בס"ד
"יוצאת עכשיו מהבית", סימסתי לאורנה. "היי אמא, מתי את חוזרת?", שאל אותי רוי. "לא ממש מאוחר", הבטחתי לו וטרקתי אחרי את הדלת.
עד לרגע זה לא הבנתי למה הסכמתי לצאת מהבית. כל התירוצים שבעולם לא השביעו את רצונה. כמה פעמים השתמשתי ב"אני לא מרגישה טוב", וכשזה לא הספיק הסברתי שהיום ממש "אני צריכה להשקות את העציצים". אבל כלום לא עזר, אורנה היתה בשלה.
"ממה את חוששת, הרי את יודעת כבר שאי אפשר להפיל אותך, לא?" הקניטה אותי. "מזה אני בדיוק חוששת" גחכתי ביני לבין עצמי. "זה כבר לא העולם שלי".
הסוזוקי שלי גמעה את הדרך בקלות רבה, מודעת היטב לדרך שעד לא מזמן נסעה בה לפחות 3 פעמים בשבוע. בכניסה לנמל עוד חככתי בדעתי לעשות סיבוב פרסה ולחזור הביתה. צלצול הטלפון קטע אותי "לא תאמיני, יש כאן חניה", קראה בהתרגשות. "תמשיכי עד הסוף וימינה".
אחרי חיבוקים ונישוקים של מלא זמן, נכנסנו לבר הקבוע שלנו, או ליתר דיוק שהיה קבוע. לפחות עבורי.
כסאות העץ והתאורה החשוכה שהיו לי כבית נדמו לי עתה כמשהו זר ומרוחק. המוזיקה הרועשת שרקדתי לצליליה הבהירה לי שהאוזניים שלי הפכו להיות מעודנות יותר, וכעת אינן מוכנות לשמוע כל דבר.
"הפוך בשבילי", ביקשתי, וראיתי את הברמן מרים גבה. "שלא תנהגי לבד עד הבית", חייך. "זה משכר", הוסיף, מרוצה מעצמו. "רונה, תשתחררי קצת, תשתי משהו", ביקשה אורנה, "אין איסור על זה בתורה", פתחה עלי עיני עגל גדולות. "בואי נרים כוסית".
הרגשתי קצת מסוחררת. ריח העשן במקום עשה לי לא טוב. הבטתי סביבי, היה נדמה לי שאני נמצאת באמצע סצינה מסרט דוקומנטרי של אישה אחרת. אני, שמרבית חיי הבוגרים ביליתי לילות בברים של תל אביב, מודעת לכל אחד שנפתח ולכל ישן שנסגר, מרגישה בפעם הראשונה לא שייכת.
נשכתי את השפתיים "אל תכעסי, אורנוש", כחכחתי בגרוני "אני הולכת". אורנה הביטה בי בהשתאות "את לא שמה לב שאת יורדת מהפסים?" תפסה לי בחולצה. "את הופכת להיות מישהו אחר, שלא נעים איתו". הוסיפה.
הוצאתי את המפתחות מהכיס של המעיל וחשבתי מה להשיב לה. "תני לי לומר לך משהו", ולקחתי נשימה. "כל חיי החליטו עבורי מה לעשות, כל חיי הייתי נתונה ללחצים של משפחה, של חברים, של בני זוג, של אופנה משתנה ומה לא. עשיתי הכל כדי להיות בענינים, כדי לרצות אחרים", הרמתי את הקול, "כל החיים שלי עשיתי הכל חוץ מדבר אחד" הישרתי אליה מבט. "ואת יודעת מה זה הדבר הזה?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה. "לא הייתי רונית".
"לא רוצה להיות חלק מההצגה המזוייפת הזאת", המשכתי, "לא רוצה להיות אופנתית ובליינית, לא רוצה שמישהו ישים לי מסך על העיניים וישכנע אותי שמה שאני רואה זה הכי טוב בשבילי". ניסיתי להסביר לה, "הפרשנות שלי למה אמיתי ומה לא השתנתה".
שלחתי יד לתיק והנחתי את הכסף על הבר. "לא עשיתי את כל הדרך הזאת כדי שדרינק אחד יתן לי תחושה שאני משוחררת. אני משתחררת יפה גם עם כוס שוקו חם". והפעם חייכתי. "הרב שלי אומר שהתורה עושה אותך בן חורין, מעל לכל הגדרה אחרת", אמרתי בשמחה "את צריכה להבין שלחזור בתשובה זה להפסיק לברוח מעצמך", לחשתי, "ולזה צריך הרבה אומץ". נשקתי לה על הלחי. "בקרוב אצלך".
ידעתי שאם אלחץ מספיק חזק על הדוושה אולי אצליח לשמוע חלק מהשיעור של הרב זמיר כהן. לחצתי על הגז ושמעתי ברדיו את הסיכומים הקשים של אסון הכרמל. נזכרתי בדבריו של האר"י הקדוש, שאמר שכל מה שקורה לנו בחיים, גם אם נדמה שזה לא נוגע לנו, בא ללמד אותנו לקח חשוב על עצמנו.
כל מה שנאמר ונכתב על אותו אסון תומצת ברובו למשפט אחד, איך הכל התחיל. איך לא שמנו לב, מי הדליק את האש הארורה הזו?
הבנתי שהכל מתחיל אצלי פנימה, ממשהו אחד קטן, ממש קטנטן, שבשלב מסויים מאבד שליטה. אם לא תכין לעצמך אמצעי מיגון, מטפי אש תקניים, האש תצא מכלל שליטה ותכלה כל חלקה טובה.
זה מובן לי היום בפשטות. אסור לתת פתח. אפילו לא סדק צר. לא להכניס את עצמי לאזור הסכנה, אסור להקל ראש ולצאת מנקודת הנחה שאני חזקה. כי אני לא, הרי מעפר לוקחתי. מראש אני לא צריכה להכניס את עצמי לאזור הסכנה. לזכור תמיד לעצור בזמן, לא לתת לאש להתלקח...
חזרתי הביתה מאושרת. שמחתי לדעת שכל המעידות שלי לא היו לשווא, הם הביאו אותי למקום טוב. דוד המלך הגדיר זאת נכון כשאמר "לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני (תהילים קי"ט)". שלא תבינו לא נכון, איני מפנה עורף לעבר שלי, הוא חלק ממני ובתוך החושך הזה מצאתי אור גדול. בתוך האין הגדול מצאתי את האני. סוף סוף אותי.
התעטפתי בשמיכה גדולה גדולה עם שוקו חם ומתוק. הספקתי לראות את סוף ההרצאה של הרב זמיר כהן. חדרה לתוכי ההכרה שניצלתי הערב מחומה של האש שלעיתים מחממת, אך ברוב הזמן היא שורפת. לראשונה בחיי ידעתי שבחרתי. ובחרתי נכון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מאת:
תגובה: