להעריך נכון את החיים

בס"ד


מספר ר' משה שטרן, תושב בית רימון שבצפון:

נולדתי בארץ, ולקראת החתונה שלי עם ציפורה - צאצאית שישה דורות לרבנית מנוחה רחל - נסעתי לארצות הברית, כיוון שבאותה עת ההורים שלי התגוררו בארצות הברית בשליחות המדינה .בשנת תשל"ח עברתי להתגורר בפורט לודרדייל שבפלורידה.

בשנת תשכ"ט כיהנתי כמנהל בית ספר יהודי-דתי בעיר פליינפילד שבמדינת ניו-ג'רזי. למדו שם כ-350 ילדים יהודים, ונהנתי מאוד מתפקידי. לא עבדתי בסגנון של "המנהל בתוך משרדו", אלא העדפתי לפגוש את הילדים במסדרונות, בכיתות, בחדר אוכל, ולשוחח אתם ארוכות, וכך רכשתי את אמונם. למדתי .להכיר אותם היטב, ונוצרו בינינו יחסים טובים, הרבה מעבר ליחסים הרגילים של מנהל ותלמיד.

עשיתי אתם הרבה פעולות. אחת הפעולות החשובות הייתה אירוח תלמידים בשבתות אצלי בבית. לקראת כל שבת בחרתי בתלמידים אחדים להתארח אצלי בבית, והיינו מארגנים שולחן שבת עם ניגוני חב"ד, סיפורי צדיקים, אמירת פסוקים. ולהזמנות שבתיות אלו היה ביקוש גדול בקרב התלמידים: מי יזכה להתארח .אצל המנהל בשבת הקרובה. לא רק הם, אלא גם אני נהניתי מאוד מההווי המיוחד הזה.

כפי שאמרתי, הכרתי את הילדים היטב. יום אחד ציינתי לעצמי שעלי לטלפן להוריה של ילדה קטנה בשם . לורי. בכל פעם שראיתי אותה בבית הספר היה נדמה לי ששערותיה הבלונדיניות נושרות בקצב מדאיג כשאמרתי זאת להוריה - הופתעו. הם כלל לא שמו לב לתופעה זאת, אך הבטיחו לי לקחת אותה לרופא ולבדוק את העניין.

לא עברו כמה ימים ושני בני הזוג הופיעו במשרדי בבית הספר כשהם מבוהלים ונרגשים. התברר שלאחר בדיקות מקיפות, בישר להם הרופא את הבשורה המזעזעת: לורי סובלת מסרטן בדם, ל"ע. כעת זה הגיע לשלב מתקדם. כאבתי את כאבם. לורי הגיעה לבית הספר עם מטפחת לראשה הקטן, שכן כל שערותיה נשרו. אך לאחר כמה ימים, היא הפסיקה לבוא לגמרי. במשך זמן רב טופלה בבתי רפואה שונים, ופעם אחרי פעם שמעו ההורים מהסכנים את הטיעון של הרופאים: אילו הייתם באים זמן, יכולנו לטפל בה ביתר יעילות. אבל כעת מאוחר מדי...

ההורים התחננו באוזני הרופאים לבצע בלורי השתלת מח עצם, אך אלה טענו שאין סיכוי כל במצבה והניתוח .לא יצליח. בצר להם חזרו למשרדי ובכו מולי. האב כבש את בניו בתוך ידיו, ודמעות רבות זלגו מעיניו. "אני הולכת לקבור את לורי!" - יבבה האם בהיסטריה, "לקבור אותה! ראביי שטרן, הרופאים לא נותנים סיכוי לבתנו הקטנה לחיות! מה אתה מציע לנו לעשות?"

הבטתי בהם ברחמים. היה לי רעיון, אבל לא ידעתי איך הם יקבלו את זה. הרי הם לא דתיים, והעובדה שלורי נמצאת בבית ספרנו - הייתה תודות לידיעה שלהם כי החינוך הדתי הוא הטוב ביותר, ולאו דווקא בגלל האידיאלים שהענקנו לילדים...

"יש לי הצעה בשבילכם", דיברתי בשקט. "הצעה שלא חשבתם עליה עד עכשיו, ואני מקווה שתשקלו אותה ברצינות".

הם הרימו את עיניהם בהשתאות. האב שאל: "לא חשבנו? הרי פנינו לכולם, ממש לכולם, רופאים, הומיאופתים, ומי לא!"

