מנוחה לחלץ את עצמותיהם העייפות. והנה אך קרבו אל המעלית חשכו עינים - פתק קטן הכריז: "המעלית מושבתת עקב תקלה טכנית". הם הביטו האחד בפני רעהו והחוורון דיבר יותר ממילים, לעלות ברגל ששים קומות אין זה דבר פשוט כלל וכלל! ישבו השלושה וטכסו עצה. אט אט התגבשה החלטה - בעשרים קומות הראשונות יספר אחד מהם בדיחות וסיפורים משעשעים, שיסיחו את דעתם מהמאמץ הגופני הקשה של העליה. בעשרים הקומות הבאות ישורר אחד מהם שירים ופיוטים הנעימים לאוזן. ובעשרים הקומות האחרונות יספר השלישי דברים עצובים שקרו בעולם, וכך מתוך היגון ישכח הקושי של העליה.
ואכן כך היה, בעשרים קומות הראשונות צחקו וצחקו עד שלא הרגישו בקושי העליה. בעשרים הקומות הבאות נהנו מפיוטיו של חברם נעים זמירות ישראל. בעשרים קומות האחרונות נאנחו האנשים אנחות שוברות לב ודמעות היו בעיניהם, מהסיפורים העצובים ששמעו. והנה בהגיעם לקראת הסוף ממש, כמה קומות לפני הקומה הששים, הזדקף לפתע בעל הסיפורים העצובים ואמר: אין לי יותר סיפורים עצובים. לחצו עליו חבריו שינסה בכל זאת להזכר באיזה סיפור עצוב. חשב הלה ולבסוף אמר: אכן מצאתי דבר יותר עצוב מכל הסיפורים שאמרתי עד כה. מהו? שאלו חבריו בדריכות. "שכחתי את מפתחות הדירה למטה, ועלינו לרדת ולעלות שוב", השיב הלה...
והנמשל הוא: חיי האדם משולים לאותן קומות. בעשרים קומות הראשונות - דהיינו בעשרים שנים הראשונות של חיי האדם, צוחק הוא ומחייך. בעשרים שנים הבאות שר האדם שירים, משום שבאותן שנים נולדים לו ילדים ושאר שמחות. והעשרים קומות האחרונות, משולות לימי חייו האחרונים של האדם שיש בהם כמה מחלות וכל מיני עניני צער. אך אוי לו לאדם שכשיגמור את סיפור חייו בלא תיקון מעשיו ויגיע לבי"ד של מעלה, יאמרו לו: חביבי, שכחת את המפתחות למטה, עליך לחזור שוב לרדת למטה ולהתחיל הכל מהתחלה! (סידור איש מצליח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: