בס"ד
"כל מי שהתבזה לכבודי, יבוא ויטול שכרו.."
הקדוש ברוך הוא מבטיח, לכל מי שהולך בדרכו, ובעקבות כך
מקבל בזיונות ועלבונות, הוא יתן לו שכר רב בשל כך.
הרבה יותר קל לעשות את רצון השם יתברך, ולהתלבש בצניעות, לשים ציצית,
ללכת לבית הכנסת כשהכל פשוט, וכולם בסביבתך הולכים בדרך התורה והמצוות.
הקושי הגדול הוא בימים אלו, בדור הזה, כשכולם רואים את החוזרים בתשובה
כמי שהשתגעו, שנפלו על הראש,
אך אל דאגה, תחזיקו חזק, דבר לא נעלם מעיניו של בורא עולם,
ככל שקשה יותר, השכר גדול יותר.
בס"ד
השבמחקזה לא הכי טוב, יש טוב יותר.
למרות שזה עשוי לחזק ולנחם, זאת מחשבה שמכניסה אל תוך חומות ה'ירושלים' הפרטית של האדם מניעים זרים שמרחיקים אותו מן הקב"ה. כי יש בזה סאב טקסט של 'אני לעומת הם' שיש בו נראטיב של 'הם עוד יאכלו אותה'. אני חושבת שלא כדאי ליפול לזה.
יותר טוב לקוות ולהאמין שהשכר האמיתי הוא שה'הם' האמיתיים שבתוכם (וזה לרוב בני המשפחה שלנו שאנחנו אוהבים עד כלות, וחברים שלנו, שאנחנו עצמינו עד לפני כמה זמן הלבשנו בעצמינו התנהגויות לא פחות בזות לדתיים מהם. ואנשים שניתן לזהות שלמרות שהם מבזים אותי, הם עושים זאת ממקום שניתן להבין איך הם הגיעו אליו, כי הייתי שם גם אני, ושעדיין, גם כשהם במקום הזה, יש בהם צדיקות וחסידות פנימית בבחינות אחרות, שגורמת ללב להקרע מכך שישנה בכלל מחשבה כזאת בתוכינו של 'עליהם אפשר לוותר, והם עוד יאכלו אותה'. שאני יודעת שהיא אולי עשויה להשתמע גם מדברי הנביא כמו למשל באחת ההפטרות האחרונות על כך שכל אוכלי השרץ והחזיר 'אחיכם שונאיכם' יבושו. אבל בלי חס וחלילה וחס ושלום להתיימר לדעת לפרש מדעתי, או חס וחלילה להסתכן באמירה לא נכונה, אתוודה שכשאנחנו קוראים את הדברים האלה אני מתפללת: שה'הם' שיבושו הן הקליפות שסביב הנשמות שלהם. ושהם עצמם, הנשמות שבהם יקומו ויבישו את הקליפות ואת היצר הרע שסביבן באותו הגוף בעצמן. בדיוק כמו שאני מקווה בשביל עצמי ומתפללת בשביל עצמי אגב. ואני חייבת לומר שיש איזשהו חשד, איזשהו קול פנימי בתוכי שאומר שזה הקב"ה שם את התפילה הזאת בהרבה אנשים, וגם בי. שהוא אוהב אותם. הם בניו. הם בנותיו. ומאחר והוא יתברך האציל עלינו סמכויות שרצוננו מהווה צינור - הוא באמת יעדיף שזה גם מה שאנחנו נרצה ונייחל ונתפלל. יותר טוב מכך שאנחנו ניטול שכר והם יבושו שהם יתעוררו, ושכולנו נשמח שמחה אמיתית ושלמה בעבודת הקב"ה ביחד. אין בתכל'ס שכר גדול מזה. תדמייני את כל האנשים שאת בטח מתעלפת פנימה מאהבה אליהם והם ביזו אותך, וזלזלו בך, ולעגו לך. שניה אחת אחרי שאת 'תטלי שכר' והם 'יבושו' כל השמחה שלך תהרס... לעומת זאת, אם הם יבישו יחד איתך את הקליפות שבתוכם, אם נשמות ישראל כולן ביחד ישרפו את הרע שמפריד ביניהן בגופים, (וביניהן ובין הקב"ה) אין גבול לאהבה ולשמחה שכולנו נחיה. אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין אותה. מי יצטרך בכלל שכר גדול מזה. זה כמו חיוך של תנוקות תמימים, זה להיות 'א-לוקים אתם ובני עליון כולכם'. זה להיות 'שישים גבורים אשר לשלמה'. זה להיות כנסת ישראל הרעיה האהובה של הקב"ה באמת כמו שהוא יתברך הכי רוצה שנהיה. אין שכר גדול מזה. וכל העלבונות וכל הבזיונות, בינינו, כשחושבים על זה, הם בדיחה. אפשר לצחוק על זה, ופתאום כל הבכי נראה מגוחך. הכי כיף לצחוק על זה עם הקב"ה. בדיחה פרטית. זה שטויות. מאמי. באמת. (אוהבת אותך אגב, אבל לא רוצה להיות דביקה. תודה על הבלוג).