הנחתי את ידי על כתפו של האב המיוסר: "אני מתכוון למשהו אחר, מר לורנשטיין". הם המשיכו להביט בי בהפתעה, ואז אמרתי את אשר בלבי: "כדאי לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש".

הם הסתכלו עלי כעל מטורף. "ברכה מראביי? שהוא ירפא את לורי? יצאת מדעתך?"

הרגשתי שאני מתמלא בצער, בתסכול, ובשמץ של כעס גם כן. התווכחתי אתם במטרה להסביר להם שברכה של צדיק בהחלט יכולה להועיל היכן שהרפואה נכשלה, אך הם עומדים בשלהם: מה תעזור הברכה?

בעגמת נפש הרבה שהייתה לי, הרמתי את קולי עליהם. "אתם באים למשרד שלי, ואומרים לי 'אנחנו הולכים לקבור את לורי!' וכעת שיש לכם פתח של תקווה, אתם מסרבים לקבל אותו לידכם? מה קורה לכם?"

הם השתתקו רגע. בו-ברגע הצטערתי שהרמתי את קולי. הבחנתי בבושה בעיניהם, ודיברתי אליהם ביתר רכות: "הרבי אוהב את כל אחד, ומשתדל בעבור כל בן ובת מעם ישראל. הוא איש קדוש. תנו לו להתפלל בעבור לורי".

לאחר התייעצות קצרה ביניהם, הסכימו לבקש ברכה מהרבי בעבור לורי.

זה היה המכשול הראשון שעברתי...

כעת התקשרתי לרב חודקוב, וסיפרתי לו בקצרה על הבעיה. לאחר זמן קצר ביותר, כשההורים עדיין ישבו :אצלי במשרד, טלפן אלי הרב חודקוב בחזרה והקריא לי את תשובתו של הרבי: למסור להורים שלושה דברים והם: 1. להדליק נרות שבת קודש 2. להקפיד על טהרת המשפחה 3. לעשות קידוש.

אוי, חשבתי לעצמי. רק זה לא... לא מצאתי מה לומר להורים שחיכו בכיליון עיניים לישועת בתם
התנצלתי בפניהם, ויצאתי במהירות מהמשרד כדי להתקשר לרב רוקח, שכיהן כרב באחד מבתי הכנסת בעיר.

לאחר הסבר קצר על מצב הילדה, שטחתי לפניו את בעייתי. "הרב רוקח, אתה הרי מכיר אותי. אני בקושי בן שלושים, רק לפני כמה שנים התחתנתי, אין לי שום מושג איך מסבירים לזוג שלא שומר תורה ומצוות שעליהם הלתחיל לשמור מצוות, נרות שבת, קידוש וטהרת המשפחה. אולי תבוא אתם למשרדי, אתה בוודאי תדע איך לדבר אתם על זה..."

הרב רוקח גיחך. "הרב שטרן, אני מכיר את הרבי שלך. אם התשובה הגיעה באמצעותך, סימן שהרבי עשה אותך לשליח, לא אותי."

"אבל אני לא יכול!"

"אתה כן יכול! אתה שליחו של הרבי מליובאוויטש. תזכור את זה תמיד..."

הנחתי את האפרכסת. נשארתי לבד תוהה ונבוך. חייה של הילדה תלויים באוויר. למי אפנה?

פתאום ידעתי. הרי אשת חיל עטרת בעלה! התקשרתי לציפורה אשתי, והיא מיד הגיעה למשרד. ביחד הסברנו להורים את פשר הוראותיו של הרבי. להפתעתי, מה שהפריע לגב' לורנשטיין היה דווקא העניין של ... הדלקת נרות שבת קודש.

"כיצד הדלקת נרות תעזור למחלת בתי לורי? אילו לורי הייתה מדליקה, ניחא הייתי מבינה, אבל שאני אדליק במקומה?"

ציפורה הביאה מהבית זוג פמוטים, ונתנה אותם לאמא של לורי. "מה הבעיה?" שאלה בעדינות, "זה כל כך פשוט. שמים שני נרות בפמוטים, מדליקים גפרור, אומרים ברכה וזה הכול."

