סבלנות בני...סבלנות

בס"ד


אל תעזבי אותי...אמא
_________________

יבבות חנוקות פילחו את האוויר, מסרבות לגווע. יבבות של נער סתור שיער עלו ונשמעו למורת רוחם של הבחורים שרכבו לצידו. ידיו היו קשורות זו לזו בחוזקה. ידיים רכות, עדינות, ידיים שלא ידעו עבודה קשה מהי. ידיים שעורם הרך העיד על חיים נוחים, חיים שרחוקים כמזרח ממערב מהחיים של שכניו למסע.

הבחור שישב על הגמל הפליא בו את מכותיו, מביע את תסכולו על בכיו שהפריע לו לתפוס תנומה. כל ניסיונותיו להרגיע את היבבות עלו בתוהו. הנער, ראשו בין ידיו, כתפיו מדממות מהצלפות השוט שמוטות, מושפלות, ממאן להירגע.

ארחת הגמלים עשתה את דרכה דרומה, מתקדמת בדממה לעבר ההרים הרחוקים. הנוף שהצטייר מולם היה צהוב מלהט השמש. שמש של צהריים שצרבה את האדמה ללא רחמים. הדרך נדמתה כנצח, ומי יודע כמה ימים יעברו עד שיגיעו למחוז חפצם, עד שיפרקו את המטען הרב שהביאו עמם מארץ רחוקה.

שיירה של גמלים בוגרים, עייפים מהחום הכבד, כשעל כל גמל יושב בחור חסון, כהה עור, שמבט חטוף בעורם המחוספס מעיד על עבודה קשה ועל חיים של נדודים. ארחת גמלים עם כובדה של סחורה עמוסת בשמים, שמקווים שהמזל יאיר להם פנים גם הפעם ויראו שכר נאה בעבורה...

העננים מעל החלו בהדרגה להתקדר, מרגישים הזדהות אירונית עם הדמעות, עם זעקות השבר, עם התמונה הבלתי נתפסת של מכירת נער לעבד. מרגישות הזדהות מצמררת על מכירת נער יפה תואר לעבדות. מכירת בנו של יעקב, בכיר האבות. מכירתו של יוסף.

טיפות של גשם קיצי שטפו את הנוף, מבכות את הרס הנשמה. נשמה של נער. נער שלפני פחות משעה עוד היה לו בית לחזור אליו, היתה לו כתובת, היה לו אבא, היו לו אחים, היתה לו בעצם משפחה.

עוד לפני פחות משעה היתה לו ארוחה חמה, היה לו בטחון שיש מי שמצפה לשובו, שיש מי שאוהב אותו. יש מי שמלמד אותו לימודים מיוחדים, לימודים של תורה, של חכמה אינסופית, לימודים ישירות מפיו של אביו הקדוש.

שום דבר בבוקר הזה לא העיד על כך שהכל הולך להשתנות עבורו. כל פשעו היה בקיום מצוות אביו, שהורה לו לחפש את אחיו. נפלא ממנו להבין איך קרה שבאחת התהפך עליו גורלו, באחת הוא מצא את עצמו נמכר לעבדות עולם, ועוד על ידי אחיו, על ידי מי שהיו אמורים לשמור עליו.

הכותונת שהוא כל כך אהב, שהיתה עדות חיה ונושמת לקשר המיוחד שלו עם אביו, נלקחה ממנו, ומי יודע אם אי פעם יזכה לשוב וללובשה. הכותונת, שאביו הכין במיוחד בשבילו, נקרעה ממנו באכזריות, לא מותירה לו מקום לשאלות.

כל השרירים כאבו לו מהמכות שניחתו עליו. כל ניסיונותיו לעצור את הדימום שיצא ממנו עלו בתוהו. הוא לא זכר מתי כאב לו כל כך, מתי לא היתה לו יכולת לזוז, מתי האיברים שלו היו נוקשים כל כך.

אבל יותר מכל כאב לו הלב, נצרב לו הלב הרך בשנים על הבגידה של אחיו, על הבגידה של קשר דם. על הקלות הבלתי נסבלת שבה הם ויתרו עליו, ויתרו על מקומו במשפחה. על הקלות שבה הם החליטו להרחיקו ולסלק כל זכר ממנו לתמיד.

מבעד למסך הדמעות שעטף את פניו הצליח להבחין במיקום המדויק שלהם, הצליח להבחין מרחוק שהם מתקרבים לאפרתה, הלא היא בית לחם. למקום שבו הנשמה שלו נשארה, למקום שבו אמו, האמא היקרה שלו, אמא רחל קבורה.

זעקה נשמעה בחלל האוויר. זעקה צרודה, חנוקה. יוסף החל לבעוט ברגליו, מבקש לסמן להם לעצור, מבקש להסביר להם שאולי זו ההזדמנות האחרונה שלו להתפלל על הקבר שחשוב לו כל כך. להתפלל אצל אמא.

יוסף לא ויתר, ובעצמו לא הבין מהיכן קיבל את הכוחות לעמוד על שתי הרגליים ולזעוק שיעצרו מעט את המסע, מסמן להם בידיו האזוקות לכיוון מתחם הקבר, צועק להם בקול רם שיעצרו. מתייפח במלוא גרון: אנא מכם, תעצרו. אני רוצה את אמא.

נהג השיירה לא הבין על מה המהומה, ומצא לנכון לנצל את חוסר הסדר להפסקה. אחרי הכל ממתינה לו רכיבה ארוכה, מפרכת. "זה הקבר של אמא שלי, א... א...ני רוצה להתפלל כאן כמה דקות", ביקש בתחנונים.

"יש לך 10 דקות בדיוק. כדאי לך מאוד לנצל את אותן", השומר האישי שלו הסיר את האזיקים בלחיצה מהירה, מדויקת. יוסף לא חשב פעמיים ורץ לכיוון מבנה השיש, לנוכח עיניהם המשתאות של הבחורים האחרים.

ברגליים רועדות עמד מול האבן. לרגע נדמה לו כאילו הוא חלק מחלום בלהות, חלום רע, והנה תיכף ומיד הוא יתעורר בביתו שלו. בבית החם והנעים. גוש גדול הפריע למעבר הנשימה שלו, מאיים לפרוץ החוצה, מאיים להציף את העולם כולו.

זעקה מרה פילחה את האוויר כמו סכין חדה. זעקה שאוספת בתוכה אימה עצורה, אומללה: "אמאאא", קולו נשמע כשל ילד קטן. "אמאאא", החל להתייפח.  "אמא, תעני לי בבקשה, אני מתחנן", קולות השבר שבקעו מגרונו זעזעו את המדבר.

"תביטי עלי אמא, תביטי עלי. אני מבקש, תביטי על בנך, על יוסף. ראי מה עוללו לי, אמא". כתפיו רעדו בחוזקה, מטלטלות את כל גופו, "אני יוסף", צרח במלוא העוצמה. "האחים שלי מכרו אותי. אמא, מכרו אותי לעבד, אחרי כל מה שהשקעת בי. אחרי הכל, יוותר ממני רק עבד.

"את יודעת אמא שעדיין לא התאוששתי מהפרידה שנכפתה עלינו כשילדת את אחי הקטן. כל לילה אני משחזר את דמותך, בוכה על שלא אזכה לראותך מחייכת אלי, לא אזכה לשמוע את קולך, לטעום את האוכל שאהבתי. לו ידעת כמה שאני מתגעגע.

"לא יכול להיות שאינך שומעת אותי", דפק באגרופו על הקבר. תקומי אמא, תתעוררי, בבקשה", גרונו נשנק. "תזעזעי את השמים, תצרחי עבורי תחת כסא הכבוד. תעירי את סבא יצחק, ואת סבא אברהם שיצילו אותי. אני מתחנן אמא, אל תתני להם להרע לי. אני כך כך מפחד".

מכה חדה בכתפו הבהירה לו שדקות החסד עברו, והגיע הזמן לצאת לדרך, להמשיך במסע אל ארץ מצרים. שפתיו הרטובות מדמעות נושקות לאבן הקרה. "אל תעזבי אותי אמא, אל תשאירי אותי לבד".

במבט מושפל החל לעשות את דרכו לעבר היציאה, משתדל שלא להביט לאחור, לא רוצה לזכור את תמונת הקבר, התמונה שתחתוך לו את הנשמה לשתיים, תחתוך אותה לחתיכות. "בני", נשמע קול מוכר. "בני", יוסף ניסה להבין אם הוא שומע נכון או שאולי נשתבשה עליו דעתו. "בני, שמע את קולה של אמו, סבלנות היא מידה טובה ללכת בה. לך עמם בן שלי, והשם יהיה עמך".

הוא רצה לחפש אותה, לרוץ אחריה, אך רק קולה הרך נשמע באוויר, נשמע לאוזניו, לאוזניו בלבד. הוא ידע כעת שאמו שמעה אותו. הוא ידע שהיא שמעה כל מילה ומילה. היא אספה לתוכה כל דמעה ודמעה, ואם היה ביכולתה היא היתה לוקחת לעצמה את כל הצער כולו.

רגליו הכבדות נעו בחוסר רצון בולט, מסרבות להיפרד פעם נוספת. הוא ניגש בלא אומר לשיירה שכבר חיכתה לו בקוצר רוח, הפעם בדממה. השיירה יצאה לדרכה, לא לפני שהם וידאו כי ידיו קשורות היטב זו לזו. עיניו של יוסף נדדו לכיוון האופק, מבולבלות. עיניו נדדו יחד עם מחשבותיו ודמעותיו, מחשבות שמנסות להבין מה התכוונה אמו בהשתמשה במילה סבלנות...