"ואם אעשה טעות בברכה בעברית?" שאלה גב' לורנשטיין בהיסוס. "אינני קוראת היטב עברית טוב כידוע לכם". אשתי רשמה על דף את התרגום של הברכה, והבטחנו לה שגם אם תטעה בהתחלה, הקב"ה יסלח לה ויתקן את המילה.
ההורים היו די המומים מכל מה ששמעו לראשונה בחייהם; על קיום שבת וטהרת המשפחה. הבאתי להם כוס מים, ולאט לאט הם נרגעו. הם נפרדו מאתנו בהבטחה לחשוב על העניין.

בערב אישתי נסעה אל ביתם ושוב שוחחה אתם על לורי ועל המצוות הקשורות לאם היהודיה. ביום
חמישי הקרוב הגעתי גם אני לביתם ואמרתי להם שאני מחכה לתשובה מהם, האם הם מקבלים על עצמם את הוראותיו של הרבי?

"למה אתה שואל?" שאלו בפליאה, "למה זה כל כך חשוב לך לדעת?" - הסברתי להם, שברצוני לחזור עם תשובתם אל הרבי. "עלי לדווח לרבי מה החלטתם". בלילה הבעל צלצל אלי: "אנחנו מוכנים לעשות הכל עבור לורי. ניסינו הכל, וכעת אנו מוכנים להתחיל בשמירת מצוות."

נשמתי לרווחה. גם את המכשול הזה עברנו ב"ה.

באחד - עשרה בלילה התקשרתי לרב חודקוב עם תשובת ההורים, וביקשתי שיודיע אותה לרבי.

לורי שהתה בבית הרפואה שהיה במרחק של נסיעה כשעה מעירנו. פעם בשבוע נסענו אליה במיניבוס ותרמנו דם בעבורה. כן ארגנו משמרת של עשרה תלמידים מהכיתה הגבוהה שבבית ספרנו, שישבו ליד מיטתה ואמרו תהילים 24 שעות ביממה בעבורה. מצבה היה קריטי. באנו לבקר ילדה, אך היא דמתה ...יותר לשלד. סך הכול היא הייתה ילדונת בת עשר וכבר הספיקה ללמוד על בשרה מהו סבל

באותה שבת, לאחר שאמה הדליקה נרות שבת לראשונה בחייה, ובני הזוג קיבלו על עצמם מצוות טהרת המשפחה, וכן ערכו קידוש בבית הכנסת - השתפר מצב ה של לורי לאין-ערוך. חודשיים בלבד לאחר מכן חזרה לכיתתה. אמנם הייתה חלשה מאוד, אבל השתתפה בשיעורים. לאחר שנה כבר שיחקה בחבל כמו כל ילדה בריאה רגילה. שערותיה הבלונדיניות גדלו. הילדה הבריאה כליל, וסיפור הנס התפשט בכל המדינה.

כשנתיים לאחר רפואתה המופלאה של לורי, עזבתי את עבודתי כמנהל בית הספר בניו-ג'רזי ועברתי להתגורר בפלורידה החמימה. החלטתי לעזוב את שדה החינוך ובברכתו של הרבי פתחתי חנות למוצרי יודאיקה בעיר 'בפומ-ביץ.

חלפו חמש - עשרה שנה, ובאחד הימים ישבתי בתוך החנות, ליד הספרייה שהייתה בחנות. הפעמון בדלת הכניסה צלצל, וקמתי לקראת הקליינטית הפוטנציאלית שנכנסה לחנות. הייתה זו אישה צעירה, שדחפה עגלה עם תינוק.

"אפשר לעזור לך?" שאלתי בנימוס.

קריאת הפתעה פרצה מפיה. "ראביי שטרן?!"

הבטתי בה וניסיתי לזכור מאיפה היא מוכרת לי. ופתאום - "לורי!"

ברוך השם, הילדה גדלה, התחתנה והקימה בית לתפארת ישראל. היא הייתה מאושרת לפגוש אותי, וגם אני התרגשתי לראות אותה בריאה ושלמה, אם בישראל. עיניה נצצו וידעתי שמי שטעם את טעמם המר של ייסורים, יודע להעריך נכון את החיים עלי אדמות.

יש באמתחתי לא מעט סיפורים על אנשים כ"כמעט" שבקו חיים, או שחוו נסים ברפואתם; אך נדמה לי שסיפורה של לורי הוא המיוחד מכולם, והנני חש שזכות גדולה נפלה בחלקי שהכרתי אותה ושהיה לי חלק בהתפתחות הנס.